הדפסה
גרסת PDF הפירוש המחודש שהציע אספוזיטו לפוליטיקה האיסלאמית, כמין הד לאופ–טימיזם המחקרי של שנות החמישים וראשית שנות השישים, נעשה עד מהרה המוסכמה האקדמית. ברוח זו קבע רשיד חלידי מאוניברסיטת שיקגו, במאמר משנת 1985 שכותרתו "דמותה של הפוליטיקה הפנים–ערבית ב–1995", כי סוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים יביאו בלי ספק "להחלפת שליטים ומן הסתם גם לשינויים במשטרים". ג'ון וול, פרופסור לתולדות האיסלאם באוניברסיטת ג'ורג'טאון, הסביר בדברים שנשא לפני ועדה של הקונגרס ב–1992 כי סודן — מדינה הנשלטת במשטר צבאי — מצויה בעיצומו של "מאמץ ליצירת דגם הסכמי ולא–קונפליקטואלי לשיתופם של ההמונים בפוליטיקה".
אנשי האקדמיה האמריקנים נחפזו גם להזהיר מפני התמקדות יתרה באלימות הערבית, משום שזו עלולה להביא רק לחיזוק סטריאוטיפים. כמו כל ארץ מודרנית ודמוקרטית, אמר אז אספוזיטו, מכירות גם המדינות הערביות בכך שאלימות משיגה רק את התוצאה ההפוכה, וללא ספק ינטשו דרך זו בתוך כמה שנים. וכך, בשנות התשעים, מיאנו רוב חוקרי המזרח התיכון להודות בסכנה שנשקפה למערב מצד הקבוצות האיסלאמיות הפונדמנטליסטיות. לא ייפלא אפוא שבמסגרת ועידת מאס"א שהתקיימה בנובמבר 2002 עסקו רק ארבע מתוך יותר מחמש מאות הרצאות בצמיחתו של הפונדמנטליזם האיסלאמי האלים. רוב המרצים בכנס העדיפו להתמקד בנושאים אחרים — בעיקר בתרבות הפלסטינית ובענייני מגדר.
אין אלא להצטער על התעקשותם של אנשי מאס"א לדבוק בעמדתם — תהיינה אשר תהיינה ההתפתחויות באזור. לאחר הפיגוע במרכז הסחר העולמי בניו יורק ב–1993 הזדרז ריצ'רד בולייט, פרופסור להיסטוריה מאוניברסיטת קולומביה, לארגן ועידה בחסות המכון ללימודי המזרח התיכון של האוניברסיטה — לא כדי להסביר את הופעתו של הטרור בניו יורק, אלא כדי להתמודד עם "האנטישמיות החדשה" נגד המוסלמים, שמניעה אותה "נטייתם של כלי תקשורת המוניים להפריז בדיווח, להיתפס להלך הרוח הכללי ולשווק עוינות כלפי האיסלאם". כאשר משווים את הדברים האלה לתגובתו של ג'ואל ביינין למתקפת הטרור על מרכז הסחר העולמי ב–11 בספטמבר 2001, שבה הוא מגנה את אלה הממנים עצמם ל"שומרי המוסר הפטריוטי" ומקדמים "פשעי שנאה נגד מוסלמים וערבים", קשה שלא להבחין בנטייה לחזור על טעויות.
