הדפסה
גרסת PDFהרעיון הלאומי עומד היום בפני רגע מכריע בתולדותיו, ואותה הכרעה משקלה כבד במיוחד כשמדובר בישראל ובעתידה. בעולם כולו עולות טענות שלפיהן עבר זמנם של לאומים ומדינות לאום, ויש להעדיף על פניהם תפישות תת-לאומיות – של חברה מפוצלת לזהויות רבות; או על-לאומיות – המבקשות לעשות את מדינת הלאום לנחלת העבר. שתי התפישות הללו באות מכיוונים הפוכים, שכן את הראשונות מקדמים חסידי הפוסט-מודרניזם לסוגיו, בעוד שהשניות מושתתות דווקא על ניגודו הגמור, הליברליזם. אולם תוצריה של ברית בלתי קדושה זו גלויים לעיני כל: ביקורת הולכת וגוברת על רעיון הלאומיות, הן בחוגים אקדמיים והן ברמת התרבות הפופולרית. דפדוף בכל כתב עת כמעט, החל ברבעון אוניברסיטאי וכלה בעיתון עממי, ימציא בנקל שורה של התייחסויות ללאומיות כמושג נרדף לקנאות, נחשלות, פיגור, קיצוניות ואלימות.
אבל המציאות מראה כי חסרונו או חולשתו של רעיון לאומי הם מתכון מוכח לערעור מסוכן של אומות ומדינות. מה שהביא להתפוררותן של ברית-המועצות ויוגוסלביה, ומה שמטיל היום סימן שאלה רציני על המשך הקיום הלאומי המאוחד של קנדה, מחד, או על המשך הקיום הלאומי הנפרד של מדינות האיחוד האירופי מאידך, הוא אותו הערעור של הרעיון הלאומי במדינות הללו. התפוררותו של הגוש הקומוניסטי הביאה אמנם עדנה קצרה ללאומיות במזרח אירופה, אך גם באזורים אלה החלו לעלות המגמות המוכרות של ערעור על הזהות הלאומית מצד התומכים בהצטרפות לאיחוד האירופי – למשל בסלובניה, הונגריה וצ'כיה.
אך טבעי הוא, אם כן, שבימים אלה אפילו אומות הנראות לכאורה מבוססות ויציבות מצויות בתהליך של תהייה על זהותן הלאומית וניסיון להגדירה מחדש. בבריטניה מנסה ראש הממשלה טוני בלייר לעצב מחדש את ה"מותג" הלאומי, להמציא מחדש את הבריטיות סביב ההגדרה – הכושלת למדי, יש להודות – "בריטניה הקוּלית", וזאת בתקווה להגדיר מחדש את עמדת מדינתו מול האיום בהתפוררות פנימית (השאיפות הלאומיות הסקוטיות) ומול סכנות ההסתפחות החיצונית (היבלעותה של בריטניה בתוך "ארצות-הברית של אירופה").
הרוסים, לאחר שאיבדו את הקומוניזם ואת האימפריה, עסוקים גם הם במאמץ מפורש להגדיר מחדש את זהותם ואת הרעיון הלאומי שלהם. הנשיא בוריס ילצין אף מינה ועדה ממלכתית שתפקידה הרשמי להעלות רעיון לאומי חדש עבור רוסיה.
אומות אחרות בוחרות כמדומה בנתיב הפוך: ההולנדים, למשל, מנסים להיעשות יותר ויותר "אירופים", במחיר אבדן הדרגתי אך עקבי של ייחודם הלאומי. נראה כי הגורם העיקרי המעכב את המגמה הזו הוא העובדה שיתר עמי אירופה אינם ששים כל כך לאבד את זהותם הנפרדת. שכן לעומת אומות אחרות, הלאומיות ההולנדית הייתה תמיד חלשה יחסית לזהויות מקומיות, שבשלהן הייתה הולנד מעין ברית של מחוזות תחת כתר אחד, יותר מאשר מדינה לאומית של ממש.
התהליכים הללו משמעותיים במיוחד לגבי המדינה היהודית. ישראל מוצאת עצמה במצב יוצא דופן שבו הלאומיות שלה היא הוותיקה בעולם – ניתן לומר שהלאומיות ומדינת האומה הם במידה רבה רעיון יהודי, ועוד יותר מכך רעיון מקראי – ובד בבד עם זאת, בשל התנאים הייחודיים של ההיסטוריה היהודית, היא גם לאומיות חדשה ומתעצבת עדיין. נושאים כמו סממני מדינת הלאום, הסמלים הלאומיים או הקשר אל הארץ הם בישראל עדיין בשלב של הגדרה וגיבוש. אך בו בזמן נשמעים קולות בעלי משקל הקוראים לעצור את תהליכי הגיבוש האלה ולוותר על הזהות הלאומית היהודית בכלל, או לפחות במישור המדיני – דהיינו, לוותר על קיומה של מדינת הלאום היהודית.
הטענה הגלויה והמפורשת, שלפיה הריבונות הלאומית היהודית "התבררה כסכנה הגדולה ביותר לקיום התרבותי והמוסרי היהודי", מושמעת ללא ניד עפעף מעל דפי גיליון מרס 1998 של כתב העת היהודי-אמריקני תיקון, במאמר מאת עורכו של כתב העת תיאוריה וביקורת (שמכון ון ליר מוציא לאור) – גורמים בעלי מעמד בעולם האינטלקטואלי בארצות-הברית ובישראל. והעובדה שרק מעט יותר מחמישים שנה חלפו מאז המימוש הזוועתי של חוסר הריבונות המדינית היהודית, אינה מפריעה ליוצרי הקביעה הנ"ל להמשיך ולטעון כי כל כוח צבאי יהודי באשר הוא רע, שכן "מאז עצמאות מדינת ישראל, יהודים הרגו עשרות אלפי לא-יהודים, ומספר היהודים שנהרגו בשרתם בצבא הישראלי גדול ממספר היהודים שנהרגו בידי לא-יהודים ברחבי העולם". העובדה שרוב רובם של ההרוגים "הלא-יהודים" נספו בנסותם לחסל את היהודים ואת מדינתם, ושחללי צה"ל מתו כדי להגן על קיומם וביטחונם של בני עמם מפני חיילים וטרוריסטים "לא-יהודים", אינה חשובה, כנראה. מה שחשוב הוא כי יהודים המגינים על עצמם על ידי אחיזה בנשק הם תופעה שלילית בהגדרה, וכדי לשרשה יש לעקור את הבסיס המאפשר מצב כזה – קיומה של מדינה יהודית. ואין מדובר בפן כזה או אחר שלבשה המדינה היהודית בימינו, אלא בעצם "רעיון המדינה היהודית".
