אנו חיים בעידן "המלחמות הקטנות".¹ לפני שישה עשורים נסתיימה המלחמה הגדולה האחרונה, עימות אדיר ממדים שהקיף מדינות רבות והשתרע על פני יבשות וימים. אבל העת הנוכחית מתאפיינת בהתנגשויות מסוג אחר. האויב העיקרי שעמו התמודדו מדינות ריבוניות ועדיין מתמודדות אינו מדינות אחרות, אלא צבאות גרילה וארגוני טרור - גופים מזוינים שעוצמתם אינה נמדדת בהיקף הכוח העומד לרשותם או באיכות כלי הנשק שלהם, אלא ביכולתם להוגיע את הצד האחר ולשבור את כוח הרצון שלו.

על רקע זה טוענים מומחים רבים שבעימות בין מדינה לארגון טרור או לכוח גרילה, המדינה, המצוידת והגדולה יותר, היא דווקא הצד החלש. סגן אלוף רוברט קסידי מצבא ארצות־הברית, מומחה ללוחמה בחתרנות, כתב כי "מעצמות גדולות לא בהכרח מפסידות במלחמות קטנות - הן פשוט לא מצליחות לנצח בהן… בהעדר איום קיומי, כישלונן של המעצמות הגדולות להשיג במהירות ובהחלטיות את מטרתן האסטרטגית גורם להן לאבד את התמיכה במאבק מבית… מבחינת המתקוממים המקומיים המלחמה היא טוטלית, אבל עבור המעצמה הגדולה היא מוגבלת מטבעה; מפני שהמתקוממים אינם מציבים שום איום ישיר על הישרדותה של המעצמה".² הצד החלש יותר מבחינה צבאית, טוען קסידי, מקווה לשבור את הלכידות החברתית של אויבו בנצלו את העובדה ש"מעצמות גדולות סובלניות פחות לנפגעים במלחמות קטנות מאשר יריביהן".³ גם החוקר הישראלי גיל מרום מאוניברסיטת תל־אביב טוען כי יתרונו של הצד החלש טמון בכך שהוא "נוטה לקחת בחשבון תוצאות הרסניות פוטנציאליות, בעוד הניצחון מבטיח לו את הגמול האולטימטיבי: עצמאות".⁴ המדינה, לעומת זאת, אינה נהנית על פי רוב מתמימות דעים כזאת או מסיבולת גבוהה כל כך לנפגעים ויש סבירות רבה שבמוקדם או במאוחר היא תישבר ותנטוש את המערכה, כפי שקרה למשל לסובייטים, לאחר שנים ארוכות של מלחמה באפגניסטן.⁵

לפי השקפה רווחת זו, נחיתותה של המדינה במאבקים ממושכים ומתישים בגורמים חלשים אך נחושים יותר מתבלטת ביתר שאת כאשר מדובר בדמוקרטיה. שכן בעוד מדינות לא־דמוקרטיות מפעילות לעתים קרובות כוח רב מאוד נגד הצד החלש עד כדי הכחדתו ומבצעות מהלכים רחבי היקף של העברת אוכלוסייה או גירושה, מדינות דמוקרטיות, לדברי מרום, "מוגבלות על ידי המבנה הפנימי שלהן" ולכן "מתקשות מאוד להסלים את האלימות והברוטליות לרמה כזו שתוכל להבטיח ניצחון".⁶ חולשתה של הדמוקרטיה נובעת, במקרה זה, מהשפעתה של דעת הקהל על מדיניותם של מקבלי ההחלטות: הציבור הרחב סולד בדרך כלל משימוש באמצעים תקיפים מדיי, ובה בעת אין לו את אורך הרוח הנדרש ללחימה ממושכת. "השילוב של רגישות לנפגעים, שאט נפש מהתנהגות צבאית ברוטלית ומחויבות לחיים דמוקרטיים",⁷ קובע מרום, מוביל לעתים קרובות את הדמוקרטיות למצב שבו הן אינן מצליחות, או אינן נכונות, להפעיל די כוח כדי להבטיח ניצחון במלחמה "קטנה". לעומתן, "מדינות ליברליות פחות ודמוקרטיות פחות צפויות להיתקל במכשולים פנימיים מעטים וחלשים יותר… בנהלן בברוטליות מלחמות קטנות".⁸

