האמנות הישראלית בדרך למקום אחר

אברהם לוויט

עלייתה ונפילתה של האמנות הציונית


כלוא בספינה, שממנה אין מנוס...

יש לו אמת ומולדת רק באותו מרחב עקר
בין שתי ארצות שאינן יכולות להיות שלו.
מישל פוקו1
כבר התרגלנו לשמוע את רחשי האיבה של אנשי אמנות ישראלים כלפי המדינה. הדבר נהיה כה שגור עד שקל להניח שהאמנויות הפלסטיות וישראל עוינות זו לזו מעצם מהותן. אך לא תמיד היה הדבר כך: בזמנו של הרצל, באותו זמן עצמו שבו טרחו אבות הציונות על הקמת התשתית למדינה יהודית, ניסו אמנים יהודים באירופה ובארץ ישראל ליצור תחיה לאומית של האמנויות, ואף ייסדו את האקדמיה הראשונה לאמנות בארץ ישראל. בתחילה נדמה היה שהאמנים הציונים יצליחו להגשים את חלומם, ובארץ החלה לפרוח אמנות חדשה. אך לאחר שנים מועטות כשל הניסיון והאמנות הציונית עברה תהליך התנוונות בחמישה פרקים, שהיה, לכאורה, בלתי נמנע. בשלב הראשון נוצרה קהילת אמנים ציונית בעלת אוריינטציה לאומית, היסטורית ודתית; בשלב השני פנו האמנים לעיסוק בארץ ישראל עצמה; בשלב השלישי גילו עניין גובר בצד החומרי של הארץ, מבלי לקשור אותו עוד עם העם היהודי; השלב הרביעי היה שלב של מאבק גלוי נגד הציונות, אשר הוביל לשלב האחרון - שלב שהוליד אמנות המאופיינת בתחושה עזה של חוסר שורשים, של רצון לנדודים ושל הכנה לקראת עזיבה.2
וכך, פחות ממאה שנה אחרי לידתה, עשתה האמנות הישראלית תפנית של מאה ושמונים מעלות: שלשום העלתה על נס את השיבה ההיסטורית לארץ ישראל, והיום היא נושאת את דגל ההכנות לעזיבה. סיפור המהפך הזה הוא סיפור אבדנה הטרגי של תרבות; במובנים מסוימים זהו סיפורה של מדינת ישראל עצמה.


סיפורה של האמנות הישראלית נפתח בפסל מבולגריה בשם בוריס שץ, שחייו ועבודתו השתנו לבלי הכר בעקבות התחייה הלאומית של סוף המאה הי"ט. הציונות צברה תנופה, ושץ נעשה ציוני נלהב וידידם של הרצל ושל אחד-העם; התלהבותו לנושא התבטאה גם ביצירתו, שהתמלאה בדימויי עוצמה לאומית, כמו למשל בפסל מתתיהו (1894), המתאר את מתתיהו מוחץ תחת רגלו את גופתו של חייל יווני. אמנם בעבודותיו המאוחרות יותר התמקד שץ בנושאים דתיים, אך גם אלו ביטאו את הערצתו לעצמה ולחיוניות שמצא בהיסטוריה של עם ישראל; בפסלו משה שובר את הלוחות (1918), למשל, מוצג הנביא כדמות שרירית עזת רוח, הלופתת בחזקה את שני לוחות הברית.
לאחר הקונגרס הציוני החמישי בשנת 1901, שדן בין השאר בפעילויות לקידום התרבות היהודית, העלה שץ בפני הרצל את הרעיון להקים בארץ ישראל אקדמיה לאמנות יהודית. לדברי שץ עצמו הגיב הרצל בהתלהבות, והם הסכימו על שם המוסד: "בצלאל", אמר שץ, "בשם חכם-החרשים העברי הראשון, שבנה לנו לפנים מקדש במדבר", והרצל השיב, כן, "מקדש במדבר".3 שץ החל לעשות נפשות לבית הספר החדש; הוא פרסם מאמרים והתראיין בעיתונות היהודית, ולאחר גיוס כספים באירופה ובאמריקה נפתח "בצלאל בית מדרש לאמנות ולמלאכות אומנות" בירושלים, באחד במרס 1906. סגל המורים נבחר על ידי שץ עצמו מבין עמיתיו בתנועה הציונית, ובית הספר הוקם במפורש על יסוד העיקרון כי "אמנות לאומית זוהי אמנות היוצאת מן הלב ופועלת בהרמוניה עם לב הלאום".4 תכנית הלימודים כללה אפוא גם ייצור חפצי קודש יהודיים, ומורי בית הספר ותלמידיו עסקו לעתים קרובות באיור ספרות וחומרי תעמולה ציוניים.
אחד מחשובי המורים בשנותיו הראשונות של בצלאל היה אפרים משה ליליין, שעבודותיו הוצגו כבר בקונגרס החמישי, ואשר עיצב את גלוית הזיכרון שהוציא הקונגרס באותה שנה. באיור של ליליין נראה יהודי קשיש ורצוץ, הקורס בייאוש מאחורי קוצים ותיל דוקרני. פניו מופנות אל דמות נבואית תמירה המצביעה לעבר השמש, העולה מאחורי צמד שוורים נהוגים בידי איכר חסון חובש כיפה. תמונה זו של גלות וגאולה מלווה בכיתוב הלקוח מתפילת העמידה: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". ליליין השתמש בדמויות היסטוריות כדי ליצור דימויים שיחזקו את המפעל הציוני. דמותו של הרצל, למשל, שימשה לו דגם לאיור דמויות מקראיות כמו משה ולאיור מלאכי גאולה (תמונה מס' 1).5 מורה חשוב אחר היה זאב רבן, שהתמנה לראש מחלקת האיור בשנת 1914, והוציא מתחת ידו כמות מרשימה של עבודות ציוניות, ביניהן אחדות מהכרזות הראשונות שנועדו לעודד תיירים ואנשי עסקים יהודים לבקר בארץ ישראל.6 באיור של רבן לעטיפת ספרו של שץ, ירושלים הבנויה, נראה שץ יושב על גג בניין בצלאל לפני המנורה המפורסמת, שעוצבה אף היא בידי רבן, ומשוחח עם דמות של נביא. גם באיוריהם לסיפורי התנ"ך השתמשו אמני בצלאל בדימויים מן המציאות: הדמויות שראו סביבם ונופה של הארץ. תלמיד בצלאל אבל פן, מגדולי מאיירי התנ"ך, הציג את דמויות המקרא כיהודי ירושלים בסביבתם הטבעית.
אמנים בעלי נטיות פסימיות יותר הפנו את תשומת לבם לגולה. החשוב שבהם היה שמואל הירשנברג, צייר מפולין שבא ללמוד בבצלאל בשנה האחרונה לחייו. ציורו היהודי הנודד (1889), שהושלם עוד בפולין, זכה להיתלות במקום המכובד ביותר במוזיאון בצלאל. בציור נראה יהודי מזוקן הנס בבהלה, בזרועות מושטות, דרך יער של צלבי ענק מאיימים שראשם בשמים הקודרים. לרגליו שרועות גופות של יהודים, מתבוססות בדמן. בציור הזה חזה הירשנברג, בבהירות מצמררת, את גורל יהודי אירופה. שץ נהג להביא את אורחיו להצטלם ליד התמונה. לבד מאיכותו הציורית, ציורו של הירשנברג הובלט גם מפני שביטא בצורה כה נוקבת את הרעיון שתקומה לאומית בארץ ישראל היא הפתרון היחיד למצוקת החיים בגולה.  

