הדפסה
גרסת PDFלנוכח מצבה הכלכלי הפגיע, ולנוכח הצניחה הדרמטית במספר השביתות ברחבי העולם המתועש, ישראל אינה יכולה לשאת עוד בעלויות שגובה ממנה הבעיה הכרונית של השביתות. ואפשר שהבשילה העת לשינוי. ההרכב הפוליטי של הממשלה הנוכחית מאפשר לה לנהל מערכה נחרצת נגד ההסתדרות: שר האוצר, בנימין נתניהו, מחויב להבראת המשק, ושני שותפים בקואליציה — שינוי והאיחוד הלאומי — מספקים תמיכה מוצקה למאמציו. ואמנם, הממשלה כבר הפגינה מידה של נחישות — גם אם עדיין לא מספקת — בעימותיה עם השובתים: כך, למשל, היא התעקשה לנכות שלושים אחוזים משכרם בגין השביתה בחודשים האחרונים57 (על אף שקיזוז זה אינו מכסה את הנזק העצום שנגרם על ידי סגירת משרדי ממשלה בפני הציבור במשך חודשים שלמים). היא גם תרה אחר דרכים יצירתיות לעקוף את הקשיים שיצרה שביתת הנמלים בסתיו האחרון. הממשלה ביקשה, לדוגמה, את רשותן של מצרים וירדן להוביל סחורה ישראלית דרך נמליהן, הבטיחה ליצואנים וליבואנים לסבסד את עלויות שינוע הסחורות בדרך היבשה אל הנמלים ומהם,58 וחתמה על הסכם עם מספנה פרטית במפרץ חיפה, שהתחייבה לשדרג את מתקניה כדי לטפל בחלק מן המטענים הבינלאומיים במקרה של המשך השביתה.59 צעדים אלו ואחרים מצביעים אולי על שינוי מגמה חיובי בגישתה של הממשלה ביחס לתופעה. אולם ברי שאין בהם די; נכון לרגע זה, כפי שניתן להסיק ממדיניותה הפייסנית של הממשלה ביחס לשביתת עובדי המדינה, יש צורך בצעדים נחושים יותר כדי לטפל בשורש בעיית השביתות.60
יש לברך גם על נכונותה המסתמנת של הממשלה לטפל בבעיית השביתות באמצעים חקיקתיים. בנייר העמדה שהוכן באוצר על ידי צוות של פקידים ומומחים, ופורסם בנובמבר 2003, מוצעים מספר תיקונים חקיקתיים, הכוללים, בין היתר, איסור על קיום שביתות שאינן מכוונות נגד מעבידם של השובתים (הגדרה המוציאה את "שביתות האהדה" אל מחוץ לחוק); איסור על שביתות פוליטיות שתכליתן מחאה נגד קובעי מדיניות; הארכת משך הזמן המינימלי שבין ההודעה על סכסוך העבודה לתחילת השביתה מחמישה–עשר לשישים יום; ודרישה כי פתיחת שביתה במגזר הציבורי תהיה מותנית באישורם של רוב חברי האיגוד המקצועי בהצבעה חשאית.61 כל שנותר לראות, אם כן, הוא אם יזמה זו אכן תקרום עור וגידים. התוצאה עשויה להיות שינוי מבורך במציאות הבלתי אפשרית של יחסי העבודה בישראל.
חשוב לא–פחות: נראה שגם הציבור מאבד בהדרגה את סבלנותו כלפי תופעת השביתות. סקר שהוזמן בידי עיתון הארץ במאי 2003, באמצע השביתה הכללית של אותו החודש, העלה תוצאה מפתיעה. אחוז ניכר מקרב הציבור הסכים עם טענת ההסתדרות, כי על המדינה לגנוז את תכניתה הכלכלית — התואנה הרשמית לשביתה: כ–52 אחוזים מן המשיבים התנגדו לתכנית, ו–26 אחוזים בלבד תמכו בה. ובכל זאת, שיעור ההתנגדות לשביתה עמד על 53 אחוזים, ורק 32 אחוזים מן המשיבים צידדו בה.62 במילים אחרות, רוב הישראלים לא היו מוכנים לתמוך בשביתה אף שהסכימו עם סיבותיה. אפשר רק לדמיין את תסכולו של הציבור הרחב לנוכח מרבית השביתות במגזר הציבורי, שעילותיהן כלל אינן נוגעות לענייניו. מסקנה זו עולה באופן בולט עוד יותר מסקר שנערך מטעם משרד העבודה והרווחה בינואר 2002. סקר זה, שביקש לבדוק את שיעור התמיכה בהגבלת השביתות, מצא שלא פחות מ–84 אחוזים מן הציבור מצדדים בהנהגת בוררות חובה בסכסוכי עבודה במגזר הציבורי, הליך שבהכרח יהיה כרוך גם באיסור מקיף על השבתת שירותיו של המגזר.63
הממשלה הנוכחית הבינה, ובצדק, שהמיתון שבו מצוי כיום המשק הישראלי לא רק מעורר קשיים עצומים, אלא גם מספק הזדמנות ייחודית לביצוען של רפורמות מבניות הכרחיות. ברם, אם הממשלה לא תשכיל לנצל את השעה הזאת כדי לשים קץ למגיפת השביתות בישראל, היא עלולה להפקיר גם את הרפורמות האחרות לחסדי השובתים, שיבלמו אותן או יביאו לביטולן בשלב מאוחר יותר. ברי שאין לשלול מן העובדים את זכותם להתאגד, לשאת ולתת יחדיו על תנאי העסקתם, או לשבות, כשיש לכך הצדקה ממשית. אבל יש להחזיר את זכות השביתה לממדיה הראויים, ולאפשר בכך למשק לפעול בצורה חלקה, ללא הפרעתם המתמדת והטורדנית של שיבושי העבודה וללא הנזק החמור שנגרם בגינם. רק כך תוכל ישראל לשגשג בכלכלה העולמית התחרותית. יצירת תנאים כאלה תדרוש מאמץ מרוכז ומתמשך, אך התועלת שתצמח ממנה לכלכלת ישראל ולמפעל המתמשך של בניית מדינה יהודית חזקה תורגש עוד שנים רבות.
