קוסובו, סומליה, ג'נין: ניתוח השוואתי

יגיל הנקין

כשמדובר במניעת הפגיעה באוכלוסייה אזרחית, לצה"ל יש קבלות שגם לאמריקנים ולאו"ם אין

(עמוד 1 מתוך 5 - ראה הכל) הבא

 בכרוניקה של המלחמה שמדינת ישראל מנהלת נגד הטרור הפלסטיני שמור מקום מיוחד לקרב שהתחולל במחנה הפליטים ג'נין בתחילת חודש אפריל 2002. הקרב שניטש בין כוחות צה"ל, שחדרו למחנה במסגרת מבצע "חומת מגן", ובין מאות המחבלים שהתבצרו במקום, היה אחד משיאיו העקובים מדם של העימות המזוין שבו שרויה ישראל בשנתיים האחרונות. במשך שמונה ימים עסקו החיילים הישראלים בלחימה אינטנסיבית מבית לבית באזור מגורים צפוף וגדוש מלכודות ומטעני חבלה. ההתנגשות הקשה בין הכוחות תבעה מחיר כבד: על פי הנתונים שפרסם האו"ם, נהרגו בקרבות 23 חיילי צה"ל ו-52 פלסטינים - שמרביתם (לפחות 38 איש, לטענת ישראל) היו מחבלים.1 הלחימה שככה, לבסוף, רק לאחר שהצבא הישראלי החל להשתמש בדחפורי ענק להריסת הבתים שבהם הסתתרו המחבלים ובכך זירז את כניעתם. בתום הקרבות, התברר כי מאות מבנים נהרסו עדהיסוד או נפגעו קשות, ומשפחות רבות מצאו עצמן ללא קורת גג.