מטעמים אלו משמיעים לעתים מדינאים ואנשי צבא הערכות עגומות למדיי באשר לסיכויי ההצלחה של מאבק צבאי בכוחות גרילה. "הגרילה מנצחת אם אינה מפסידה", אמר הנרי קיסינג'ר, לשעבר שר החוץ האמריקני, "הצבא הרגיל מפסיד אם אינו מנצח".⁹ וברוח זו קבע גם אמנון ליפקין־שחק, בעת שירותו כרמטכ"ל, כי "אי־אפשר לנצח גרילה".¹⁰ דעה זו נפוצה כל כך בישראל עד שכיום יש מצביאים - אותם אנשים האמונים על תורת המלחמה ועל השגת יעדים באמצעותה - השוללים כליל את המושג ניצחון בכל הנוגע למלחמות קטנות. כך, למשל, התבטא בסוף 2003 תת־אלוף עיבל גלעדי, לשעבר ראש החטיבה לתכנון אסטרטגי במטכ"ל: "כשבאתי לתפקיד ראיתי בתכניות את המונח 'להכריע את הפלסטינים'. שאלתי את עצמי… איזה מין שטויות אלה? את מי בדיוק מכריעים, מה זה להכריע, מה המשמעות של זה? ניסינו לייצר תחליפי הכרעה. בשלב הראשון דיברתי על 'דימוי ניצחון', מעין מראית עין".¹¹ ברוח דומה הצהיר גם האלוף יעקב אור, מתאם פעולות ישראל בשטחים לפני שנים אחדות, כי "אין תשובה צבאית לעימותים לאומיים עממיים".¹²  

נראה אפוא כי אם השקפה זו אכן נכונה, ההשלכות באשר למדיניותן של ארצות־הברית ושל ישראל בדבר הקצאת משאבים, או בדבר נכונותן להקריב חיים בעיראק, באפגניסטן או במסגרת העימותים עם הרשות הפלסטינית, תהיינה מרחיקות לכת. ברם, האם אמנם כאלה הם פני הדברים? האם המדינה הדמוקרטית צפויה תמיד לצאת מ"מלחמה קטנה" בכוחות גרילה ובארגוני טרור וידה על התחתונה, מותשת וחסרת רצון להוסיף ולהיאבק? מבחינה של שורה של עימותים א־סימטריים בולטים בחמישים השנים האחרונות נראה שההפך הוא הנכון: לא זו בלבד שדמוקרטיות היו נכונות להסלים את המערכה ולהשתמש באמצעים חריפים ביותר נגד אויביהן, הן אף היו מסוגלות לגלות כושר עמידה מרשים ולחתור בנחישות לניצחון.¹³ כאשר נחלו הדמוקרטיות כישלון - כגון המקרה של צרפת באלג'יריה או ארצות־הברית בווייטנאם - לא היה זה הציבור הרחב שהכתיב את התוצאה הסופית כי אם דרגי הממשל הבכירים ביותר. ואמנם, בניגוד לדעה הרווחת, הציבור הרחב אינו נרתע מעימותים ממושכים אם הוא משוכנע באמת ובתמים בצדקת המאבק, והחוסן המנטלי שהוא מפגין עולה לעתים על זה של מנהיגיו.

ב

בסך הכל כדאי לחיות במשטרים דמוקרטיים, ולו בשל הסיבה הפשוטה שעל פי רוב אין הם רוצחים את נתיניהם.¹⁴ בדרך כלל, האזרחים החיים בדמוקרטיות ליברליות אינם צריכים לחשוש מרדיפות שיטתיות, מטיהורים פנימיים ומחיסולים פוליטיים. יתר על כן, הסובלנות והפתיחות של הדמוקרטיות באות לידי ביטוי גם במדיניות החוץ שלהן, ובעיקר ביחסן למדינות המוקירות אף הן חירויות פוליטיות. מוסכמה ידועה קובעת כי דמוקרטיות אינן נוטות לפתוח במלחמה זו נגד זו.

ואולם כאשר מדינות דמוקרטיות חשות בסכנה או אפילו באפשרות של פגיעה באינטרסים שלהן, הן בהחלט מסוגלות לפעול בנחישות נגד אויביהן, ואפילו לפתוח במלחמה כוללת. כך, למשל, נהגה ישראל פעמיים כאשר חשה באיום ברור ומיידי על המשך הישרדותה - בשנת 1967, ערב מלחמת ששת הימים, ואחת־עשרה שנים קודם לכן, ב"מבצע סיני". בשנת 1982 הכריזה בריטניה מלחמה על ארגנטינה בשל הסכסוך על איי פוקלנד, אף שלקבוצת האיים הנידחים שעמדו במוקד העימות לא היה ערך אסטרטגי אמיתי מבחינתה. ובשנת 2001 פתחה ארצות־הברית אף היא במערכה כוללת באפגניסטן, על אף המרחק, תנאי השטח הקשים והאויב המר שהצליח להתיש את המעצמה הסובייטית לפניה. כאשר מדינה דמוקרטית מחליטה לפתוח במלחמה, היא מסוגלת להסלים את האלימות לרמה גבוהה מאוד. די לציין כי המדינה היחידה שהשתמשה אי פעם בנשק גרעיני - ארצות־הברית במלחמת העולם השנייה - הייתה דמוקרטיה. באותה מלחמה הנחיתו בעלות הברית מהלומות קשות על גרמניה ועל יפן ב"הפצצות מרבד" רחבות היקף, הפצצות שגבו כמות עצומה של קרבנות בקרב האוכלוסייה האזרחית והפכו ערים גדולות כדרזדן וכטוקיו לעיי חרבות.¹⁵

