יואב גלבר, יעקב גוטליב, חגי מטר ואחרים




ייאושו של השמאל הרדיקלי
 
לעורכים,
במאמרו "תוגתו של השמאל הרדיקלי" (תכלת 38, חורף התש"ע/2010) מבקש אסף שגיב להתמודד לגופם עם טיעוניו של השמאל הרדיקלי ועם האתגר הרעיוני והמוסרי שהם מציבים למדינה היהודית - וזאת במנותק מן הוויכוחים על נראטיבים היסטוריים ועל עצם צדקתה של המדינה. הניתוח מעניין ומעורר מחשבה, אולם שגיב מוליך את הקורא לכמה מסקנות תמוהות, דווקא משום שהוא בוחר במודע להתעלם מן ההקשרים ההיסטוריים - הן מן המאבק בין ציונים לאנטי-ציונים בעבר והן מן העימות בין ציונים ל"פוסט-ציונים" בהווה.
מיד עם ראשית הופעתה של הציונות קמו לה גם מתנגדים בקרב העם היהודי. שלושה זרמים עיקריים של התנגדות התגבשו עוד במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים: החרדי, הליברלי-מתבולל והסוציאליסטי. ה"פוסט-ציונות" של הדור האחרון יונקת ישירות משני המקורות האחרונים. אמנם, שני המקורות הללו היו גלותיים ושלוחותיהם בארץ היו מצומצמות ושוליות, ואילו התופעה הנוכחית כולה "כחול-לבן" ורוב נציגיה נולדו בארץ או התחנכו בה - ובכל זאת אין לראות בה אתגר רעיוני ומוסרי חדש.
הטיעונים העקרוניים נגד הציונות כמעט שלא השתנו במאה השנים האחרונות. בארבעת העשורים הראשונים של המאה העשרים הופרתה המחשבה הציונית מן הוויכוח עם מתנגדיה ומן התחרות עם תנועת ה'בונד' ועם הקומוניסטים על לבו של הנוער היהודי האידיאליסטי, בעיקר במזרח אירופה. היעלמותן של האלטרנטיבות בשואה והקמתה של מדינת ישראל מיד לאחר מכן כאילו הוכיחו את צדקתה של הציונות, והיא חדלה להתמודד עם האלטרנטיבות הללו במישור האידיאולוגי. מתנגדיה של הציונות שבו אל הזירה בשנות השבעים, וטיעוניהם מתפרשים היום, שלא בצדק, כ"אתגרים חדשים".
ההתנגדות לציונות משמאל לבשה צורות שונות ומגוונות במדינת ישראל. לא דומה השמאל ששורשיו בתנועת 'מצפן' לשמאל ששורשיו כנעניים או לזה שמקורותיו קומוניסטיים, אף כי אפשר לאתר תובנות משותפות; ועוד לא הזכרנו את ממשיכי דרכן של קבוצות 'ברית שלום' ו'איחוד', שמקורותיהן אחרים לגמרי ואף קשה לכנותן "שמאל" מלבד עמדתן בשאלת הסכסוך עם הערבים - שגם היא שמאלית במושגים של ימינו ולא במושגי זמנן.