הקרב בג'נין היה, במובנים רבים, האתגר המסובך ביותר שעימו התמודד צה"ל מאז החל לפעול בשטחי הרשות הפלסטינית. הקשיים שעמדו בדרכו במערכה זו לא היו טקטיים בלבד: הצורך לפעול מול התנגדות עזה בשטח עירוני מאוכלס, בתנאים שהקשו על ההבחנה בין מחבלים לאזרחים, הציב על כף המאזניים גם את אמות המידה המוסריות של הצבא. בשדה המערכה של ג'נין הועמד "טוהר הנשק" הישראלי למבחן - ורבים ציפו לראות בכישלונו.
ואמנם, אירועי ג'נין זכו לתשומת לב תקשורתית עצומה עוד בזמן שהלחימה התנהלה במלוא עוזה. הסיפורים על המתרחש במחנה הפליטים תפחו לממדי ענק ימים רבים לפני שהעובדות היבשות התבררו באופן סופי. במהלך חודש אפריל חזרו וציטטו כלי התקשורת ברחבי העולם את הצהרותיהם של דוברי הרשות הפלסטינית, יאסר עבד ראבו, סאיב עריקאת ונביל שעת, שטענו כי בג'נין נהרגו מאות רבות של פלסטינים.2 התקשורת הזרה, ובעיקר זו האירופית והערבית, דיווחה על "פשעי המלחמה" שישראל ביצעה במקום. תיאורי הזוועה זכו להבלטה מיוחדת בעיתונות הבריטית: פיל ריבס מהאינדפנדנט כתב ש"מחנה הפליטים של ג'נין יירשם בהיסטוריה יחד עם סברה ושתילה, כפר כנא ודיר יאסין... אם נזכיר רק את הידועים שבמעשי הטבח המחרידים שביצעו הישראלים בעבר כדי לדכא את העם הפלסטיני ולכבוש אותו";3 ברוח דומה נטען במאמר המערכת של העיתון הלונדוני היוקרתי הגרדיאן כי פעולותיה של ישראל בג'נין היו "נתעבות באותה המידה" כמו התקפת הטרור של בן לאדן על ארצות-הברית ב-11 בספטמבר 2001.4 "אנחנו מדברים פה על טבח, על טיוח, על השמדת עם", קבע נחרצות אחד הפובליציסטים החשובים של האיוונינג סטנדרד.5
משקיפים זרים שנדרשו לבדוק ולהעריך את שהתרחש במחנה הפליטים לא חסכו אף הם את שבטם מישראל. טריה לארסן, שליח האו"ם למזרח התיכון, שסייר בג'נין זמן קצר לאחר הלחימה, סיפר כי מה שהתחולל במקום היה "מחריד מעבר לדמיון". "יש לנו פה מומחים שהיו באזורי רעידות אדמה ואזורי מלחמה", טען לארסן בפני כלי התקשורת, "והם אומרים שמעולם לא ראו משהו דומה לזה".6 הביקורת הבינלאומית לא שככה גם לאחר שהוזמו הסיפורים על הטבח שחולל צה"ל בג'נין, כביכול. דו"ח ארגון זכויות האדם 'יוּמן רייטס ווץ'', שהתפרסם במאי, האשים את הצבא הישראלי ב"הריגות לא-חוקיות או מכוונות" של פלסטינים לא-חמושים.7 דו"ח 'אמנסטי אינטרנשיונל', שראה אור בנובמבר 2002, חזר על הטענות האלה, וקבע כי צה"ל ביצע פשעי מלחמה נגד האוכלוסייה הפלסטינית במסגרת "הפעולה הנרחבת והמחרידה" שניהל במחנה הפליטים.8
תיאורים אלו מציירים ללא ספק תמונה נוראה, ויש בהם כדי להעלות סימני שאלה נוקבים לגבי הנורמות המוסריות של הצבא הישראלי. אולם האם יש בהם ממש?
במאמר זה נראה מדוע יש להשיב על שאלה זו ב"לא" רבתי. ואמנם, בדיקת המידע הרב שהתפרסם בחודשים האחרונים אינה מותירה מקום לספקות: לא זו בלבד שחיילי צה"ל לא ביצעו טבח בתושבי ג'נין; למעשה, ברוב המוחלט של המקרים, הם פעלו במסירות ובעקביות, עד כדי סיכון עצמם, כדי למנוע פגיעה מיותרת באוכלוסייה האזרחית במחנה. כפי שניווכח, מאמצים אלו נבעו מהנחיות ברורות של הדרג המדיני והפיקודי; הם היו תוצאה של מדיניות מכוונת, שהייתה לה השפעה מכרעת על שיטות הלחימה ועל האמצעים שבהם השתמשו כוחות הביטחון הישראליים במהלך הקרב. צה"ל בחר לדבוק בדרך פעולה זו, למרות שהיה בה כדי להגביר את הקושי הכרוך בלחימה באזור מגורים, ועל אף שצבאות אחרים - אפילו ה"נאורים" שבהם - לא הפגינו מידה דומה של דאגה לחיי אזרחים כאשר נקלעו למצבים דומים.
כדי לאושש טיעון זה, אבקש לבחון שלושה היבטים של הסוגיה שכל אחד מהם תורם, לדעתי, רכיב הכרחי להבנת התמונה הכוללת. הראשון נוגע לאופייה המיוחד של המערכה המכונה בעגה הצבאית "לחימה בשטח עירוני". פעולה מסוג זה, כך נראה, כרוכה תמיד בקשיים מרובים לכוח התוקף, ויש לה השלכות חמורות עוד יותר על גורלה של האוכלוסייה האזרחית. נקודה זו תודגם ותומחש כאשר אבחן את ההיבט השני של הסוגיה, שהוא תפקודם של כמה מן הצבאות שמצאו עצמם במצב מעין זה בזמן האחרון, ובכלל זה כוחות שעסקו, לכאורה, במשימות בעלות אופי הומניטרי, כמו חילות נאט"ו בקוסובו וחיילי האו"ם בסומליה. ההתנסויות שהיו מנת חלקם של כוחות אלו מספקות פרספקטיבה מעניינת לחלק השלישי והאחרון בדיוננו, שיעסוק במערכה שהתחוללה בג'נין. בפרק זה אתמקד בעיקר בבדיקת התנאים שאפיינו את שדה הקרב העירוני של מחנה הפליטים ואצביע על המאמצים החריגים שהשקיע צה"ל בניסיון לשמור על חיי התושבים הפלסטינים שלא השתתפו בלחימה.
הנתונים והראיות שאסקור סותרים בבירור את הביקורת שהוטחה בישראל בגין האירועים בג'נין ואת הטענות שייחסו לצבאה התנהגות אכזרית ואטומת לב כלפי תושביו הפלסטינים של מחנה הפליטים. המסקנה המתבקשת מן העובדות הופכת את הביקורת הזו על פיה. כפי שניווכח, קשה לאתר בהיסטוריה של הלחימה המודרנית דוגמה נוספת של פעולה צבאית בשטח עירוני שבה נהג הצבא הכובש באוכלוסייה האזרחית במידה דומה של זהירות והתחשבות. מספרן המועט (יחסית) של האבדות האזרחיות במחנה הפליטים מעיד בבירור על הקוד המוסרי שהנחה את פעולת צה"ל במקום - גילוי נדיר של הומניות בשדה הקרב, שבגינו שילמה ישראל מחיר יקר בחיי חייליה שלה. 

