הדפסה
גרסת PDFכפי שניתן לצפות, מושג הכוח של פוקו והאנטי־הומניזם הקיצוני שלו ספג ביקורת גורפת מכל חלקי הספקטרום של המחשבה הפוליטית. ספרה של אילנה ארבל משתלב היטב בביקורת הזאת ומשקף אותה בהרחבה. היא מוצאת בעמדה הפוקויאנית שתי בעיות מהותיות. "ראשית", היא כותבת, "יש קושי להסביר במסגרתה כיצד המאבק לשינוי מן הסוג שהוא מציע בכלל אפשרי". במילים אחרות, אם סובייקטים הם תוצר מוחלט של יחסי כוח, כיצד הם יכולים "לברוח" מאותם יחסי כוח ולהיאבק בהם? כיצד אפשר להסביר את החירות לבחור, לשנות, לפעול, שפוקו בכל זאת מייחס להם? ארבל מצביעה על סתירה בטיעוניו של פוקו כאשר הוא קובע, במקום אחד, כי "יש תמיד משהו בגוף החברתי, במעמדות, בקבוצות ובפרטים עצמם, שחומק בדרך מסוימת מיחסי הכוח" ואז מצהיר, באותו טקסט עצמו, כי הוא סבור "שאנחנו אף פעם לא 'בחוץ', שלא קיימים 'שוליים' שאליהם יכולים לקפץ אלה שהתנתקו מן השיטה".
הבעיה השנייה שמאתרת ארבל בגישה הפוקויאנית שהיא ש"לא ניתן להעניק באמצעותה טעם למאבק למען השינוי". אפילו אם ניתן היה למצוא בהגותו של פוקו ביסוס תיאורטי לחירותם של היחיד או של הקבוצה למרוד, עדיין אין היא מספקת כל קריטריון שעל פיו ניתן להכריע לאיזה מאבק ראוי להצטרף, באיזה צד מוטב לתמוך, מדוע יש להעדיף בכלל השקפה פוליטית אחת על פני אחרות. על הבלבול שנוצר כתוצאה מהעדר אבן בוחן כזאת תעדנה גם העמדות הציבוריות שהביע פוקו עצמו במהלך השנים: הוגה הדעות הביקורתי, שקרא לקעקוע הסדר הדכאני של החברה המערבית המודרנית, תמך בישראל במלחמתה נגד מדינות ערב והפלסטינים (נושא לעימותים חריפים בינו ובין ידידו ועמיתו הפילוסוף ז'יל דלז), ומנגד התפעם מן המהפכה האיסלאמית באיראן וראה בה תופעה "מקסימה" ו"רבת־יופי", משום שהיא מבטאת את נכונותם של האיראנים להביא ל"שינוי רדיקלי בסובייקטיביות שלהם".
אם לא די בכך, כמה ממבקריו של פוקו טוענים כי מושג הכוח שלו מעורפל מדיי ואינו מאפשר כלים הולמים לניתוח חברתי. האינטלקטואל האמריקני־פלסטיני אדוארד סעיד, למשל - שדווקא הושפע עמוקות מפוקו - גרס שהתיאוריה שלו אינה מבדילה בין מוסדות המבוססים על הסכמה למנגנונים המפעילים כפייה ממשית, מאחר שאלה גם אלה כלולים בפרדיגמה של "יחסי כוח". ברוח דומה מציינת התיאורטיקנית הפמיניסטית ננסי פרייזר כי טענתו של פוקו שהכוח הדיסציפלינרי מאפיין הן את החברות הדמוקרטיות והן את אלו הטוטליטריות אינה נותנת בידינו כל קריטריון להבחנה בין סדר פוליטי ומשפטי הנשען על מחנות ריכוז וגולאגים לסדר הפועל (להלכה, לפחות) על פי עקרונות ליברליים של שמירה על זכויות האדם. ארבל מצטטת גם את מבקר התרבות האמריקני פרנק לנטריקיה המאשים את פוקו במיסטיפיקציה - בהצגתו של הכוח במונחים מטפיזיים מסתוריים המזכירים את התפיסות המזרחיות של האלוהות.
מי שרוצה לצלול לעומקו של הוויכוח החשוב הזה, טוב יעשה אם יקרא בעיון את הספר, אשר לצד פירוט ההתנגדויות מכיל גם תשובות אפשריות של פוקו - אפשריות, שכן ברוב המקרים הוא התחמק מלענות ישירות לביקורת שהוטחה בו. לא הייתה כאן פחדנות מצדו של פוקו, אלא הכרה בתהום הפעורה בין עמדותיו להשקפת העולם ההומניסטית ולמטפיזיקה המלווה אותה. לרוב פוקו היה עונה למבקריו שהם מתפרצים לדלת פתוחה, או באים אליו בדרישות שהלגיטימיות שלהן, בעיניו, מוטלת בספק מלכתחילה: אין טעם לצפות ממנו שיספק קריטריונים כלליים כלשהם לפעולה פוליטית ואתית משום שהוא בלאו הכי מאמין שתוקפם של שיפוטים מוסריים הוא פרטיקולרי; ואם יאשימו אותו בקידום תפיסות אנרכיסטיות של "איש הישר בעיניו יעשה", יאמר פוקו שתהיה זו טעות לסבור שייתכן מצב שבו מישהו באמת עושה את הישר בעיניו, שכן חירותו של הפרט, בכל סיטואציה, מצומצמת מאוד.