אוולין גורדון היא עורכת עמיתה בתכלת.
הערות
1. "ישראל שוברת שיאים במספר ימי השביתות", דו"ח ביזנס דאטה ישראל (B.D.I.), 22 במאי, 2003, www.bdi.co.il.
2. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2002 הסתכם היצוא מישראל בכ–35 אחוזים מן התמ"ג. ראה www.cbs.gov.il.
3. מוטי בסוק וחיים ביאור, "נתניהו מכריז מלחמה על האיגודים", הארץ (מהדורה אנגלית), 16 במאי, 2003.
4. אחת ממטרותיה העיקריות של השביתה הכללית שתוכננה לנובמבר 2003 הייתה לאלץ את הממשלה להקפיא את יישום הרפורמה בפנסיה שאושרה בכנסת בחודש מאי 2003.
5. הנתונים נלקחו מאתרי האינטרנט של משרד העבודה והרווחה הישראלי: www.molsa.gov.il/ZhuitOvdim/laborRel/, ושל משרד העבודה האמריקני: .http://data.bls.gov/cgi-bin/surveymost.
6. הנתונים על מספר ימי השביתה ומספר העובדים במדינות אחרות לקוחים מהשנתון International Labor Office,Yearbook of Labor Statistics (Geneva: ILO), לגבי השנים הרלוונטיות. הנתונים על ישראל לקוחים מן הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנתון סטטיסטי לישראל (ירושלים: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), לגבי השנים הרלוונטיות.
7. "ישראל שוברת שיאים במספר ימי השביתות", דו"ח B.D.I..
8. Evelyn Gordon, “Stream of Strikes,” The Jerusalem Post, March 16, 1999.
9. Evelyn Gordon, “A Plague on Strikes,” The Jerusalem Post, November 27, 2001.
10. מתוך אתר משרד העבודה והרווחה. מעניין לציין שלא תמיד היה זה כך: ב–1972 וב–1973, לדוגמה, עמד חלקו של המגזר הציבורי בימי העבודה שאבדו למשק כתוצאה משביתות על 45 ו–50 אחוזים בלבד, בהתאמה. אך בשלושים השנים האחרונות הגדיל המגזר הזה בהתמדה את חלקו בסך ימי השביתה. קרן פינקלשטיין, "פתרון לשביתות במגזר הציבורי — שימוש יעיל במוסד לבוררות מוסכמת" (ירושלים: המכון ללימודים אסטרטגיים ופוליטיים מתקדמים, 2003), עמ' 7.
11. אריה שירום, מבוא ליחסי עבודה בישראל (תל אביב: עם עובד, 1983), עמ' 238. הנתונים עצמם הם: איטליה, 1,655 ימי שביתה ל–1000 עובדים; קנדה, 1,644; ארצות–הברית, 1,350; אוסטרליה, 913; בריטניה, 743; דנמרק, 511; בלגיה, 334; צרפת, 274; ישראל, 252.