ועם זאת, דמוקרטיות מסוגלות להפעיל אלימות מסיבית לא רק במערכות ענק שבהן המדינות יוצאות להגן על קיומן. במלחמת וייטנאם השליכו האמריקנים כשבעה מיליון טונות של פצצות - פי שלושה וחצי מן הכמות שהשליכו על גרמניה במלחמת העולם השנייה. לפחות שישים וחמישה אלף אזרחים צפון־וייטנאמים נהרגו בהפצצות אלו בין השנים ¹⁶.1972-1964 בזמן המלחמה באלג'יריה בשנים 1962-1954 איבדו הצרפתים כעשרים אלף חיילים ואזרחים, אך האבידות בקרב המורדים ובקרב האוכלוסייה האלג'ירית המוסלמית הגיעו לפחות לשלוש מאות אלף, ויש הטוענים כי המספר קרוב יותר למיליון.¹⁷

מדינות דמוקרטיות אינן נרתעות אפוא מהפעלת כוח מסיבי בשדה הקרב כאשר הן מוצאות שהדבר הכרחי. אולם לא תמיד הדבר מועיל. מדינות רודניות, שאינן בוחלות באמצעים חריפים ביותר בלחימה, התקשו אף הן לעתים לגבור על יריבים נחותים מהן עשרות מונים; זהו הלקח שלמדו הנאצים ביוגוסלביה, וברית־המועצות באפגניסטן.

עם זאת, במקרים אחרים הצליחו דמוקרטיות ודמוקרטיות למחצה לדכא התקוממויות ומלחמות גרילה. הבריטים נלחמו בהצלחה בכוחות גרילה במלאיה במשך תריסר שנים, משנת 1948 ועד 1960; הלחימה שניהלה סולטנות עומאן, בגיבויו של המערב, בגרילה הקומוניסטית בין השנים 1976-1962 עלתה יפה גם היא, ואחוזי הפגיעה באזרחים היו נמוכים מאוד בהשוואה לאבידות שנרשמו באלג'יריה ובווייטנאם, באופן אבסולוטי ויחסי.¹⁸

אך אולי המקרה המובהק ביותר להתמודדות מוצלחת של דמוקרטיה מול התקוממות הוא האופן שבו התנהלה בריטניה במסגרת הסכסוך עם "הצבא האירי הרפובליקני" (האַיי־אר־אֵיי). מטרת האיי־אר־איי באותו סכסוך הייתה לשחרר את אזור צפון אירלנד מידי בריטניה ולאחדו עם הישות העצמאית של הרפובליקה של אירלנד. ההתפרצות האחרונה והאלימה ביותר של הסכסוך החלה בשנת 1969, כתוצאה ממספר גורמים, ובהם האפליה של השלטון הפרוטסטנטי כלפי הקתולים. ה"איי־אר־איי הזמני", כפי שכונה אז, וארגונים קתוליים קיצוניים נוספים פתחו במתקפת טרור נגד הכוחות הבריטיים והפרוטסטנטיים. שיטות הלוחמה הבריטיות, שעוצבו במהלך הלחימה נגד ההתקוממויות במושבות של המדינה, כשלו בתחילה מול המתקוממים האירים העירוניים.¹⁹ דעת הקהל ושיקולי הפוליטיקה לא התירו לכוחות הבריטיים להפעיל נגד האירים אמצעים שבהם נעשה שימוש במושבות, כגון שריפת כפרים וגירוש יושביהם לשטחים אחרים, או מעצרים מנהליים בקנה מידה המוני.²⁰ האפליה הברורה שגילה הצבא הבריטי רק תרמה לדחיפת קתולים נוספים לזרועות האיי־אר־איי. "יום ראשון העקוב מדם" בינואר 1972, שבו הרגו חיילים בריטיים ארבעה־עשר מפגינים קתולים לא־חמושים, הגביר עוד יותר את התמיכה באיי־אר־איי והמריץ את פעיליו להעלות את רמת פעילותו לגבהים חדשים.²¹ במשך השנים שלאחר מכן הפעילו הממשלות הבריטיות טקטיקות ואסטרטגיות לחימה שונות כלפי הארגון, והחליפו את אלה באלה לאחר שהראשונות כשלו.²² פוליטיקאים רבים נרתעו במשך תקופה ארוכה מלהשתמש בביטוי "מלחמה" או אפילו "מלחמת אזרחים" ביחס לאירלנד (ובשל כך פגעו ביכולתם לגייס תמיכה ציבורית במאבק),²³ בעוד הפרות זכויות אדם שביצעה בריטניה בצפון אירלנד גררו גינויים בינלאומיים. מסוף שנות השבעים ואילך עלה בידי הבדלנים האירים להשיג כמה הישגים פומביים רבי־תהודה, כגון ההתנקשות בשנת 1979 בלורד מאונטבאטן, גיבור מלחמה ובן למשפחת המלוכה הבריטית, הטמנת פצצה בברייטון שהחמיצה בקושי את ממשלת בריטניה כולה, פיגועים אחדים במרכז לונדון והפגזת בית ראש הממשלה במרגמות.