ואולם, למרות ההטיה הפוליטית הברורה של לימודי המזרח התיכון בארצות–הברית, מעז בכל זאת קומץ אנשי אקדמיה לבטא עמדה שונה. הבולט שבהם הוא ההיסטוריון ברנרד לואיס מאוניברסיטת פרינסטון. בשנת 1982 פרסם לואיס בניו יורק טיימס מאמר שבו יצא חוצץ נגד חיבורו של סעיד והציג אותו כתיאור לקוי מיסודו של המחקר המערבי. בשנת 2002, לאחר שנים ארוכות של גלות מקצועית, זכו השקפותיו של לואיס למקום הראוי להן עם פרסומו של רב–המכר שלו — מה השתבש? ההשפעה המערבית והתגובה המזרח תיכונית, המתעד את הידרדרותה של התרבות האיסלאמית ואת כישלונה בהתמודדות עם האתגרים שמציב לה המערב; גם השנה זוכה ספרו החדש, המשבר באיסלאם, להצלחה מסחררת בשוק האמריקני. חוקר אחר שאינו מהסס להפגין עצמאות מחשבתית וישרה אינטלקטואלית הוא פואד עג'מי מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס. הספרים שפרסם, מלכוד: ערביות וערבים מאז 1967 ב–1981 וארמון החלומות של הערבים: אודיסיאה של דור ב–1999, הראו כי התרבות הערבית התערערה בהדרגה בשל קרבת האליטות שלה לתנועות פוליטיות אלימות ורדיקליות. כמה כותבים וחוקרים אחרים — ובהם דוד פרייס ג'ונס, דוד פרומקין ואפרים קארש — ציירו אף הם תמונה שלא עלתה בקנה אחד עם הקו האקדמי הדומיננטי בתחום.
בשנים האחרונות גבר הביקוש להסברים חלופיים לאירועים במזרח התיכון, ועימו גדל גם נפח המחקר בנושא. רבים מהחוקרים שתרמו למגמה זו חברים במכוני מחקר עצמאיים, שחירות המחשבה בהם רבה יותר ומתאימה לאלה שעמדותיהם אינן תואמות את הבון–טון האקדמי. עם חוקרים אלו נמנים דניאל פייפס, מחבר הספר עטור השבחים האיסלאם המיליטנטי מגיע לאמריקה (2002) ומנהל 'פורום המזרח התיכון' בפילדלפיה, המפרסם את כתב העת מידל איסט קוורטרלי; סטיבן שוורץ, פרשן מדיני בכיר ב'קרן ושינגטון להגנה על דמוקרטיות', שספרו שתי פניו של האיסלאם (2002) מתעד את הקשרים הפיננסיים בין המונרכים הערבים לארגוני טרור; ומרטין קרמר עצמו, שהוא כאמור עמית ב'מכון ושינגטון למדיניות במזרח הקרוב', מכון המחקר העצמאי שהוציא לאור את מגדלי שן על חול. כפי שקרמר מציין, "שום אדם המלמד היום באוני–ברסיטה אמריקנית לא היה מרשה לעצמו לפרסם ביקורת כזאת על לימודי המזרח התיכון באקדמיה".
חוקרים ישראלים מילאו אף הם תפקיד חשוב במגמה החדשה בחקר המזרח התיכון בארצות–הברית. אחד הבולטים שבהם הוא יגאל כרמון, ראש 'המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון' (ממר"י) שבסיסיו בירושלים ובוושינגטון. כרמון משפיע השפעה ניכרת על הדיון הציבורי בארצות–הברית, בזכות התרגומים שלו, בזמן אמת, להצהרות שמשמיעים אישי ציבור ואנשי רוח מן העולם הערבי. שני חוקרים ישראלים נוספים — הקשורים שניהם למכוני מחקר בירושלים — פרסמו חיבורים שהופיעו ברשימות האמריקניות של רבי–המכר בשנה האחרונה. האחד הוא מיכאל אורן, עמית בכיר במרכז שלם (המוציא לאור את תכלת), מחברו של הספר שישה ימים של מלחמה: יוני 1967 ועיצוב המזרח התיכון המודרני, שיצא לאור ב–2002; לדברי השבועון ניוזוויק, לספר הייתה השפעה על האסטרטגיה של הבית הלבן במלחמה בטרור. החוקר השני הוא דורי גולד, לשעבר שגריר ישראל באו"ם והיום ראש 'המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה', שחיבורו החדש ממלכות השנאה: כיצד תומכת ערב הסעודית בטרור הגלובלי החדש מצביע על מעורבותה של מדינה זו "בכל רמה של שרשרת הטרור", ומערער את הדעה המקובלת הרואה בה בעלת ברית אמינה של ארצות–הברית.