12. כשירותים חיוניים מוגדרים אספקת חשמל, מים וגז, תחבורה, תקשורת, מינהל ציבורי וביטחון, חינוך, בריאות ושירותים קהילתיים. בישראל, למעט כמה חריגים, כל אלה הם חלק מן המגזר הציבורי (ישנם, למשל, כמה בתי חולים פרטיים, אך רובם מצויים בבעלות הממשלה או ההסתדרות; שני הקואופרטיבים הגדולים בתחבורה הציבורית — דן ואגד — משתייכים חציים למגזר הציבורי וחציים למגזר הפרטי: הנהגים השכירים שייכים למגזר הציבורי ומצטרפים בדרך כלל לשביתות המוכרזות בו, אך חברי הקואופרטיבים הם בעלי אוטובוסים משלהם, ולפיכך נמנעים בדרך כלל משביתה). המגזר הציבורי בישראל כולל גם כמה מרכיבים שאינם מוגדרים כשירותים חיוניים, כמו שניים משלושת הבנקים הגדולים וכמה תאגידים תעשייתיים גדולים בבעלות המדינה; אך ככלל, ישנה חפיפה גדולה מאוד בין המגזר הציבורי בישראל ובין שירותיה החיוניים.
13. International Labor Office, Yearbook of Labor Statistics, 2002, כפי שמצוטט אצל פינקלשטיין, "פתרון לשביתות במגזר הציבורי", עמ’ 28.
14. רותי סיני, "הגבלת הזכות סבירה — אך ביטולה הוא צעד נגד הדמוקרטיה", הארץ, 16 במאי, 2003.
15. פינקלשטיין, "פתרון לשביתות במגזר הציבורי", עמ' 26.
16. Evelyn Gordon, “A Draining Strike,” The Jerusalem Post, August 10, 1999. רינת צפריר, "מומחים: הפסקת המים בערים הגדולות עלולה לסכן את איכות מי השתייה", הארץ, 4 באוגוסט, 1999.
17. חיים ביאור, "התעשיינים: נזקי השביתה נאמדים ב–4 מיליארד שקל", הארץ, 18 במאי, 2003.
18. מקורו של נתון זה בהתאחדות התעשיינים. על פי משרד האוצר, ההפסד עומד על כמיליארד ש"ח ליום. "נזקי השביתה מצטברים", הארץ, 2 במאי, 2003. הערכת B.D.I., לאור חישובה האומד את נזקי השביתה בעלות כוללת של 6 מיליארד ש"ח, מצויה כנראה במקום כלשהו באמצע.
19. פינקלשטיין, "פתרון לשביתות במגזר הציבורי", עמ’ 27.
20. הנתון מתוך אתר האינטרנט של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
21. אין דרך מקובלת לחשב נזקי שביתה; החישוב תלוי באין–ספור משתנים, כמו מאפייניה של התעשייה השובתת או אורך השביתה (שביתה מתמשכת גורמת נזק גדול בהרבה מסדרה של שביתות בנות יום המפוזרות לאורך השנה). השיטה הפשטנית ביותר להשגת הערכה גסה של הנזק הישיר — שכולם מסכימים שאינו אלא אומדן חסר — היא לכפול את התמ"ג לעובד ליום במספר ימי השביתה. ב–1988 ניסו אדריאן זיידרמן ושושנה נוימן לקבוע מה שיעורו של החסר באומדן הזה, באמצעות שימוש בנוסחה מורכבת יותר לקביעת הנזק שנגרם בשנים נבחרות בשנות השבעים. הם הסיקו כי הנזק האמיתי נע בין 25 ל–75 אחוזים מעל ההערכה לפי השיטה הפשטנית. אדריאן זיידרמן ושושנה נוימן, "עלות כלכלית של שביתות בישראל — גישת תשומה–תפוקה", בתוך עיונים בכלכלה, פנחס זוסמן ויואל נתן, עורכים (ירושלים: האגודה הישראלית לכלכלה, 1988), עמ' 67-53. האומדן שלי לנזק שנגרם בשנים 1997 עד 2001 התבסס על השיטה הפשטנית, תוך הכפלת התוצאה ב–1.75 — הרף העליון שקבעו זיידרמן ונוימן. אך למעשה, קרוב לוודאי שגם זה אומדן חסר, כיוון שזיידרמן ונוימן ציינו ששיעור החסר באומדן תלוי במידה גדולה בזהות התעשיות השובתות — שביתת נמלים, לדוגמה, גורמת הרבה יותר נזק סביבתי משביתה במפעל לבגדי ים — ושביתות במגזר הציבורי מצויות בראש הסולם מבחינת שיעור הנזק שהן גורמות. ראה רוני בר–צורי, "השביתות בישראל בשנים 19992-1983", כלכלה ועבודה 9 (אוקטובר 1994), עמ' 136. כיוון ששביתות במגזר הציבורי היוו 45 עד 80 אחוזים מכלל השביתות בשנים ששימשו לחישוביהם של זיידרמן ונוימן (פינקלשטיין, "פתרון לשביתות במגזר הציבורי", עמ' 7) — לעומת 96 אחוזים בשנים 2001-1997 — סביר להניח שהמכפיל האמיתי צריך להיות גבוה עוד יותר.