השמאל בישראל, הציוני והרדיקלי גם יחד, זכה לתנופה גדולה בעקבות הסכמי אוסלו. באותה תקופה, כאשר פרחה האשליה שהשלום בפתח והנה עוד רגע קט יתפנה השיח הישראלי מעיסוק בסוגיות של הישרדות, מלחמה ושלום ויוכל לדון בשאלות של חברה, תרבות וזהות, חלה גם התקרבות בין השמאל הציוני לשמאל הרדיקלי. כישלונו של "תהליך השלום" שב ותקע טריז בין השניים. השמאל הציוני, כפי שמתאר שגיב, הלך ושקע בתחושות אכזבה וחידלון, שגברו עוד יותר אחרי ההתנתקות. השמאל הרדיקלי, מצדו, הקצין את עמדותיו, החל להזדהות במידה הולכת וגוברת עם הפלסטינים והתגייס לשירות תעמולתם, תוך התנכרות גוברת לחברה היהודית. בד בבד הוא חידד את מסריו האנטי-ציוניים ושרטט נראטיב שלפיו התנועה הלאומית היהודית היא תנועה קולוניאליסטית ואוריינטליסטית, מלחמת העצמאות הייתה מסע של "טיהור אתני" וניצולי השואה והיהודים המזרחים הם קרבנות המהפכה הציונית.
לכאורה, השמאל הרדיקלי הישראלי אימץ אל חיקו את הפוסט-מודרניזם, אולם למעשה זהו אימוץ חלקי ומותנה, ובמידה רבה גם צבוע. הערעור על עצם קיומה של אמת מגיע אל סיומו אל מול הנראטיב הפלסטיני, הנראה בעיני אילן פפה וחבריו כאמת מוחלטת ובלעדית. השלילה הטוטלית של הלאומיות בתיאוריות הפוסט-מודרניות תקפה כל עוד מדובר בלאומיות היהודית, אולם ברגע שהלאומיות הפלסטינית עולה על הפרק נזנח הכלל הזה לטובת תמיכה נלהבת. גם הפמיניזם הישראלי נעצר במחסום ארז ואינו מגיע לרצועת עזה. שם, בגבולות הרצועה ובגדר ההפרדה, נעצר גם "שיח הזכויות" - זכויות האדם, ההומוסקסואלים, היריבים הפוליטיים ושאר ה"אחרים" והמקופחים, למעט "הפלסטינים" כמכלול. נראה אפוא שמבחינת השמאל הרדיקלי, הפוסט-מודרניזם הוא בראש ובראשונה כלי במאבק נגד ישראל. זה איננו מקרה פרטי של מערכה גלובלית הנשענת על עקרונות משותפים, אלא מאבק מיוחד לנסיבות, לזמן ולמקום.
קביעתו הנחרצת של שגיב, "אין ספק שלא קל להיות איש שמאל רדיקלי בישראל", אינה ברורה לי. אילו היה מדובר במהפכנים נרדפים, הנכונים לשלם מחיר אישי למען דעותיהם, אפשר היה להסכים עמו; אלא שאין זה המצב. בדורות הקודמים, אנשי שמאל - וימין -
רדיקליים בישראל נאלצו אמנם לשלם מחיר: השלטון הגביל, ולעתים אף מנע, את השתלבותם בשירות המדינה ובאקדמיה, הם התקשו להתקבל לעבודה ופרנסתם קופחה. מצבו של ה"מהפכן" השמאלי הרדיקלי בימינו, לעומת זאת, שונה בתכלית: הוא נהנה מחיים נוחים בחממה המקומית ומנצל אותה ללא בושה. הוא חופשי לצאת ולבוא בשערי הארץ כרצונו. התקינות הפוליטית מגִנה עליו כמעט מפני כל ביקורת. לא זו בלבד שהשלטונות אינם רודפים אותו, הם אף מממנים אותו על ידי תמיכתם במיזמי קולנוע, תיאטרון ואמנות. פרנסתו מובטחת, ובמקרים רבים מעמדו משוריין הודות לקביעות האקדמית שאותה הוא מנצל - בשם חופש הביטוי והיצירה - להסתה נגד אותם המוסדות שמהם הוא מתפרנס ושבצלם הוא חוסה. גם אם לא הצליח להשתלב באקדמיה הישראלית (ומקרש הקפיצה הזה -