בעשרים שנותיה הראשונות של האמנות היהודית בארץ ישראל לא נשמעה כמעט ביקורת על המפעל הציוני. האמנים שהקימו את בצלאל הקדישו את כל מאמציהם למציאת טכניקה וסגנון שיביעו את תקוותיהם ואת שאיפותיהם לגאולת העם היהודי. כתוצאה מכך הייתה עבודתם מלאה באידיאליזם ובגישה רומנטית לזהות היהודית שלא נראו באמנות הישראלית אחריהם. כל נושא זכה לטיפול מתוך זווית ראייה יהודית ייחודית; מאמץ זה בא לידי ביטוי גם בחייו הפרטיים של שץ, שהתקרב יותר ויותר לדת. אך למרות שתלמידי המוסד בעשרים שנות הנהלתו של שץ נותרו ציונים נלהבים כבתחילה, עם הזמן החלו לאמץ חזון לאומי שונה מאוד מזה שהנחה את מקימי בית הספר.
במחצית השנייה של שנות העשרים החלו התלמידים, בהנהגתו של מנחם שמי, להתנער מן העיסוק הרב בהיסטוריה יהודית, באמונה ובלאום, לטובת אמנות שביטאה זהות יהודית חדשה ומקומית, ודחתה את המסורת שנראתה להם גלותית; הם נמשכו למקום, לנופי הארץ - השקפה חומרנית שהתפתחה במקביל לעלייתה של תנועת העבודה הציונית ולפריחתו של הרעיון שהעבודה החקלאית בארץ היא גאולתו של העם היהודי. נחום גוטמן, בן התקופה, העיר כעבור שנים רבות שתלמידי בצלאל היו מאוחדים בדבר אחד בלבד: "אהבת הנוף".7 אחרי מלחמת העולם הראשונה שלטו באמנות של ארץ ישראל נופים רחבי ידיים, כמו נוף של אריה לובין (1924; תמונה מס' 2), או פועלים הגואלים את הארץ בעבודתם. בציורים כמו בוני תל אביב של משה מטוס (1931) נראים גברים שריריים שכמו שולפים את העיר מתוך החולות; את האידיליה של חיי הכפר והקיבוץ תיארו אחרים, כמו שמי וגוטמן. בתקופה זו גם נולד סגנון האנדרטאות הכבירות, דוגמת האריה השואג של אברהם מלניקוב (1926), פסל לזכרו של יוסף טרומפלדור, שנפל שש שנים לפני כן בהגנה על תל חי.






קהלת, החולף והנצחי

איתן דור־שב

המפגש של המלך שלמה עם המוות

שופטים ללא גבולות

אוולין גורדון

בפסיקה מעוררת פליאה, בית המשפט אוסר על הורים לתת עונש גופני לילדיהם

המשט לעזה והאי-סדר העולמי החדש

הראל בן-ארי

מי מנסה לשכתב את כללי המשחק של הזירה הבינלאומית?

החיים היפים על פי הנרי ג'יימס

ראסל רנו

מאחורי הפרוזה התובענית של הסופר המודרני הגדול מסתתר מסר ערכי צלול ואקטואלי להפליא

האתיקה של ממלכת הפיות

ג"ק צ'סטרטון

אגדות מלמדות אותנו על העולם יותר מן המדע המודרני


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2021