הדפסה
גרסת PDFהשליש הראשון של הספר עוסק בתחום שלאנדס מכיר היטב, הלא הוא הסיפור המורכב והמרתק המתאר כיצד הפכה אירופה לחוד החנית בטכנולוגיה ובייצור התעשייתי בעולם. לפני אלף שנים אירופה הייתה עדיין מרוששת, נבערת ונטולת כוח פוליטי, ופולשים מצפון, ממזרח ומדרום צרו עליה. "ההסתברות באותה עת... לדומיננטיות אירופית", כותב לאנדס, "שאפה לאפס. כעבור חמש מאות שנים היא הייתה קרובה לאחד". בשלב זה כבר הייתה אירופה הציביליזציה המשגשת והמתקדמת ביותר מבחינה טכנולוגית על פני כדור הארץ, בייחוד בתחומים החיוניים של טכנולוגיה ימית וצבאית. אנשיה הקימו רשתות בינלאומיות של מסחר ומימון. הערים החלו לפרוח ויצרו את הצומת שחיבר בין המסחר, התעשייה, החדשנות והיזמות, ואשר היה עתיד להניע את המודרניזציה הטכנית קדימה במהלך חמש המאות הבאות. ריבוין של ישויות השלטון הוביל לתחרות, ולפיכך לקדמה. בבריטניה עתידות היו מגמות אלה לקבל תאוצה ולהביא למהפכה התעשייתית, ואומות אחרות הלכו עד מהרה בעקבותיה. בגרמניה שירתו אוניברסיטאות את התעשייה, ומדענים גויסו לתעשיות כדוגמת הכימיקלים והתרופות, ובכך נוצר דפוס שהיה עתיד להמריץ את החדשנות הטכנולוגית במאה העשרים. לאנדס טוען שיריבות זו בין מדינות הלאום של האזור הייתה מרכיב חיוני בהתקדמותה של אירופה לקראת העידן המודרני. מעשי איוולת של ממשלה אחת יכלו לשמש כלקח למדינה אחרת, כדי שתימנע מהם; מדענים והוגי דעות, וכמוהם גם קבוצות דתיות שנמלטו מרדיפות בארץ מוצאן, התקבלו בזרועות פתוחות במחוזות הסמוכים. בסופו של דבר – בחלוף עשרות או אף מאות שנים – השיטה הטובה ביותר, בין אם בתחום המשפטים, החינוך, המדעים, הטכנולוגיה או המדיניות, נפוצה בכל רחבי היבשת. אחת ההשלכות לכך הייתה התפשטותם של הליברליזם האינטלקטואלי ושל עקרונות החקירה המדעית.
לאנדס מתכוון בעצם להראות כאן שדפוסי הציביליזציה שהביאו לעליונות האירופית כבר היו קיימים הרבה לפני מימושה של אותה עליונות. הוא מקדיש חלק נכבד מהמשך הספר להוכחה שבשום מקום אחר לא היו קיימים דפוסים תרבותיים דומים, ששאר העולם לא החל במהפכה המודרניסטית – וגם לא יכול לעשות זאת – עד אשר המערב הראה לו את הדרך. שעה שתרבות מדעית הייתה לרכיב מרכזי של תרבות המערב, בשום ציביליזציה אחרת לא היו אפילו ניצנים שלה בין המאה החמש-עשרה לבין המאה התשע-עשרה: לא בעולם הערבי, אשר נהנה מתקופה פורייה של חקירה מדעית והתפתחות אינטלקטואלית בעת שבה אירופה הייתה שרויה בחשכת ימי הביניים; ולא אצל הסינים, אשר יכלו להתפאר בתגליות מדעיות חשובות ובעליונות טכנית בין המאה החמישית לבין המאה החמש-עשרה. בציביליזציות אלה המדע לא היה תוצר של זרם מרכזי בתרבות וגם לא הייתה לו השפעה מתמשכת ניכרת עליה. שלא כאירופים, תרבויות אלה לא התייחסו לקדמה חומרית, ללוגיקה קפדנית, לשיפור עצמי ולגילוי ולחקירה מדעיים כאל בעלי ערך משל עצמם. כתוצאה מכך הן שכחו רבות מתגליותיהן, זאת בשעה שקהילת המדע האירופית טרחה לשמר את הישגיהן והשתמש בהם כנדבך. רק במערב יכול המדע – ואמנם כך היה – להביא למהפכה בת קיימא ברווחתם של בני אדם ובגישתם כלפי העולם וכלפי הזולת.