ב
קשה, אם לא בלתי אפשרי, לקבל מושג ברור על שהתרחש בג'נין ללא הסתייעות בנקודת המבט הצבאית ובלקחים שהיא מלמדת אותנו על מה שמכונה "לוחמה בשטח עירוני". למערכה מסוג זה יש, כך מתברר, חוקים משלה, והיא נבדלת מצורות אחרות של לחימה בכמה מובנים חשובים. היא מעמידה אתגר קשה במיוחד בפני כוח תוקף, המבקש לכבוש עיר או אזור מגורים צפוף. ג'ורג' מורדיקה הבן, חוקר בכיר במרכז להפקת לקחים של הצבא האמריקני בפורט לבנוורת, העניק למאמר שכתב בנושא את הכותרת "זה עסק מלוכלך, אבל מישהו צריך לעשות אותו".9 לחימה באזור עירוני, מסביר מורדיקה, מאלצת את כוחות הצבא להתמודד עם כמה וכמה בעיות לא-פשוטות, והם מעדיפים להימנע ממנה במידת האפשר. "בזמנים קדומים יותר, שמו להם הצבאות למטרה להטיל מצור על העיר ואז לכבוש אותה. מאז מלחמת העולם השנייה ושכלולה של יכולת התמרון הצבאית הפכו הערים לאזור מוגבל, שקל יותר לעקוף אותו או להחריבו ורק אז להשתלט עליו".10
מורדיקה דייק בדבריו. כיבוש ערים הוא תמיד "עסק מלוכלך", והצבאות הסדירים, שנאלצו למלא משימה זו, חוו עובדה זו על בשרם. הם גילו דבר שהפך כבר להנחת יסוד בתורת הלחימה המודרנית - ששדה קרב עירוני הוא ביצה טובענית, שגם החזק והמודרני שבצבאות עלול לשקוע בה.
הקושי הראשון בהשתלטות על שטח עירוני נעוץ בתנאי האי-ודאות שבהם מתנהלת הלחימה. המודיעין שבידי הצבא התוקף הוא חלקי, במקרה הטוב. לאמצעי מעקב מתוחכמים, כמו מזל"טים או לוויינים, תועלת מוגבלת מאוד בשדה קרב עירוני; הבניינים והחורבות משמשים כמקומות מסתור אידיאליים לחיילים וללוחמי הגרילה של הכוח המתגונן. צבא המתקדם באזור מגורים צריך אפוא לשמור על דריכות מתמדת: מאחורי כל חלון, חרך או גל הריסות עלול להתחבא צלף, וכל בית מגורים עלול להפוך למלכודת מוות.
התוואי המורכב של שדה הקרב העירוני מציב בפני הכוח התוקף אתגר נוסף. לוחמה בשטח בנוי מתנהלת במקביל בשניים או שלושה מפלסים: בגובה פני הקרקע, מעליו (בתוך הבניינים ומעליהם) ולעתים אף מתחתיו, במחילות תקשורת ובצינורות ביוב. התיאום בין הכוחות הפועלים במפלסים השונים הוא משימה מסובכת, וכל תקלה או אי-הבנה עלולות לגרום לפגיעה מ"אש כוחותינו".11 גם הטווחים הקצרים שבהם מתבצעת הלחימה - בדרך כלל פחות מחמישים מטרים - מקשים לעתים על החיילים לזהות איום ולהגיב במהירות.12
על המכשלות האלה יש להוסיף את הצורך להקצות מספר גדול של חיילים כדי לסרוק בית אחר בית וחדר אחר חדר. בניין שנתפס אך לא אובטח עלול לשמש שוב כמקום מחסה ללוחמי האויב, שיסתננו אליו בחזרה כדי לתקוף מן העורף את הכוח המתקדם. אבטחה כזו מחייבת להותיר מספר גדול של חיילים מאחורי הכוח ומצדדיו - בשיעור שיהא בו די כדי להדוף התקפה מקומית של היריב.13 ואמנם, תולדות הלחימה המודרנית מלמדים אותנו שהשתלטות על ערים ומקומות יישוב צפופים דורשת שימוש בסדר כוחות עצום, וגייסות רבים נדחקים תכופות, בלית