עדיין מוקדם לומר איזו השפעה תהיה למכונים אמריקניים וישראליים אלו על מדיניות המערב במזרח התיכון. אולם הזן החדש של חוקרי המזרח התיכון דומה להפליא למה שקרמר מכנה "הזרים האינטימיים", שסייעו לשיקומה של דיסציפלינה שנשבתה בדוגמות שלה. אף שקרמר אינו מייחד להתפתחות זו תשומת לב רבה, השחיקה המתמשכת במונופול של מאס"א על לימודי המזרח התיכון בארצות–הברית עשויה להתגלות בסופו של דבר כחלק החשוב ביותר של הסיפור.
מובן שהממסד האקדמי של לימודי המזרח התיכון בארצות–הברית לא ראה בעין יפה את האיום החדש על ההגמוניה האינטלקטואלית שלו. אתר האינטרנט קמפוס ווץ' של דניאל פייפס, המתעד את הסילופים האקדמיים של חוקרי מאס"א, צבר פופולריות רבה כל כך עד שבתגובה הזהיר רשיד חלידי מפני "מאמץ לאומי רחב היקף וממומן היטב המנוהל בידי אנשי אקדמיה שוליים מתחום לימודי המזרח התיכון, שמניעות אותם כנראה הן דעותיהם הפרו–ישראליות הקיצוניות והן מרירותם לנוכח העובדה שמעולם לא הצליחו לזכות בהוקרת עמיתיהם". במכתב פתוח שהפנה לחברי מאס"א לאחר פרסום מגדלי שן על חול התריע ג'ואל ביינין מפני "האווירה הקסנופובית הנוכחית בארצות–הברית" וקרא לעמיתיו להגן על הדיסצי–פלינה שלהם מפני מבול ההאשמות "המרושעות, האישיות והשקריות" המוטחות בה. ברוח דומה קבעה נשיאת מאס"א הנוכחית, ליסה אנדרסון, כי עבודתו של קרמר, אף שיש בה במובנים רבים "התערבות בעלת ערך", היא ניתוח מן הסוג שמציעים "אנשים שיש להם עניין כללי בשוק הרעיונות ומעורבות עמוקה בדיון הציבורי... אלא שחסרים להם כלים שיטתיים ליצירת אחריות שתשמור על יושרם האינטלקטואלי".
אנדרסון צודקת בהעלותה את שאלת האחריות; אולם בנקודה זו מוטל עליה ועל חבריה לפשפש דווקא במצפונם שלהם. בשעה שחוקרים מהזרם המרכזי באוניברסיטאות האמריקניות מסרבים להיישיר מבט אל הבעיות הקשות של המזרח התיכון, הרימו החוקרים העצמאיים את הכפפה. ובשעה שמימון פדרלי ותרומות מאפשרים למחלקות האקדמיות להנפיק עוד ועוד מחקרים שאינם מסבירים דבר, נדרשים המכונים העצמאיים להציע פרשנויות אפקטיביות למתחולל באזור — ולא, ישלמו על כישלונם ביוקר. יתר על כן, אין ממש בטענתם של אנשי האקדמיה כי מגעיהם של מכוני המחקר עם קובעי המדיניות פוגמים ביושרם האינטלקטואלי. נהפוך הוא, קשרים אלה רק משפרים את איכותו של התוצר המחקרי, העובר תחת עינם הבוחנת של אלה שאינם יכולים להרשות לעצמם את המותרות של התבוססות בפרדיגמה כושלת ובתיאוריות מנותקות מן המציאות.
מה שהופך אפוא את מגדלי שן על חול למסמך מרתק אינו רק הסיפור שהוא מספר, אלא גם הסיפור שאליו הוא משתייך. הצלחתם של חוקרים אלטר–נטיביים דוגמת קרמר הפכה תחום מחקרי שהיה פעם חוג סגור לזירה של דיון פתוח — פתיחות המשרתת היטב את המערב בשעה שהוא מגן על עצמו מפני אויב שרק עתה הוא מתחיל לעמוד על טיבו.
מרלה ברוורמן היא עורכת משנה בתכלת.