22. EMTA: European Mediterranean Trade Agreement.
23. ההיטל נכנס לתוקף ב–19 בנובמבר 2001; הוא בוטל בנמל חיפה בתאריך 22 בדצמבר 2001, ובנמל אשדוד בתאריך 1 בינואר 2002. מתוך אתר האינטרנט של איגוד EMTA: http://www.containerconferences.org/emta/press/011220ni.htm.
24. המידע נאסף על ידי התאחדות התעשיינים לקראת הגשה של תביעת נזיקין נגד ההסתדרות. סיכום הנתונים הועבר למחברת על ידי ההתאחדות.
25. פוקוס לתעשייה; שבועון אינטרנט לתעשיינים, 11 ביוני, 2003, http://www.industry.org.il/Magazine/Item.asp?ArticleID=298&CategoryID=3681&MagazineID=13.
26. על פי דו"ח מבקר המדינה לשנת 1997, רשות הנמלים הגדירה שירות "ברמה טובה" כשירות שניתן לאחר זמן המתנה שלא עלה על 2.2 שעות. אך ב–1995, זמן ההמתנה הממוצע היה 19.2 שעות בנמל חיפה ו–14.4 שעות בנמל אשדוד. הנתונים מופיעים אצל אמיר עציוני, "רפורמה בנמלי הים בישראל" (ירושלים: המכון ללימודים אסטרטגיים ופוליטיים מתקדמים, 1999), עמ' 19-18.
27. נחמיה שטרסלר, "שערורייה בנמלים", הארץ, 30 במאי, 2000.
28. הנתון האמיתי גבוה עוד יותר, מאחר שזמן ההמתנה של ספינות במהלך סופי–שבוע (מיום שישי אחר הצהריים ועד ראשון בבוקר) אינו נכלל בחישובי רשות הנמלים והרכבות. עציוני, "רפורמה בנמלי הים בישראל", עמ' 19-18.
29. נחמיה שטרסלר, "שוטי שוטי ספינתי", הארץ, 8 בפברואר, 2000. מבין 15 החריגים, עשרה מצויים במדינות העולם השלישי ושניים נוספים בישראל (נמלי חיפה ואשדוד).
30. תשלום דמי האבטלה עוכב בחמישה ימים כתוצאה מהשביתה. מוטי בסוק וחיים ביאור, "הסתיימו השביתות בביטוח הלאומי ובמכס", הארץ, 21 בנובמבר, 2001.
31. Gordon, “A Plague on Strikes”.
32. ואמנם, שביתות הוזכרו הן על ידי מבוגרים והן על ידי תלמידים כאחד הגורמים התורמים לדירוג העלוב שקיבלה ישראל במחקר השוואתי על הישגי תלמידים, שנערך במסגרת התכנית להערכת תלמידים בינלאומית (Program for International Student Assessment). המחקר, שתוצאותיו התפרסמו בחודש יולי 2003, גילה שבני 15 מישראל דורגו במקום ה–30 מבין 41 מדינות בהבנת הנקרא; במקום ה–31 במיומנויות מתמטיות; ובמקום ה–33 בידע מדעי. בכך הפכה ישראל למדינה היחידה מבין המדינות המתועשות שדורגה בשליש התחתון לאורך שלוש שנים רצופות. www1.oecd.org/publications/e-book/960371E/PDF.
33. חיים ביאור, חיים שדמי, ים יהושע, "הסתיימה השביתה ברשויות; החל פינוי הזבל", הארץ, 14 בנובמבר, 2002. ארבעה ימים נוספים נוכו מימי החופשה השנתית של העובדים, והם הסכימו "להחזיר" את ארבעת הימים הנותרים באמצעות עבודה בשעות נוספות. אך אף אחד מן האמצעים הללו איננו מרתיע כמו איבוד שכר של שבועיים כמעט.
34. Gordon, “A Plague on Strikes”.
35. אברהם טל, "פרץ מלל ריק", הארץ, 30 באפריל, 2003.
36. שיעור האינפלציה היה 1.3 אחוזים בשנת 1999, 0 אחוזים בשנת 2000, ו–1.4 אחוזים בשנת 2001. הנתונים לקוחים מאתר האינטרנט של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
37. מה שמקומם במיוחד בשביתות האלה הוא העובדה שהשובתים הם מלכתחילה מבעלי השכר הגבוה ביותר במשק. בשנת 2001 היה השכר הממוצע במשק 7,200 לחודש. לשם השוואה, המשכורת הממוצעת בכמה גופים ממשלתיים הייתה כדלקמן: בזק, 12,200 ש"ח; המוסד לביטוח לאומי, 11,000 ש"ח; רשות שדות התעופה, 13,100 ש"ח; רשות הנמלים והרכבות, 18,100 ש"ח; רשות השידור, 15,300 ש"ח; חברת החשמל, 16,700 ש"ח (בתוספת חשמל חינם); מקורות, 13,000 ש"ח (הנתונים לקוחים מן הדו"ח השנתי של משרד האוצר על השכר במגזר הציבורי). נתונים אלו גם אינם כוללים את המשמעות הכלכלית העצומה של תנאים נלווים אחרים שמהם נהנים עובדי מדינה: בעוד שעד סוף 2003 נדרשו עובדי המגזר הפרטי להפריש 5.5 אחוזים משכרם לקרנות הפנסיה שלהם — שיעור שעלה ל–7 אחוזים מתחילת השנה — הרי שהממשלה היא שנשאה במלוא עלות הפנסיה של עובדי המדינה עד ינואר 2004, וגם עתה הם נדרשים לתרום רק אחוז אחד משכרם.