גם באוניברסיטאות במערב), מקומו כמעט מובטח לו בשלל הארגונים הלא ממשלתיים הפורחים בארץ, במימון קרנות וגורמי חוץ גלויים ועלומים. חיים קשים? לא ממש.
המפתח להבנת השמאל הרדיקלי, לדידו של שגיב, נעוץ בייאוש. האקדמאים הרדיקליים בישראל ובעולם, כך הוא סבור, נואשו מקוצר ידם להשפיע ולכן הם מתכנסים ומסתגרים במעין "גלות פנימית" - שהחליפה אצלם את המשיחיות הפוליטית מימים עברו, אשר נשאה עמה הבטחה נכזבת לעולם טוב יותר.
אלא שהדיאגנוזה של שגיב בעייתית. ההסתגרות שאנו עדים לה אינה בהכרח ביטוי של ייאוש; על פי רוב מדובר, בפשטות, בפינוק. אולי יש בשורות השמאל הרדיקלי הישראלי אנשים מיואשים, אולם ספק אם הם מודעים לייאושם ומונחים על ידו. כיוון שבישראל מקומם היה ונותר שולי, הם פונים אל התנועות החדשות שקמו במערב כדי לערער על הלגיטימציה של המדינה היהודית ולחתור תחת קיומה. היעד שלהם איננו החברה או התרבות הישראלית, אלא עצם קיומו (או, נכון יותר לומר, אי-קיומו) של עם יהודי. עם שאינו קיים ממילא אינו זקוק למדינת לאום, וכך נסללת הדרך לאחת האלטרנטיבות: מדינת כל אזרחיה, מדינה דו-לאומית (שמכירה, חלקית לפחות, בקיומו של עם יהודי-ישראלי, אך לא בזיקתו לתפוצות) או מדינת "הספר הלבן".
לשיטתו של השמאל הרדיקלי, הציונות איננה תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי אלא תנועה קולוניאלית כוחנית ואנכרוניסטית - תנועה שביצעה "טיהור אתני" בארץ ישראל, שעקרה אליה בעזרת מניפולציות את ניצולי השואה ואת יהודי ארצות האיסלאם ושממשיכה לדכא את כל ה"אחרים" החיים בה - ערבים ויהודים. לדעת רבים בשמאל הרדיקלי, לידתה של המדינה בחטא ודינה לקריסה ולכישלון. לא מדובר בייאוש או בתוגה של יחידים, אלא בחתרנות של קבוצה - גם אם אינה הומוגנית לגמרי. אל מול קבוצה כזו, אין מקום לחמלה או לרחמים; אדרבה, הציונות של ימינו חייבת לחזור ולהתמודד בזירה שאותה נטשה לפני שנים רבות - המאבק על זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, לטריטוריה, לריבונות, לביטחון קיומי - ועליה לכבוש אותה מחדש.
יואב גלבר
מוסד הרצל לחקר הציונות ולימודה, אוניברסיטת חיפה
 