כך, לפחות, רואה לאנדס את הדברים. בעוד שעושר העמים ודלותם מיטיב לשכנע כיצד הגיעה אירופה עד היכן שהגיעה, חולשת הספר היא בהתייחסותו לציביליזציות הלא-מערביות, אלה שנידונו לעוני משום שלא חיקו את המערב או לא יכלו לחקותו. את הטענה שלא עשו זאת קל להוכיח: הודו, שהייתה פעם יצרנית הכותנה הגדולה בעולם, לא השכילה לפתח תעשיית טקסטיל ממוכנת; סין לא השכילה לתרגם את המסורת הפילוסופית שלה לתרבות מדעית אמיתית; תרבותה של אמריקה הלטינית שאלה הרבה מן המערב, אך לא עלה בידה לפתח מדיניות כלכלית תחרותית. לעומת זאת, הטענה שלא היה ביכולתן לחקות את המערב היא שונה בתכלית, ואינה מוצאת לה תימוכין בראיות לכאורה שמציג לאנדס. אמנם הוא מציע שלל הסברים לפיגורן של ציביליזציות אחרות: להודו הייתה מסורת של הסתמכות על מלאכת כפיים; תרבותה של אמריקה הלטינית לא הייתה בה יזמות די הצורך; תרבויות לא-מערביות דיכאו נשים. בכמה אזורים תנאים קיצוניים של דת, או של אקלים, או שניהם יחד סיכלו כל יזמה שהייתה עשויה להוביל להתפתחות רצופה ומתמשכת. ברם, הסברים אלה אינם מצטרפים לכדי תיאוריה קוהרנטית בנוגע לגורמים התרבותיים אשר קובעים את ההתפתחות הכלכלית. כוחות כלכליים נוטים להוציא אנשים מדפוסי התנהגות מסורתיים ולהביאם אל דפוסים יותר יצרניים; מדוע לא פינתה העדפתה של הודו למלאכת כפיים מקום לשיטות הייצור המערביות שעלו עליה? היחס כלפי נשים יפניות היה רע בדיוק כמו היחס לנשים בכל מקום אחר בעולם במהלך תהליך המודרניזציה; מדוע יפן עברה מודרניזציה, ולא כן אפריקה? מדוע לא היה הנפט במזרח התיכון לקרש קפיצה להתפתחות? לעתים קרובות מדי מציע הספר במקום הסברים הכללות כגון:
כישלון מקשיח את הלב ומכהה את העין. עד כה חיפשו מפסידני המזרח התיכון פיצוי בפונדמנטליזם דתי ובתוקפנות צבאית. ברמה העממית, תפילה ואמונה מספקות נחמה לסובל מאין-אונות ומבטיחות לו גמול.
בלי להתייחס לדברים אחרים שניתן לומר על הסבר זה, קשה להבין מה הקשר שלו לכלכלה. למעשה, מדינות בעלות משאבים טבעיים, ובייחוד נפט, מתקשות לפתח תעשייה; כך היה המצב בעבר גם באומות עשירות כמו בריטניה, הולנד ואוסטרליה.
כיצד יכול היה מחברו של עושר העמים ודלותם להוכיח את טיעונו העיקרי? ייתכן שלאנדס היה מצליח בכך אילו הציע לסווג את מאפייני התרבות המערבית ולאפיין את הקשר בינם לבין התפתחות כלכלית מוצלחת, ואחר-כך מנתח את התרבויות האחרות בהתאם לאמות מידה אלה. החיבור שיצר לאנדס בין מדידת הזמן לבין תרבות הנשענת על יזמות, מדע וחקירה הוא דוגמה אחת לדרך שבה ניתן לעשות זאת. דוגמה נוספת היא מושג ה"מוכנות למכונות" – יכולתה של חברה לשלב מכונות בתהליך הייצור – המשמש את לאנדס בבואו להסביר מדוע ארצות מערביות מסוימות התקשו ללכת בעקבותיה של בריטניה ולהתחיל במהפכה התעשייתית, בעוד אחרות הצליחו בכך בנקל. לצורך המחשה ניתן, למשל, לאשש את ההבדל לכאורה במידת מוכנותן של בלגיה ופולין למכונות בתחילת המאה התשע-עשרה באמצעות נתונים לגבי מספרם וסוגיהם של האומנים המיומנים בעריהן של אותן ארצות ולגבי ההשפעות שהביאו להבדלים ביניהן. טיפול מכוון בנושא לפי קווים אלה יש בו כדי לאבחן באילו דרכים תורמים רכיבים תרבותיים מסוימים להתפתחות הכלכלית, ולשמש ככלי להערכת הימצאותם או העדרם של רכיבים אלה בתרבויות ובחברות שונות. הספר שהייתה מניבה גישה זו היה מובנה ותיאורטי יותר; הוא היה מנוסח בצורה יותר יובשנית, וכולל בתוכו יותר נתונים סטטיסטיים. עם זאת, הוא היה עשוי להיות מלאכת מחשבת אינטלקטואלית, משהו דמוי מהלומת המחץ שלאנדס קיווה להנחית.
ד”ר יצחק קליין הוא חוקר למדיניות ציבורית