38. סעיף 24 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז 1957.
39. חוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז 1957, קובע שההגנה מפני תביעה תחול על כל שביתה במגזר הציבורי המוכרזת בזמן שעל העובדים חל הסכם קיבוצי, למעט שביתות ש: (א) לא אושרו בידי ההסתדרות ו–(ב) קשורות בשכר עבודה או בתנאים סוציאליים. התנאי הראשון, כמובן, איננו מגביל במיוחד. השני נראה משמעותי יותר, כיוון שגם אם שביתות מוכרזות לעתים קרובות בגין סוגיות אחרות (פיטורים או תביעות להעסקת עובדים נוספים, למשל), הרי על פי נתוני משרד העבודה והרווחה, תביעות שכר והטבות אחראיות ל–20 עד 25 אחוזים מסך השביתות. אלא שבפועל, גופים ממשלתיים כמעט לעולם אינם תובעים את השובתים, אם בגלל שאינם רוצים להרגיז את ההסתדרות ואם משום שיש קושי אובייקטיבי לזכות בתביעה כזו בבתי הדין לעבודה, הנוטים לצד העובדים. בית דין אוהד יקל על ארגון עובדים לטעון ששינוי נסיבות כלשהו (גידול בעומס העבודה, למשל) מצדיק השבתה למען תוספת שכר על אף התחייבות העובדים במסגרת ההסכם הקיבוצי שלא לשבות. וכפי שנראה להלן, בתי הדין לעבודה גילו בדרך כלל נכונות להיאחז בכל טענה כדי לכופף את החוק לטובת האיגודים המקצועיים.
40. שירום, מבוא ליחסי עבודה בישראל, עמ' 242.
41. סיני, "הגבלת הזכות"; פינקלשטיין, "פתרון לשביתות במגזר הציבורי", עמ' 31-29.
42. אם כי האיסור אינו מקיף את כל עובדי כוחות הביטחון: אזרחים עובדי צה"ל, למשל, רשאים לשבות.
43. פינקלשטיין, "פתרון לשביתות במגזר הציבורי", עמ' 7. כדי למנוע את האיום הגלום בהצעה כזו, חתמו ההסתדרות והממשלה על הסכם להקמתו של מנגנון בוררות וולונטרי — המוסד לבוררות מוסכמת. אלא שמוסד זה לא עשה דבר כמעט לפתרון הבעיה, כיוון שהאיגודים הסיקו בדרך כלל שיוכלו להשיג יותר באמצעות השבתה מאשר באמצעות בוררות. כתוצאה מכך, הופנה לבוררות תיק אחד בסך הכל מדי שנה ב–2000 וב–2001, אף שבכל אחת מאותן שנים אירעו קרוב למאה שביתות במגזר הציבורי. ראה פינקלשטיין, "פתרון לשביתות במגזר הציבורי", עמ' 10-8.
44. חיים ביאור וגדעון אלון, "הממשלה תתמוך בהגבלת זכות השביתה", הארץ, 21 בדצמבר, 2003. שני טיעונים מרכזיים נשמעים בדרך כלל בתגובה להצעה זו. האחד הוא שאם יוכלו העובדים עצמם להחליט אם לשבות אם לאו, תיפּגע בדרך כלשהי זכות השביתה שלהם. למרבה ההפתעה טיעון זה נפוץ למדי, אף שקשה למצוא את ההיגיון שבו. שר הרווחה זבולון אורלב, למשל, ערער על החלטתו המקורית של הקבינט לתמוך בהצעת חברת הכנסת רוחמה אברהם, בטענה שהצעתה תפגע בזכות ההתארגנות. רותי סיני, בעלת הטור בעיתון הארץ, אמרה שההצעה "תעקר את אחת החירויות הבסיסיות במשטר דמוקרטי, הזכות לשבות". רותי סיני, "עובדים בלי כלים", הארץ, 8 ביוני 2003. אפילו האגודה לזכויות האזרח בישראל טענה בדו"ח השנתי שלה (שפורסם ביולי 2003), שחקיקה כזו תפגע בזכות השביתה כפי שהיא מעוגנת באמנות בינלאומיות שעליהן חתמה ישראל. "דו"ח האגודה לזכויות האזרח", הארץ, 22 ביולי, 2003.