לעורכים,
קראתי בעניין רב את מאמרו הרהוט של אסף שגיב. ההבחנה שעורך שגיב בין שנאה עצמית ובין ייאוש היא ראויה ונכונה: יותר משהשמאל הישראלי שונא את עמו, את מדינתו או את עצמו, הוא מיואש מן האפשרות לחולל שינוי מהותי במדינת ישראל בהתאם לעקרונות המנחים אותו, וביסודם תפיסה ליברלית רדיקלית של מושג האזרחות והתנגדות יסודית לעיגון הלאומיות בהסדרים המשפטיים והחוקתיים המושלים במדינה.
תפיסה זו איננה ביטוי מקומי של הליברליזם "הישן והטוב" מבית מדרשם של ג'ון סטיוארט מיל או של ג'ון לוק, ואפילו לא של הליברליזם מן הסוג שהציג ג'ון רולס בספרו תיאוריה של צדק. מדובר בליברליזם הנשען על סדרה של הנחות יסוד פוסט-מודרניסטיות המבקשות לערער על מוסכמות יסוד בשיח המודרני - ובכללן מדינת הלאום, מהות הדמוקרטיה המערבית ותפיסות בדבר טוב, צדק ואמת. הליברליזם הרדיקלי הזה - שצמח באוניברסיטאות כמו ברקלי, שרווח בחלקים לא מבוטלים של המפלגה הדמוקרטית בארצות-הברית והמזוהה עם הוגים צרפתים כגון ז'אק דרידה, ז'אן-פרנסואה ליוטאר וז'אן בודריאר - משלב אינדיבידואליזם קיצוני עם רעיונות שזוהו באופן מסורתי עם השקפות סוציאליסטיות ואף מרקסיסטיות.
בתגובה למאמרו של שגיב אני מבקש לטעון כי לא הייאוש הוא שמניע את השמאל הרדיקלי בישראל, כי אם השקפת עולם סדורה השואפת לכינון מדינה דמוקרטית-ליברלית בגבולות 1967 או בין הירדן לים, שבה מאוחדים התושבים רק מכוחה של האזרחות המשותפת, והלאומיות היהודית מנוטרלת מכל מעמד של כוח המניע מדיניות. למותר לציין כי מדינה כזו, יהיו אשר יהיו גבולותיה, תקום על חורבות מדינת ישראל.
שגיב תוקף - בדין - את התואר "פוסט-ציוני", המוצמד לעתים קרובות לאנשי השמאל הרדיקלי. לדבריו, "חלק מן הרדיקלים מתנערים ממנו לחלוטין, ומסיבות מוצדקות. עמדתם אינה 'פוסט-ציונית'… אלא אנטי-ציונית בלא כחל ושרק; דחייתם את המדינה היהודית מוחלטת ונחרצת… [ו]אינה מותירה לפרויקט הציוני ולו שביב לגיטימציה או תקווה".
אלא ששגיב מפספס, לדעתי, היבט חשוב ומהותי של האנטי-ציונות השמאלית. אמנם השאלה הערבית היא הרקע המקומי לפעילותם של הרדיקלים, אולם המניע לפעילות הזו איננו רק התנגדות למדיניותה של ישראל, כי אם חיוב סכולסטיקה ליברלית טהורה השוללת את שאיפתה ההיסטורית של הציונות להקים בית לאומי שיגשים את זכותו של העם היהודי לעצמאות מדינית בארצו. הסכולסטיקה הזו, שעוגנה בעבר בשלילתם של לנין וסטלין את עצם הלגיטימיות של הלאומיות היהודית, מוצאת את ביטויה המובהק אצל אינטלקטואלים דוגמת נועם חומסקי וג'ודית באטלר.
שגיב תוהה על "הסולידריות הגורפת" של השמאל הרדיקלי עם הפלסטינים, שהרי "בראש המאבק הפלסטיני בישראל ניצבים הלאומנים המושחתים של פת"ח מזה והקנאים הדתיים של חמאס מזה -
לא בדיוק החומרים שמהם קרוצה קהילייה נאורה ומתוקנת". אולם כאן הוא טועה, לדעתי, בהבנת הרדיקליות הליברלית. הלוא היה זה לנין שקבע כי כדי לכונן משטר סוציאליסטי מהפכני יש לכרות ברית עם אלה המדוכאים על ידי ה"אימפריאליזם". זוהי בדיוק הדיאלקטיקה המרקסיסטית במיטבה: יש לחבור לכל מי שמתנגד להסדרים הקפיטליסטיים ה"אימפריאליים" במאמץ לפרקם, להחריבם ולכונן הסדרים חלופיים. התמיכה הרדיקלית בפלסטינים ניזונה מהיגיון דומה; בחזית ההגנה על המשטר התיאוקרטי הדכאני באיראן ניצבים שוחרי זכויות אדם ליברלים. פרדוקס? אולי. אבסורד? בוודאי לא.