ברירה, לשטח קטן מאוד.14 על פי התפישה הצבאית המקובלת, הצד התוקף במערכה זקוק ליתרון כמותי מינימלי של שלושה לאחד כדי לגבור על יריבו בשטח רגיל; בשטח עירוני, כך מוסכם, הוא ייאלץ להפעיל כוחות גדולים בהרבה, כפיצוי על היתרונות שתנאי השטח נותנים בידי המגינים. תורת הלחימה הרוסית, למשל, גורסת שכיבושה של עיר מצריך יתרון מספרי בשיעור של שישה לאחד לפחות לטובת הצבא התוקף.15
שימוש בכוח אש גדול לצורך כיבוש שטח בנוי אינו תמיד פתרון הולם לבעיות אלו. במקרים רבים, הוא דווקא מקשה מאוד על הצד התוקף. השמדת מבנים חוסמת רחובות בחורבות, עושה אותם בלתי עבירים לכלי רכב צבאיים, הופכת את ההתמצאות בשטח למסובכת עוד יותר ומספקת מחסה נוח למגינים.16 הניסיון מלמד שהפגזה כבדה היא בעלת יעילות נמוכה למדי נגד לוחמים המתבצרים בבתים: בנייני בטון ואבן מגלים עמידות גבוהה למדי בפני פגיעות ארטילריה, ונדרש דיוק רב כדי להחריבם; פגזי תותחים וטנקים עפים אל המטרה במסלול שטוח יחסית, והם מחמיצים תכופות את עמדות האויב בקומות הנמוכות של המבנים ובבונקרים; ולבסוף, בטווח הקצר של הלחימה בעיר מאבדים הפגזים והפצצות הרבה מיעילותם, משום שקשה לפגוע באמצעותם באויב בלי לסכן בתוך כך גם את הכוחות הידידותיים הנמצאים בשטח.17
שיקולים טקטיים אלו מפריכים את הגישה הרווחת שלפיה "מה שלא הולך בכוח הולך ביותר כוח". התנאים המיוחדים של הלחימה העירונית מבטלים תכופות את רוב היתרונות שבידי הכוח התוקף. אבל במציאות המודרנית קיים גם נימוק נוסף כבד משקל נגד השימוש בעוצמה צבאית דורסנית לצורך כיבושה של עיר - הצורך להימנע מפגיעה באזרחים.
מרבית הצבאות אינם מעוניינים, בלשון המעטה, למצוא אוכלוסייה אזרחית בדרכם. צבא סדיר מעדיף, ככלל, להילחם בחילות חמושים, בתנאים ברורים ובמצבים שבהם יש באפשרותו לפתוח באש על כל מה שמצוי בטווח הראייה של חייליו. אם מטרת הלחימה אינה פגיעה באזרחים18 - דבר שלא יעלה על הדעת ברוב המדינות ה"נאורות" - הופכת נוכחותם של אלה באזור הקרבות למטרד אמיתי לצבא. מחד גיסא, מוטלת עליו החובה המוסרית להימנע, במידת האפשר, מגרימת אבדות ונזק מיותר לאוכלוסייה האזרחית. מאידך גיסא, עליו להביא בחשבון את האפשרות שאזרחים יהפכו, מרצון או שלא מרצון, לכלי שרת בידי האויב. אפשרות זו נעשית מוחשית במיוחד במערכה נגד כוח שאינו סדיר, משום שבמערכה כזאת קשה להבחין בין לוחמים לאזרחים. הלוחמים עשויים לעטות חזות תמימה ולהמתין לשעת כושר כדי לתקוף, לבצע פעולות חבלה ולספק מידע לאויב. לחלופין, הם עלולים להשתמש באזרחים כמגן אנושי כדי לבלבל את החיילים שנגדם הם נלחמים ולפגוע בהם תחילה.