הטיעון השני גורס שברוב מקומות העבודה, ובייחוד באלה שבהם ראשי ועדים חזקים שולטים במידה ניכרת בביטחון התעסוקתי של העובדים ובסיכויי הקידום שלהם, רוב העובדים יאשרו באופן אוטומטי כל שביתה שתזכה לגיבוי ההנהגה. כיוון שהחוק מעולם לא נוסה, הראיות נגד טיעון זה הן אנקדוטיות בעיקרן. חברת הכנסת אברהם, למשל, מספרת שאחרי ששר האוצר נתניהו החליט על הצעד הבלתי רגיל של ניכוי כל ימי השביתה במאי 2003 משכר העובדים, היא קיבלה מאות תלונות מעובדים נזעמים שביקשו למחות על אבדן השכר שנגרם להם כתוצאה משביתה שהשתתפו בה בניגוד לרצונם. לדבריה, היא הגישה את הצעת החוק שלה בעקבות התלונות האלה. רותי סיני, "פגיעה בכלי היחיד העומד לרשות העובדים", הארץ, 3 ביוני, 2003. רמז נוסף טמון בעובדה שכ–10 אחוזים מן העובדים במשרדי הממשלה השונים הגיעו לעבודה ביום 30 באפריל 2003, למרות השביתה. סמי פרץ, שלומי שפר, חיים ביאור, מיכל סבו וינברגר, "הריבית בבנקים לא תופחת ב–0.3 אחוזים — עקב שביתה", הארץ, 1 במאי, 2003. אם עובדים רבים כל כך היו מוכנים לשבור שביתה בגלוי — אף שלא היה להם כל גיבוי משפטי למהלכם, מאחר שהפרו שביתה שהוכרזה כדין ולפיכך הסתכנו בפעולת תגמול של האיגודים שלהם — יש להניח שמספר העובדים שהיו מוכנים להתנגד להשבתה בהצבעה חשאית היה גבוה הרבה יותר.
45. Gordon, “A Draining Strike”. לבסוף, כאשר נכשלו מאמצי התיווך שלו, הורה בית הדין הארצי לעבודה על הפסקת העיצומים. אך העובדה שאפשר להם להימשך ארבעה ימים תמימים בעת שניסה לפשר בין הצדדים, הבהירה שלדעתו אין מדובר בטקטיקה בלתי לגיטימית.
46. חיים ביאור, "למעסיקים נמאס מהעניין הזה שנקרא חוק", הארץ, 7 ביולי, 2003.
47. ביאור, "למעסיקים נמאס".
48. נחמיה שטרסלר, "נתניהו שבר כלים, פרץ הזיז אותם", הארץ, 9 במאי, 2003.
49. סטיב אדלר, "חופש השביתה בראי הפסיקה", ספר ברנזון, אהרן ברק וחיים ברנזון, עורכים, כרך ב (ירושלים: נבו, תש"ס), עמ’ 487, 492; כמצוטט אצל פינקלשטיין, "פתרון לשביתות במגזר הציבורי", עמ' 21. ראוי להשוות זאת לגישה שנקטו בתי המשפט בארצות–הברית. המשפט האמריקני מאפשר לנשיא, באישור בית המשפט, להוציא צווי ריתוק אפילו נגד שובתים במגזר הפרטי (כורים, עובדי נמל ועוד) שעבודתם נראית לו חיונית לקיום הסדר הציבורי. לצווים כאלה תחולה רחבה הרבה יותר מכל מה שרשאית ממשלת ישראל להוציא: בעוד שצווי הריתוק שמנפק הקבינט הישראלי חלים רק על קומץ אישי מפתח בכל תעשייה שובתת, הרי שהצווים הנשיאותיים אוסרים על כל עובד בתעשייה הרלוונטית לשבות למשך 80 יום. ובכל זאת, מאז נחקק החוק בשנת 1947, אישרו בתי המשפט האמריקניים 29 מבין 47 בקשות נשיאותיות להוצאת צו כזה — למעלה מ–60 אחוזים. ראה פינקלשטיין, "פתרון לשביתות במגזר הציבורי", עמ' 30.
50. ביאור, "למעסיקים נמאס".
