הדפסה
גרסת PDFעומד לו יהודי על גשר, רואה אישה טובעת בנהר, מתפלל וקורא תהלים; חושש הוא למשותה בעצמו מהמים, שמא יבוא לידי הרהור עבירה. חסיד שוטה הוא, או שמא נאמר, פנאט.
מעט מאוד ספרים נכתבו על הקשר שבין חסידות לפנאטיות בדת היהודית, ומשום כך משמח למצוא ספר תחת כותרת זו. כבר מתוכן העניינים עולה כי עיקרו של הספר הוא עיון אקדמי מקיף ונרחב בסוגיה התלמודית של "חסיד שוטה", ובסוגיות הנלוות אליה. ואכן יסודיותה של המחברת מרשימה, ודומה כי הפכה והפכה בסוגיה עד בלי די. אך למרבה האכזבה, למרות שמו המבטיח, אין הספר מסביר את מהות הקשר שבין החסידות לפנאטיות ואינו יוצר זיקה בין המחקר האקדמי המעמיק למקורה התיאולוגי של הסוגיה, וגם אינו מסביר כיצד השפיעה העמדה הרבנית כלפי החסידות על היווצרות זרם זה כזרם לגיטימי ביהדות. המחברת אינה דנה במקומה של החסידות כפעילות דתית, והיא אף טורחת להצהיר על כך במבוא לספר, ולסייג עצמה מכל יומרה פילוסופית או תיאולוגית.
כיצד ניתן לכתוב ספר על מהות החסידות, או הפנאטיות, בלי לדון בשאלת הגדרתה של תפישה תיאולוגית יהודית לגיטימית? ברור כי דיון בטיב העמדה שנוקטים חכמי התלמוד והמדרש כלפי החסיד השוטה ראשיתו מוכרחה להיות בניתוח מהותו של החסיד שאינו שוטה; מהם מניעיו ומהי הבנת חובותיו כלפי אלוהים, אדם ועולם, כפי שאלו מוצגים במקורות. רק מתוך התייחסות לממד התיאולוגי והפילוסופי של גישה דתית כזו ניתן להעביר לקורא, בין אם הוא משכיל ובין אם מתחיל, את המשמעות האמיתית של החסיד השוטה.
החסידות התלמודית (שדבר כמעט אין לה עם "חסידות החצרות" של ימינו אנו) היא עשייה דתית החורגת מן הנדרש, חריגה הנובעת מדרכו של המאמין לעשות יותר. החסיד אינו סומך על התורה שתנחהו במעגלי צדק. הוא חש שמערכת הצווים הדתית אינה יעילה דייה ככלי ביטוי דתי, או כהנחיה דתית המקרבת את האדם לקונו במינון ובקצב הנכונים. מובן שהנחה ממין זה, הרואה פגם בצו הדתי המקובל, דורשת מן החסיד צידוק. ישנם שני צידוקים אפשריים: שהצו הדתי המקובל מתאים להדיוטות, ומי שרוח בו חייב לקדש עצמו במותר לו; או שהצו הדתי המקובל מתאים לאדם רגיל, ואילו אדם שיצרו גדול יותר, חייב להיזהר יותר. בכל מקרה, החסיד סבור שהצו הדתי אינו חל על הכל במידה שווה, בין אם הוא ממעיט מיכולתו של הצו הדתי ובין אם הוא ממעיט מיכולתו שלו. נראה כי אצה לחסיד הדרך בדרכו אל בוראו, והוא מעדיף את דרכו שלו על דרך המלך.
החסידות התלמודית (שדבר כמעט אין לה עם "חסידות החצרות" של ימינו אנו) היא עשייה דתית החורגת מן הנדרש, חריגה הנובעת מדרכו של המאמין לעשות יותר. החסיד אינו סומך על התורה שתנחהו במעגלי צדק. הוא חש שמערכת הצווים הדתית אינה יעילה דייה ככלי ביטוי דתי, או כהנחיה דתית המקרבת את האדם לקונו במינון ובקצב הנכונים. מובן שהנחה ממין זה, הרואה פגם בצו הדתי המקובל, דורשת מן החסיד צידוק. ישנם שני צידוקים אפשריים: שהצו הדתי המקובל מתאים להדיוטות, ומי שרוח בו חייב לקדש עצמו במותר לו; או שהצו הדתי המקובל מתאים לאדם רגיל, ואילו אדם שיצרו גדול יותר, חייב להיזהר יותר. בכל מקרה, החסיד סבור שהצו הדתי אינו חל על הכל במידה שווה, בין אם הוא ממעיט מיכולתו של הצו הדתי ובין אם הוא ממעיט מיכולתו שלו. נראה כי אצה לחסיד הדרך בדרכו אל בוראו, והוא מעדיף את דרכו שלו על דרך המלך.
החסידות — במקורה לפחות — היא, אם כן, גישה דתית אינדיווידואלית המניחה כי ייתכן שאין ביד התורה להתייחס לכל ההתנהגות האנושית לגווניה, ולכן יש לאפשר את קיומו של פלורליזם אמיתי בדרכי הביטוי הדתי. זוהי נקודה מהותית בחסידות, רלוונטית עד מאוד לימינו אנו, ואי אפשר למחקר שלא לדון בה; אף לא למחקר הדן בטקסטים לבדם.
הממד הייחודי והאישי בעבודת ה' אינו מוצג בתלמוד כמומלץ לכל. כך אגדת חז"ל על רבי חנינא בן דוסא, המשמש בתלמוד כדגם לחסיד אמיתי קלאסי, ורבים מהסיפורים עליו מערבים מאורעות על–טבעיים כדבר שברגיל:
מעשה בחנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו, חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו וביקש עליו רחמים וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי, אלמלא [גם אילו] הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו, לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך, אמר לה, לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לפני המלך. (בבלי ברכות לד ע"ב)