ההקשר הכללי חיוני כאן להבנת המקרה המקומי: החשדנות הליברלית הרדיקלית כלפי כל אוטוריטה באשר היא, ובפרט כלפי מוסד המדינה - חשדנות המעוגנת בתיאוריות של ג'ורג'יו אגמבן, קרל שמיט, ז'אק רנסייר ואחרים - איננה רק התנגדות לדרך שבה מיושם המשטר המדיני המודרני, או ייאוש מצורות הממשל המודרניות. זהו ניסיון לפרק את ההסדרים החברתיים והפוליטיים הקיימים - הקפיטליזם המערבי, הגלובליזציה, הלאומיות או התרבות המערבית - ולכונן במקומם הסדרים חלופיים, ברוח הערכים הליברליים הרדיקליים.
בצרפת, למשל, אותם רדיקלים שוללים את החוקה החילונית הנאורה של הרפובליקה וחוברים לאיסלאמיסטים בניסיון להפוך את צרפת למדינה המקדמת תפיסה רב-תרבותית (להבדיל מפלורליזם תרבותי) והמוכנה לקבל הנכחה של מסורות דתיות דכאניות במוסדות ציבור - כפי שהדגים הפולמוס בסוגיית הרעלה. בישראל מציעים הרדיקלים חלופה פוליטית הממירה את העצמאות הלאומית היהודית בהסדר אזרחי א-לאומי. בשני המקרים, הרדיקלים אינם מצליחים לפי שעה לממש את תכניותיהם. הם אכן מיואשים מכך, והם מביעים את ייאושם מדי יום במאמרים המתפרסמים בליברסיון או בהארץ. ברם, כשם שהייאוש איננו המניע להתנהלותם, כך הסימפטום שעליו מצביע שגיב - הזדהותם הגורפת עם תנועות "שחרור לאומי" ועם ארגוני גרילה - איננו הדלק שבאמצעותו נוסעת הרכבת הרדיקלית.
לשם ניתוח התנהלותם של הרדיקלים דרושה לנו ההבחנה הפילוסופית בין תכונות הכרחיות (essential properties) לתכונות מקריות (accidental properties). התכונה ההכרחית של הרדיקליזם היא מחויבות בלתי מתפשרת למושג האזרחות הליברלי כפרדיגמה פוליטית המבקשת לפרק מחויבויות מסוימות, בראש ובראשונה הלאומיות המערבית, ולהחליפן במחויבויות אחרות, שהן לכאורה כלל-אנושיות ואוניברסליות. התכונה המקרית של הרדיקליות הליברלית היא חיוב הלאומנות הערבית, ובהקשר הכלכלי - העדפת הסדרים חברתיים סוציאליסטיים על פני הסדרים כלכליים ליברליים-קפיטליסטיים. הייאוש הוא אפוא תכונה מקרית: ישנם רדיקלים מיואשים יותר ומיואשים פחות. ישנם רדיקלים המלינים בשעת כתיבת שורות אלה על "המצב בשטחים" בעודם צופים בטלוויזיה, וישנם כאלה העסוקים בהצתת אינתיפאדה שלישית באמצעות הפגנות בשכונת שייח ג'ראח.
וכאן אנו חוזרים לשאלת הייאוש: בניסיון להבין את מניעיו של השמאל הרדיקלי כותב שגיב כי "בני הפלוגתא של הרדיקלים המקומיים פוטרים בדרך כלל את טיעוניהם כביטויים של שנאה עצמית פתולוגית. אבל הדברים שכותבים [הרדיקלים]… אינם נגועים בשנאה כי אם בייאוש. הזעם שהם מביעים, בדרכם הבוטה והמתריסה… מעיד, בסופו של דבר, על חוסר האונים שהם חווים אל מול מה שהם תופסים כרוע הסוגר עליהם מכל כיוון".