51. לנוכח ההטיה הברורה המשתקפת בפסיקותיו, הופתעו רבים מהחלטתו של בית הדין הארצי לעבודה ביום 2 בנובמבר 2003 להוציא צו זמני האוסר על ההסתדרות לקיים שביתה כללית במועד שתכננה, תוך שהוא מאפשר לה לקיים תחת זאת "שביתת מחאה" של ארבע שעות בלבד. בפסק דין נוסף מיום 14 בדצמבר 2003 התיר בית הדין הארצי לעבודה להסתדרות לקיים שביתה מוגבלת בלבד, וכזו שלא תפגע בביטחון הציבור ולא תמנע ממנו שירותים חיוניים. כמה מתומכיו של בית הדין לעבודה נתלו בפסקי דין אלו, ובמיוחד בראשון, כדי להראות שאין לו כל הטיה לצד העובדים. ואולם, מקרה זה מחזק את הטענה שהעברת סכסוכי העבודה לבתי המשפט הרגילים תוביל, ככל הנראה, לתוצאות מגמתיות פחות. למעשה, תקדים שקבע בית המשפט העליון חייב את בית הדין לעבודה לפסוק כך. תקדים זה — אחד מקומץ סכסוכי העבודה שהגיעו אי פעם לבית המשפט העליון — עסק בשביתה שתכננו עובדי בזק בשנת 1993 בתגובה להחלטת הממשלה על פתיחת מונופול התקשורת לתחרות. הממשלה עתרה לבג"ץ אחרי שבית הדין הארצי לעבודה אישר את השביתה. בפסק הדין הבחין השופט דב לוין בין שלושה סוגים של שביתות — "שביתה כלכלית", המכוונת נגד מעביד המבקש לפגוע בזכויות העובדים, "שביתה פוליטית", המכוונת נגד מדיניותו של הריבון, ו"שביתה מעין–פוליטית", היוצאת נגד החלטה ממשלתית בענייני מדיניות כלכלית, שעילתה אינה קשורה ישירות בתנאי העבודה, אך יש לה השפעה ישירה על העובדים. על פי בג"ץ, שביתה פוליטית אסורה תמיד; שביתה כלכלית מותרת תמיד ואילו שביתה מעין–פוליטית מצדיקה רק "שביתת מחאה קצרה". משום שאחת העילות המרכזיות לשביתה שתוכננה לנובמבר 2003 הייתה הרפורמה בפנסיה שאושרה על ידי הכנסת במאי, הסכימו הפרשנים, ובהם השופט בדימוס מנחם גולדברג, נשיא בית הדין הארצי לעבודה לשעבר, שתקדים בג"ץ לא הותיר לשופט אדלר ברירה אחרת אלא להתייחס לשביתה זו כשביתה "מעין–פוליטית" ולהוציא את צו המניעה ב–2 בנובמבר. ראה זאב סגל, "בין שביתה פוליטית לכלכלית — בית הדין הכיר רק בשביתת מחאה", הארץ, 4 בנובמבר, 2003, ורותי סיני, "השאיפה: לקדם ההידברות על פני השיפוט", הארץ, 6 בנובמבר, 2003. ראה פסק הדין: היועץ המשפטי לממשלה, בזק — חברה ישראלית לתקשורת בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואחרים (בג"צ 1074/93), פסקי דין של בית המשפט העליון בישראל, כרך מט, חלק שני, עמ' 485.
52. אמנון רובינשטיין, אחד החוקרים המובילים בישראל בתחום המשפט החוקתי, הזכיר לא מזמן את הנטייה הזאת כגורם העיקרי להתנגדותו להקמת בית משפט לחוקה. רובינשטיין הזהיר כי "אם יקימו בית משפט מיוחד לחוקה כדי לבטל חוקים שהכנסת מחוקקת, הוא יבטל חוקים", כיוון שאחרת לא יוכל להצדיק את קיומו. גדעון אלון, "אפילו רביץ תומך בחקיקת חוק יסוד: החקיקה", הארץ, 1 ביולי, 2003. אך הטיעון תקף באותה מידה גם לבתי הדין לעבודה: כדי להצדיק את קיומם של בתי הדין האלה כמערכת נפרדת, חשים השופטים צורך להבדיל את עצמם מבתי המשפט הרגילים באמצעות מתן "שירות" שהאחרונים אינם מספקים. אימוץ עמדה רדיקלית הנוטה לצד העובדים ומרחיבה מאוד את זכויותיהם הוא אחת הדרכים לעשות זאת.
53. לפיד מציע להשאיר את בתי הדין לעבודה כמערכת עצמאית, בשינוי אחד: במקום שיהיו אוטונומיים מבחינה טכנית, הם יהיו כפופים כעת לבית המשפט העליון. במבט ראשון נראה השינוי המוצע משמעותי, כיוון שביקורת של בית המשפט העליון עשויה למתן מעט את נטיותיו של בית הדין הארצי לעבודה. אך בפועל, "רפורמה" כזו תותיר את המצב בלא שינוי כמעט. כיום, אף שאין זכות ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה, אפשר לעתור נגדן לבג"ץ. ברם, בג"ץ רשאי שלא לדון בעתירות אלו, ובמרבית המקרים הוא אכן מעדיף לא לעשות כן. על פי הצעתו של לפיד, ניתן יהיה לערער על החלטות בית הדין הארצי לעבודה בפני בית המשפט העליון. אך כיוון שרוב התיקים מתחילים בבתי הדין האזוריים ומגיעים לבית הדין הארצי רק בערעור, הרי שהערעור על החלטת בית הדין הארצי לעבודה ייחשב ערעור שני — ועל פי חוק רק ערעור ראשון חייב להידון; הדיון בערעור הנוסף נתון לשיקול דעתו של בית המשפט העליון, וזה נוהג לדון בערעורים כאלה לעתים נדירות בלבד. בפועל, אם כך, לא ברור אם הצעתו של לפיד אכן תגדיל במידה ניכרת את מספר התיקים שיגיעו לבית המשפט העליון.
