הדפסה
גרסת PDF
בית המשפט העליון אינו ידוע כמוסד המתאפיין בעודף של ריסון עצמי. ביובל השנים מאז קום המדינה, רכשה לעצמה הערכאה העליונה מוניטין כמי שפועלת בנחישות על מנת להגן על עקרונות היסוד של הדמוקרטיה הישראלית, כפי שאלו נראים בעיניה, גם בהעדר סמכות מפורשת המעוגנת בחוק. רוב השנים התמקד האקטיביזם השיפוטי בהגנה על אותן הזכויות והחירויות הנחוצות לחברה פתוחה ולממשלה אחראית במדינה שלא נתברכה במורשת דמוקרטית איתנה. ברם, בשנים האחרונות פלש בית המשפט העליון לשדות תיאורטיים בלתי מוכרים והחל תובע לעצמו סמכויות חדשות ונרחבות. תוך כדי כך, הביא על עצמו ביקורת ממספר הולך וגדל של חוקרים ופרשנים שהזהירו מפני מהפכה שיפוטית, שבעקבותיה תמלא המערכת השיפוטית הבלתי נבחרת תפקיד חסר תקדים בקביעת אופייה הערכי, החברתי והפוליטי של המדינה.
במהלך השנה האחרונה התאמתו חששות אלה. לאחר עשור שבו הכשיר את הקרקע התיאורטית לקפיצת מדרגה בסמכותו על רשויות השלטון, החל בית המשפט העליון להוציא פסיקות מהפכניות בקצב שלא נודע כמוהו בעבר. נושאים שנחשבו עד כה מחוץ לתחום השפיטה היו, בזה אחר זה, למושא לפסיקות תקדימיות, שבמקרים רבים הפכו על פיהם נהגים שהיו חלק בלתי נפרד מחיי הציבור בישראל מאז קום המדינה.
נפתח בדוגמה הבולטת ביותר: בית המשפט החל לקרוא תיגר על נהלים שהיו חלק ממדיניות הביטחון מזה שנים רבות. ישראל הייתה ועודנה מדינה קטנה הניצבת מול צבאות אויב, ארגוני טרור וגופים עוינים אחרים. כיוון שכך, הנחת יסוד בסיסית של ממשלות ישראל, שכובדה על ידי מחוקקים ושופטים כאחד, הייתה שיש לאפשר לצבא חופש פעולה רחב כדי שיוכל לפתח שיטות תגובה התואמות את אופיים המשתנה של אויביו. אך עתה נראה כי בית המשפט העליון נטש את הגישה הזאת, והחל לערוך בדיקה גורפת של מדיניותן ודרכי פעולתן של זרועות הביטחון. בספטמבר 1999, בעניין הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל, קבע בית המשפט, ברוב של שמונה שופטים מול אחד, שכמה משיטות החקירה שהשב"כ משתמש בהן אינן חוקיות. חקירות השב"כ, שכללו מניעת שינה, טלטולים ועוד אמצעים לחילוץ מידע ממחבלים, היו נושא לוויכוח סוער אשר הביא ב- 1987 להקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון לשעבר השופט משה לנדוי, שעליה הוטל לבדוק את הקווים המנחים לפעילות השב"כ. ועדת לנדוי קבעה שבמקרים של סכנת חיים ברורה ומיידית, ניתן יהיה להשתמש ב"לחץ פיזי מתון" להשגת מידע; עיקרון זה אושר על ידי ועדת שרים. ואילו עתה מצא בית המשפט לנכון לקבוע שאין כל הבדל בין חקירות השב"כ ובין חקירת פושעים רגילים בידי המשטרה, ולפיכך אסור לנקוט בהן אמצעים חמורים יותר מאלה המותרים למשטרה. על פי פסק הדין, שיטות החקירה שהיו נהוגות בשב"כ פוגעות ב"כבודם וחירותם" של הנחקרים, המוגנים מתוקף חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (1992), ולפיכך אינן חוקיות.