מאמציו של שגיב להבין לעומק את המסד התיאורטי והתרבותי של הרדיקליזם הליברלי בישראל הם בעלי חשיבות רבה, במיוחד לנוכח ההקבלה הפשטנית הנשמעת מפעם לפעם בין השמאל הרדיקלי ובין "שנאת ישראל". אולם הניסיון לפרש את מניעיהם של הרדיקלים המקומיים במונחים פסיכולוגיים הוא ניסיון שגוי. הייאוש, הכרוך בזעם ובהתרסה, אמנם מאפיין חוגים אלה - כמו קבוצות אחרות המתקשות להחיל על כלל החברה את רעיונותיהן - אולם אין להסיק מכך כי הייאוש הוא שמניע אותם. אדרבה, ביסוד הכתיבה התיאורטית הענפה והפעילות הפוליטית המגוונת שלהם ניצבת פוליטיקה ברורה המבכרת ליברליזם רדיקלי המתכחש - במקרה הישראלי - לציונות כתנועה קולוניזטורית ומציע הסדרים אלטרנטיביים של אזרחות שאינם עולים בקנה אחד עם הגדרה עצמית יהודית בארץ ישראל. אין זו פוליטיקה של סנטימנט מדוכדך.
ברי שבמצב הפוליטי הנוכחי הרדיקליזם הליברלי חש אי-נחת, בלשון המעטה: ייצוגו בפרלמנט בטל בשישים, כוחו באקדמיה קטן מבעבר, השפעתו על מערכת המשפט אינה מוחלטת והוא מסוגל לנווט תהליכים פוליטיים בעיקר באמצעות שיתוף פעולה עם ארגונים בינלאומיים (דו"ח גולדסטון הוא דוגמה קלאסית בהקשר זה: כפי שנחשף לאחרונה בעיתונות הישראלית, גורמים רדיקליים ישראלים הם שסיפקו תשתית לכתיבת הדו"ח).
אולם אין לזהות את אי-שביעות הרצון ואת הייאוש מן החברה הישראלית כמניע מרכזי לפעילותם של הרדיקלים - שהרי אילו רק לקו ברפיון, לא היו מפגינים מרץ בלתי נדלה בפעילותם בחו"ל לקידום רעיונות כגון חרם על מוצרים המיוצרים ביהודה ובשומרון, בידוד האקדמיה הישראלית או זיהוי ישראל כמדינת אפרטהייד. לאחרונה פרסם, למשל, הבמאי אודי אלוני כמה מאמרים שבהם הוא מתגאה בהצלחתו של השמאל הרדיקלי לערער את המוסכמה שרווחה בעבר במערב בדבר צדקת דרכה של ישראל. אלוני אינו נשמע מיואש כלל.
טענת הייאוש כהסבר לפעילותם של אינטלקטואלים רציניים, הנופלים קרבן לקונספציה שלהם עצמם, חוטאת לאמת. הם אינם מתנהגים כמי שהייאוש אוחז בהם. נחישותם לממש את רעיונותיהם מציבה אותם כמתנגדי המדינה היהודית, כשוללי הישראליות וכתומכיהם העקביים של אויבי הישראלים. מובן שבחברה מתוקנת - וישראל נותרה כזו חרף כל ההאשמות המוטחות בה חדשות לבקרים -
דמוקרטים עקביים חייבים להגן על זכותם של אותם אינטלקטואלים לבטא את דעותיהם, צורמות לאוזן ככל שיהיו. ברם, טעות היא לייחס להם תכונות אופי שעשויות לציירם כתינוקות שנשבו, או כמי שפשוט טעו בדרך ונקלעו למחוזות הייאוש.
בפולקלור של השמאל ידוע הסיפור על איש 'השומר הצעיר' שעלה צפונה בתחילת שנות החמישים והתיישב בקיבוץ דן כדי "לקבל את פניו של הצבא הסובייטי הגיבור". הוא לא היה מיואש: הוא האמין שהצבא האדום אמנם בוא יבוא. גם הרדיקלים של ימינו אינם מיואשים כפי שאולי אפשר להתרשם: כשהם נוסעים ליידות אבנים בחיילי צה"ל בהפגנות בבילעין ומקיימים עצרות משותפות עם חברי חמאס וג'יהאד איסלאמי, הם - כמו אותו קיבוצניק מדן - מאמינים שגם ניצחון הלאומיות הפלסטינית בוא יבוא.
דוד מרחב
רמת גן
 






הומאניזם אמיתי יותר

ליאון קאס

המדע העניק לנו מתנות רבות, אבל הוא אינו יכול להבטיח שלא נאבד בגללן את נשמתנו

התיאולוגיה הציונית של אליעזר ברקוביץ

דוד חזוני

על חשיבותה של המדינה במסורת היהודית

ספר איוב כמדריך להארה

איתן דור־שב

פרשנות חדשה לחיבור החידתי ביותר במקרא

האם איראן היא המודל היחיד למדינה יהודית?

דניאל פוליסר

היה מי שחלם על משהו אחר

התיאולוגיה של הדבקות

יוסף יצחק ליפשיץ

המצוות כגשר בין האדם לאל


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2021