54. נראה שלאחרונה חל שינוי במדיניות זו: הממשלה אכן ניכתה את ימי השביתה משכר העובדים בגין השביתה הכללית של מאי 2003, וכך גם נהגה באוקטובר ובנובמבר באותה שנה, כאשר ניכתה בין 15 ל–30 אחוזים משכר עובדי המדינה בגין העיצומים שנקטו באותם חודשים.
55. פינקלשטיין, "פתרון לשביתות במגזר הציבורי", עמ' 24.
56. בדוגמה אחת מן העת האחרונה פרש ראש הממשלה הבריטי, טוני בלייר, 19,000 חיילים במקום כבאים ששבתו מדצמבר 2002 ועד פברואר 2003. פינקלשטיין, "פתרון לשביתות במגזר הציבורי", עמ' 29.
57. לא ברור אם הקיזוז במשכורות השובתים חל על כל העובדים או רק על מיעוטם. נחמיה שטרסלר, "השביתה הבאה כבר באופק", הארץ, 6 בינואר, 2004.
58. ענת ג'ורג'י, מוטי בסוק וחיים ביאור, "הסחורות יגיעו דרך מצרים וירדן; יפוצו יצואנים ויבואנים", הארץ, 2 באוקטובר, 2000.
59. השביתה בנמלים הופסקה זמנית — הפוגה בת חודש שנועדה לאפשר למגעים להימשך — עוד לפני תחילת פעולתם של רציפי "מספנות ישראל"; ואילו דרך נמלי פורט סעיד ועקבה הספיקו לעבור בפועל רק מטענים ספורים. ובכל זאת, שתי ההחלטות מייצגות שינוי משמעותי ביחס למנהגיהן של ממשלות קודמות.
60. עדיין לא ברור אם הסדר הפשרה בין הממשלה להסתדרות שהביא לסיום העיצומים הוא אכן בגדר הישג למשרד האוצר או שיש בו משום ויתור מוגזם לשובתים. חיים ביאור, "משרדי הממשלה נפתחים היום; עלות ההסכמים כ–10 מיליארד", הארץ, 6 בינואר, 2004.
61. צבי זרחיה, "האוצר שוקל ליזום רווק להגבלת שביתות", הארץ, 24 בנובמבר, 2003.
62. נחמיה שטרסלר, "הרוב מתנגדים לשביתה — ולקיצוצים", הארץ, 2 במאי, 2003.
63. משרד העבודה והרווחה, היחידה ליחסי עבודה, "סקר — עמדות ציבור השכירים בנושאי יחסי עבודה, התאגדות עובדים, שביתות וסכסוכי עבודה וביטחון תעסוקתי" (ירושלים: משרד העבודה והרווחה, 2002), עמ' 7-6. הסקר מצא ש–54.4 אחוזים מן המשיבים תמכו בבוררות חובה לשביתות במגזר הציבורי, ועוד 29.9 אחוזים "נטו לתמוך" בבוררות כזו; רק 11.6 אחוזים התנגדו לה. כשנשאלה השאלה בניסוח שונה ("האם תתמוך באיסור על שביתות?") הצטמצם פער העמדות, אך נותר מובהק. את השאלה האחרונה שאלו הסוקרים בנוגע לעמדות הנסקרים ביחס לשביתה כללית ולהשבתת תחומים שונים של המגזר הציבורי — חשמל ומים; בריאות; חינוך; משרדי ממשלה ורשויות מקומיות — ובכל המקרים נע שיעור התומכים באיסור על שביתות בין 47.9 ל–53.8 אחוזים, ושיעור המתנגדים בין 40 ל–42.6 אחוזים. אנשי משרד העבודה והרווחה הסיקו שההבדל הוא סמנטי בעיקרו: אנשים מרגישים נוח יותר להביע את תמיכתם בבוררות חובה מאשר באיסור על שביתות. ובכל זאת, ההבדל עשוי לשקף גם חשש מהותי: איסור פשוט על שביתות אינו מותיר בהכרח בידי העובדים דרך חלופית לטיפול בתלונותיהם — בניגוד להנהגת שיטה של בוררות חובה.
