שאלת קיטבג

אסף שגיב




בשלהי שנת 1883 התקיים בעיר וינה נשף חגיגי ביזמתה של אגודת סטודנטים יהודים, שהוקמה זמן קצר לפני כן בעידודו של הסופר פרץ סמולנסקין. הנשף, שהפך עם הזמן לאירוע המרכזי של האגודה, נערך בחג החנוכה והוקדש לפיאור גבורתם של המכבים. היה זה אירוע בעל משמעות מכוננת בהיסטוריה הציונית. הסטודנטים שנטלו חלק בהתכנסות היו ברובם ילידי מזרח אירופה, צעירים משכילים שביקשו לקומם מאשפתות את הכבוד היהודי הרמוס. סיפורי הגבורה וההקרבה של יהודה החשמונאי ואחיו סיפקו להם מוקד של הזדהות ושל גאווה קולקטיבית, שהפכו לימים לכוח מניע רב־עוצמה במפעל התחייה הלאומית (למותר לציין שנתן בירנבוים, אחת הרוחות החיות בהתרחשות, הוא שטבע את המושג "ציונות"). שמה של אותה אגודת סטודנטים היה 'קדימה'.

מאה עשרים ושלוש שנים מאוחר יותר, ביום 26 במרס 2006, ארגנה מפלגה ישראלית הנושאת שם זהה כינוס בחירות בצפון הארץ. אחד הדוברים הראשיים באירוע, השר מאיר שטרית, ניצל את ההזדמנות כדי להסביר במה, לדעתו, מתבטא ייחודה של מפלגת השלטון החדשה, שהתמקמה בנינוחות במרכז המפה הפוליטית. התשובה, כך טען, נעוצה בהתנתקות מכל האידיאולוגיות. "יושבים כאן חברי מפלגת 'העבודה' לשעבר, חברי 'הליכוד' לשעבר, וחברים שלא היו במפלגות אחרות קודם לכן", אמר, על פי המדווח בעיתון ידיעות אחרונות. "כבר אין לנו קיטבגים עם מורשת של זאב ז'בוטינסקי או ברל כצנלסון על הגב. אנחנו מסתכלים רק לעתיד". וכדי להדגיש עוד יותר את הנקודה, הוסיף: "אנחנו לא אומרים טוב למות בעד ארצנו, אלא טוב לחיות בארצנו".

שטרית, פוליטיקאי מנוסה, ביקש בוודאי לקלוע בדבריו לרחשי לבו של ציבור בוחרים גדול. הצהרות דומות, מפורשות יותר או פחות, כבר הושמעו לא אחת בידי סופרים, אמנים ועיתונאים, ויש להניח שהן משקפות גישה רווחת בחברה הישראלית. אין ספק: רבים נלאו מן האינטנסיביות המחניקה המאפיינת את החיים במקום טעון כל כך מבחינה פוליטית, דתית וחברתית; הם מייחלים למידה של נורמליות - או לפחות ל"שקט" - כמו לאוויר לנשימה, ומתנערים מן האמונות והרעיונות הגדולים שעיצבו מציאות מסוכסכת ואלימה כל כך. כפי שניתן ללמוד מתוצאות הבחירות האחרונות ומאחוזי ההצבעה הנמוכים שנרשמו בהן, יותר ויותר אזרחים מעדיפים לסגת ממעורבות בזירה הציבורית לטובת הסתגרות בבועה פרטית, שבה הם מבקשים לנהל חיי רווחה בורגניים. במחקר עב כרס שפורסם בשנת 2004 תחת הכותרת פרידה משרוליק: שינוי ערכים באליטה הישראלית, דן הסוציולוג עוז אלמוג באריכות ב"כרסום בכוח המשיכה של האידיאליזם הציוני ושל תרבות הפטריוטיזם שהוא יצר". המגמה, טוען אלמוג, אינה הפיכה, "משום שאנו חיים בעידן שבו האישי, האינטימי והפרטי מקבלים עדיפות מוחלטת על פני הכללי, החברתי והשיתופי". ואם הלך הרוח הזה מבטא עייפות מצטברת מן הנטל המכביד של הציונות הישנה, האידיאולוגית וחמורת הסבר, הרי שהוא מסויג במיוחד כלפי המחיר האולטימטיבי שהיא תובעת - הקרבה עצמית, או, במילים אחרות, הנכונות "למות בעד ארצנו".