כללי הלחימה המודרניים מבקשים להסדיר מצב עניינים קשה וסבוך זה. הם תובעים מן הצבאות הלוחמים לדאוג לשלומם של האזרחים ולפנותם, אם אפשר, למקום בטוח יותר; לבלום פעולות של פשיעה וביזה; לעצור הפרות סדר ולאפשר העברה של סיוע הומניטרי לנזקקים. חוקי המלחמה הכלולים באמנות בינלאומיות שונות מבקשים להבחין בין הפעולות ה"מותרות" וה"אסורות" שצבא עשוי לנקוט בלחימה בשטח בנוי. הפגזת מטרות צבאיות והפצצתן, למשל, היא לגיטימית לחלוטין. גם בתי מגורים ואפילו בתי חולים נחשבים ליעדים מוּתרים לתקיפה אם הם משמשים כעמדה ללוחמים. ברם, אסור לפגוע שלא לצורך במבנים שבהם שוהים לא-לוחמים, ואין להפעיל כוח שאינו חיוני לביצוע המשימה. אמנת האג משנת 1907 קובעת במפורש ש"אסור להתקיף או להפגיז... ערים, כפרים, מקומות מגורים או בניינים שאינם מוגנים", וכי "בשעת הטלת מצור או הפגזה יינקטו כל הצעדים" לשמור על בניינים המשמשים לפולחן, לאמנות, בתי חולים וכיוצא בזה - "בתנאי שאותם מקומות אינם משמשים אותה שעה למטרות צבאיות".19
הגבלות אלו נראות, ממבט ראשון, כדרישות סבירות והגיוניות. אבל בתנאי התוהו ובוהו של שדה הקרב העירוני הן נותרות, לעתים קרובות, על הנייר בלבד. ואכן, הפיכתה של עיר מאוכלסת לאזור לחימה היא סיוט קשה מנשוא לתושבים. בסערת הקרב נפגעים תמיד אזרחים רבים, ורכושם נהרס או נשחת לחלוטין. השתכללותם של אמצעי הלחימה המודרניים הגדילה גם את "הנזק האגבי"20 (מושג המציין, לא פעם ולא פעמיים, מוות וחורבן בהיקף מזעזע) שהאוכלוסייה האזרחית סופגת. פצצות כבדות, מטחי ארטילריה, פגזי טנקים, מוקשים, מלכוד בתים וחפצים ושאר מרעין בישין - כל אלו עושים שמות בתושבים שנלכדו בין הפטיש לסדן.21
בשל הגורמים שציינתי לעיל, מעדיפים מדינאים ומפקדים להימנע במידת האפשר מהסתבכות בלחימה בשטח בנוי. כיבושה של עיר כרוך תמיד בהתמודדות עם מגוון בעיות טקטיות, אנושיות ומוסריות: הוא תובע השקעה כבירה של מאמצים ומשאבים מצד הכוח התוקף - גם אם זה נהנה מעליונות מספרית וטכנולוגית על הכוח המגן - והוא גובה מחיר דמים מכל הגורמים המעורבים, ובעיקר מן האוכלוסייה האזרחית שנקלעה שלא בטובתה לשדה קרב. החשש מפני מכשול זה השפיע פעמים רבות על מהלכים אסטרטגיים ומדיניים (המצור הישראלי על ביירות ב-1982 הוא דוגמה מקומית בולטת). למרבה הצער, לא תמיד היה די בעקיפת הבעיה או בדחיית ההתמודדות עמה. מדי פעם נאלצו צבאות סדירים לפלוש לערים וללחום ברחובותיהן - והתוצאה, לעתים מזומנות, הייתה אסון אנושי בממדים מעוררי פלצות. 


(עמוד 1 מתוך 5 - ראה הכל) הבא





ספר איוב כמדריך להארה

איתן דור־שב

פרשנות חדשה לחיבור החידתי ביותר במקרא

האדם כיוצר עצמו

דוד הד

הביו־טכנולוגיה מאפשרת למין האנושי לממש את מה שעושה אותו לייחודי באמת

פחדים ישנים, איומים חדשים

אוריה שביט

חששם של האירופים מן האיסלאם אינו נטול הצדקה

האתיקה של ממלכת הפיות

ג"ק צ'סטרטון

אגדות מלמדות אותנו על העולם יותר מן המדע המודרני

התיאולוגיה הציונית של אליעזר ברקוביץ

דוד חזוני

על חשיבותה של המדינה במסורת היהודית


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2025