כמתחייב מכותרתו, ספרה של ארבל מתמקד במחלוקות בין פוקו ובין חסידי ההומניזם. המחברת עצמה משתייכת בבירור לאחרונים. עם כל ההערכה שהיא רוחשת לפוקו, היא מבכרת את השקפת העולם הנאורה, המודרנית, המאמינה בקדמה ובנורמות אוניברסליות יציבות, על פני הרלטיביזם והניהיליזם הנגזרים מתפיסותיו. אולי משום כך בחרה ארבל להתמקד אך ורק בעימות הקוטבי בין פוקו ובין הליברליזם והניאו־מרקסיזם, והתעלמה כמעט לחלוטין מן הוויכוחים הקיימים בתוך המחנה האנטי־הומניסטי. ייחודית ככל שתהיה, תפיסת האדם של פוקו איננה מתקיימת בחלל ריק. הוגי דעות כמו ז'אק לאקאן, ז'אן בודריאר, פרנסואה ליוטאר, ז'יל דלז וג'ודית באטלר הציעו פיתוחים תיאורטיים קרובים מאוד - אך לא זהים - לאלו של פוקו. מעניין היה לעמוד על ההבדלים ביניהם, להציץ לחילוקי הדעות בתוך המשפחה הצרפתית; אך זה מחייב, כנראה, כתיבת ספר נוסף שכותרתו תהיה, מן הסתם, "פוקו ואנטי־הומניזם".
בעיה עקרונית יותר נעוצה במהלך הכולל של הספר. ארבל העניקה טיפול נאה לביקורת של פוקו על ההומניזם, אבל חטאה בהתעלמות מהצגת החלופה המבריקה שלו למושג האדם. בלעדיה, פוקו נראה מעט קריקטורלי, בבחינת עוד הגיגן פוסט־מודרני - וסכנה זו אכן אורבת לפתחו של הספר. אף שזוהי סוגיה התובעת דיון רחב יריעה, שלא כאן המקום לקיימו, מן הראוי לומר בכל זאת מספר מילים בנושא.
האלטרנטיבה של פוקו למושג הסובייקט ההומניסטי נשענת על ההנחה שכל אינדיבידואל משתתף בו זמנית בעשרות, לעתים מאות, שדות שיח. בכל אחד מן השדות הללו הוא ממוקם בעמדת־סובייקט כלשהי, זמנית או קבועה: הוא יכול להיות יהודי באמונתו, ישראלי בלאומיותו, סוכן ביטוח בתעסוקתו, הטרוסקסואל בנטייתו המינית וכולי. הפרט הוא למעשה צביר של עמדות כאלה, שאת חלקן הגדול הוא משתדל "לשחק" על הצד הטוב ביותר. לצביר זה אין מהות פנימית, גרעין קבוע ויציב של "אופי" או "אישיות"; הוא משתנה תדיר, לעתים באטיות משוועת, לעתים כהרף עין, כפי שקורה לעתים כאשר חייו של אדם נקלעים לטלטלה עזה. בנוסף, עמדות הסובייקט השונות המכוננות את האינדיבידואל מצויות לעתים קרובות בקונפליקט זו עם זו, מאחר שהן משוקעות בשדות שיח שונים, שלכל אחד מהם אינטרסים משלו. אין מבט מאחד - פסיכולוגי, חברתי, פוליטי, פילוסופי, מוסרי - המאגד אותן יחדיו ומושל בהן.
אף שזהות מן הסוג שמתווה פוקו מצטיירת כמבנה רופף למדיי, אין פירוש הדבר שהיא נהנית מחופש. נהפוך הוא. כבליה הם רבים ומגוונים. הנקודה המכרעת היא שהשחרור - אם הוא אכן מתרחש - חל תמיד ביחס לעמדת־סובייקט מסוימת. החירות היא מקומית, קונקרטית, מוגבלת. אחרי שנים של חוסר סיפוק יכול פלוני אלמוני לעזוב את משרתו בחברת הביטוח ולפתוח עסק עצמאי; ועם זאת, הוא נשאר מחויב לאשתו, לילדיו, לאמו ולחבריו. כצביר של עמדות־סובייקט הוא השתחרר במקום אחד, אך נותר כבול במקומות אחרים. לטעמי, יש בתמונה הזאת, העולה מן התפיסה הפוקויאנית, משהו הרבה יותר נסבל, הרבה יותר מתקבל על הדעת, מאשר החלופות ההומניסטיות, הנוטות לעתים לדרמטיות־יתר. בנוסף, מאחר שהצביר אינו משועבד לסיפור מאחֵד, הוא יכול להפגין גמישות, להשתנות, להתגוון, לחמוק מרשתות מסוימות של כוח כעניין שבשגרה, ולא להתיש את עצמו בהסתערות הרואית וחסרת סיכוי על מטרה אחת, המתבררת לרוב ככוזבת.
האם תפיסת האדם של פוקו פנטסטית מדיי, נטועה עמוק בבדיון, בלתי סבירה בעליל? אני מותיר לקורא לגבש דעה משלו בעניין. ואולם, ברי שההיכרות עם רעיונותיו של פוקו יכולה רק לתרום להעשרת והעמקת תמונת העולם שלנו. תהא אשר תהא דעתנו על הרדיקליות של טיעוניו, אי־אפשר להכחיש את תרומתו האינטלקטואלית הכבירה ואת חשיבותה של הגותו להבנת הבעיות והמבוּכות המאפיינות את העת הנוכחית. חיבורה של ארבל, המטפל בהגינות ראויה לציון במושא הביקורת שלו, הוא אפוא תוספת מומלצת למדף הספרים של הקורא המשכיל.
אייל דותן מלמד מחשבה קונטיננטלית בחוג לספרות באוניברסיטת תל־אביב והוא עורך סדרת העיון 972 בהוצאת עם עובד.