ובאמת, קשה להאשים את מי שנרתע מן הדרישה לוותר על היקר לו מכל, חייו שלו עצמו ואולי גם חיי יקיריו, לטובת אידיאה או ישות מופשטת כמו "לאום" או "מדינה". הרתיעה הזאת כמעט מובנת מאליה. ועם זאת, זניחת הקריאה להקרבה עצמית היא בגדר מותרות שאף מדינה, ובוודאי לא ישראל, אינה יכולה להרשות לעצמה. אפשר להתפלמס על התוקף המוסרי של הקריאה הזאת מנקודת מבטו של הפרט ואפשר לקונן על המחיר שהיא תובעת בחיי אדם יקרים מפז, אולם אסור להתעלם מן הנחיצות המוחלטת שלה לקיומה של המדינה היהודית בכלל, ובזמן הזה בפרט.

 

אומות רבות אימצו, בשלב כזה או אחר בתולדותיהן, מיתוסים של הקרבה עצמית הרואית, המשמשים לבניהן ולבנותיהן כמופת חינוכי. האמרה המיוחסת לטרומפלדור הִנה למעשה גלגול מאוחר של המכתם הקלסי מפרי עטו של המשורר הרומי הורציוס "נעים ומכובד למות בעד המולדת". הומרוס כתב דברים דומים מאות שנים לפני כן ביצירתו האפית, האיליאדה: "ואיש אשר נפצע בכידון או בחץ, כי בא יומו בא מותו, ימות; כי אכן מה יאה ימות בגוננו על ארצו". הסופר אלכסנדר דיומא רומם את גבורת המהפכנים של 1848, אשר עלו על הבריקדות בפריז ושרו על נכונותם למות למען צרפת, ואילו ארצות־הברית מקדשת את זכרו של הפטריוט האמריקני נתן הייל, שהוצא להורג בתלייה בידי הבריטים בשנת 1776 ושאמר, שניות ספורות לפני שהחבל נכרך על צווארו, כי "חרטתי היחידה היא שיש לי רק את החיים האלה לתתם עבור המולדת".

זוהרם של מיתוסים לאומיים אלו הועם בעידן הנוכחי, ולא בכדי: הם אינם מתיישבים עם האתוס הליברלי והאינדיבידואליסטי, הרואה בשמירת זכויותיו של הפרט ובהבטחת רווחתו את האינטרס העליון של המדינה. ככלות הכל, אם המדינה קיימת אך ורק כדי לשרת את צורכי אזרחיה, הרי שאין לה סמכות לגיטימית לתבוע מהם - או אפילו לחנך אותם - להקריב הכל למענה. מובן שהם רשאים לעשות זאת מרצונם, אך ספק אם יבחרו לעשות כן אם יחיו בחברה המחדירה בהם את האמונה בקדימותו המוחלטת של היחיד על פני הכלל. אזרחים שיאמצו אתוס כזה לא יראו בעלילות גבורה של חלוצים ושל חיילים מקור להשראה, אלא שרידים למנטליות לאומנית רומנטית שאין לה מקום בחברה נאורה ומתקדמת.

כנגד הגישה הזאת, והלוגיקה התועלתנית העומדת מאחוריה, ראוי לחזור ולהדגיש כי הקרבה עצמית אינה עוד ערך קולקטיביסטי מיושן שפג תוקפו, אלא תנאי מכונן לעצם קיומה של קהילה מדינית ריבונית. הנקודה הוצגה במלוא חריפותה בידי הפילוסוף הגרמני הידוע גיאורג וילהלם פרידריך הגל, בחיבורו קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט, שראה אור בשנת 1821. בין היתר, הגל מציע בחיבור זה הבחנה בין "החברה האזרחית", שבה פועלים הפרטים בשירות האינטרסים האנוכיים שלהם, ובין "המדינה", שבה מקבלים היחידים על עצמם את המחויבות לטובת הכלל. שתי צורות אלו של ארגון חברתי צריכות להתקיים בכפיפה אחת ולתמוך זו בזו, אולם אין לזהות את האחת עם השנייה. ואמנם, הגל מציין ש"תפיסת המדינה כחברה אזרחית גרידא שתכליתה הסופית היא הבטחת חייו ורכושו של היחיד" היא שגורמת למשל ל"רושם מסולף לחלוטין לגבי הדרישה להקרבה", שהרי "אי–אפשר להשיג ביטחון כזה על ידי הקרבת אותו הדבר שאותו הוא אמור להבטיח - בדיוק להיפך". המדינה, מדגיש הגל, היא יותר מציבור של פרטים; היא מהווה ישות אינדיבידואלית בפני עצמה, וקיומה זה מתאפשר רק במידה שאזרחיה נכונים לעתים לוותר מרצונם על סיפוק צורכיהם הפרטיים - ובמיוחד על ביטחונם האישי - למענה: "הקרבה עבור האינדיבידואליות של המדינה היא הקשר ההכרחי בין המדינה לכל חבריה, ועל כן יש לראות בה חובה כללית". בניגוד להוגי דעות טוטליטריים, הגל לא קידש את המדינה כערך מוחלט, אבל הוא הבין היטב שאת היחס המתקיים בינה ובין נתיניה אי־אפשר לצמצם למונחים הלקוחים מן הלקסיקון של החברה האזרחית.