דוגמה נוספת להתערבותו החדשה של בית המשפט בענייני ביטחון ניתנה באפריל השנה, כאשר רוב של שישה שופטים מול שלושה פסק, בעניין פלונים נ' שר הביטחון, שהחזקתם של שמונה אסירים לבנונים בידי צה"ל כקלפי מיקוח להשגת שחרורם של שבויי מלחמה ישראלים היא בלתי חוקית, וכי יש לשחררם לאלתר. הרקע כאן הוא חשוב: עשרות שנים של לחימה בכוחות גרילה ובארגוני טרור הביאו את המערכת המדינית והביטחונית לפתח מגוון שיטות - לרבות מבצעי קומנדו, פעולות תגמול וחילופי שבויים - להתמודדות עם התופעה של לקיחת חיילים כבני-ערובה. במקרה שלפנינו ביקש צה"ל לשפר את עמדת המיקוח שלו בניסיון לשחרר שבויים ישראלים, על ידי כך שסירב לשחרר שמונה אסירים לבנונים אשר הורשעו בגין חברות בארגון החיזבאללה ועמדו להשתחרר לאחר שריצו את עונשם. נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, שכתב את פסק הדין, קבע כי למרות שאין בספר החוקים איסור מפורש המונע מן הצבא לנקוט בטקטיקה כזאת, היא פוגעת בכל זאת בכבודם וחירותם של המחבלים, ולפיכך אין להרשותה אלא אם כן ניתן להוכיח שהאסירים עצמם מהווים איום מיידי. עוד קבע כי החזקת אסירים אלה נוגדת את האמנה הבינלאומית נגד לקיחת בני-ערובה משנת 1979 - אמנה שממשלת ישראל חתמה עליה, אך הכנסת לא אשררה אותה ולא קבעה אותה בחוק - וכיוון שכך, יש לפרש מחדש את החוק הישראלי על מנת "להגשים את הוראות המשפט הבינלאומי ולא לעמוד בסתירה להן".
בין אם עמדתו של בית המשפט מוצדקת ובין אם לאו, קשה שלא להסכים עם מי שטוען שבהעדר חקיקה מפורשת, מדובר כאן בסוגיות השייכות בבירור לתחום הפוליטי ולא לתחום השיפוטי. במאמר בעיתון מעריב תקף העיתונאי הבכיר אמנון דנקנר את גישתו של ברק כ"אימפריאלית", והוסיף כי המערכת המשפטית "נעשית חשדנית ועוינת יותר ויותר למערכת שלטונית הנראית בעיניה כפחות ופחות לגיטימית... העובדה שלא יכולה להיות עליה מחלוקת היא שהוא [בית המשפט העליון] פגע בכושר ובחופש של השלטון להילחם במלחמה צבאית-מדינית נגד ארגונים לא סדירים".
מדיניות ההתערבות של בית המשפט העליון אינה מוגבלת רק לענייני ביטחון. גם המשפחה הפכה נושא לביקורת שיפוטית. ב-25 בינואר השנה, בעניינה של פלונית נ' מדינת ישראל, פסק הרכב של שלושה שופטים שכל ענישה גופנית בידי הורים היא בלתי חוקית. אפילו מכה קלה, כתבה השופטת דורית בייניש, "פוגעת היא בזכויותיו [של הילד] כאדם. היא פוגעת בגופו, ברגשותיו, בכבודו ובהתפתחותו התקינה", ולפיכך עונש כזה "אסור בחברתנו כיום". מעתה ואילך, כל הורה הסוטר לילדו על ישבנו או על ידו צריך שייחשב כעבריין וכמי שניתן להשית עליו, לפחות בתיאוריה, מאסר של שנתיים בגין תקיפה (ראה את מאמרה של אוולין גורדון על פסיקה זו, עמ' 63). בחוגים מסוימים התקבלה החלטה זו בתמיהה; אחרים החלו לחגוג את ניצחון הנאורות על הברבריות של חובטי הישבנים. רק מעטים ציינו שתחום נוסף שנהנה עד כה מאוטונומיה משפטית - השאלה הרגישה של הדרך הנכונה לגדל ילדים - הפך ל"שפיט".