מקרה המבחן הבולט של היחס הזה הוא המלחמה. בעתות שלום, כל אזרח צריך להוקיר את חייו ולשמור עליהם מכל משמר; אך בזמן לחימה, החייל, מעצם תפקידו, צריך לאמץ סדר עדיפויות אחר, הסותר לעתים את הדחף הבסיסי להישרדות. נכון, לוחמים עשויים להפגין עוז רוח בשדה המערכה מסיבות שונות - הרגלים שנרכשו באימונים מפרכים, החשש פן יצטיירו כפחדנים ואפילו, במקרים מסוימים, נטייה להרפתקנות - אבל המדינה אשר שלחה אותם להילחם עבורה אינה יכולה לסמוך על המניעים הללו לבדם. רק מסירות עמוקה לטובת הכלל, יהא זה הפלוגה, המשפחה או המולדת, רק מחויבות החורגת מתחשיבי התועלת האישית, יכולה להמריץ חיילים להסתער פעם אחר פעם על האויב, כשקליעים שורקים סביבם, תוך נטילת סיכון הגובל בהתאבדות (ולפעמים אף עובר את הגבול הזה).

מובן שהגנת המדינה היא רק אחת מן המטרות שבשמן מקריבים בני אדם את חייהם - ומן הסתם, אין היא הנעלה שבהן. אנשים מוסרים את נפשם למען אמונתם, למען ערכים נשגבים, למען זולתם, ובכל מקרה כזה הם מפגינים תעצומות נפש חריגות ומתגלים במיטבם או - אם הם עושים זאת תוך פגיעה מכוונת בחפים מפשע - במירעם. אבל מה שמייחד את המדינה היא העובדה שרק במסגרתה מקבלת ההקרבה העצמית צביון ממוסד; רק במסגרתה נתפסת הנכונות לוויתור טוטלי כזה לא רק כמחווה נעלה אלא גם כציווי מחייב, המקבל משנה תוקף בשעת חירום. מדובר בכורח מגונה, שאין מנוס ממנו: כל מדינה חפצת חיים נאלצת לתבוע, מפעם לפעם, קרבנות אדם.

לא מעט אנשים יתקוממו היום נגד הכורח הזה ואולי אף יתנערו מן הישות שאותה הוא משרת. אם המדינה היא מולֵך רעבתני שלמענו אנו מעבירים את בנינו באש, כך יאמרו בוודאי, כי אז כדאי להיפטר ממנה. חזונות אוטופיים כאלה כבר הולידו לא מעט אסונות פוליטיים וסללו את הדרך לעריצות או לאנרכיה. בעת הזאת, לטוב ולרע, אין עדיין תחליף של ממש למדינה (ואולי, בכל זאת, אין היא רק הרע במיעוטו) אך היא מתמודדת עם אתגרים הדורשים ממנה לבחון שוב את מהותה ואת גבולותיה. האתגרים הללו הם בעיקר מנת חלקו של המערב, אולם הם נוגעים בעצב החשוף של הוויית המדינה באשר היא - בכוחה להניע את בני האדם להגן עליה ולו גם במחיר הנורא מכל.

 







החיים היפים על פי הנרי ג'יימס

ראסל רנו

מאחורי הפרוזה התובענית של הסופר המודרני הגדול מסתתר מסר ערכי צלול ואקטואלי להפליא

הדמוקרטיה באינטרנטיה

מרשל פו

'פולחן החובבן' מאת אנדרו קין ו'הנה באים כולם' מאת קליי שירקי

מבצע "עופרת יצוקה" ותורת המלחמה הצודקת

אסא כשר

האם נהגה ישראל באורח מוסרי בפעולתה נגד ארגוני הטרור ברצועת עזה?

שיטה יחסית, כישלון מוחלט

אמוץ עשהאל

רק שינוי שיטת הבחירות יבלום את השחתתה של הפוליטיקה הישראלית

פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות

מרלה ברוורמן


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017