תוגתו של השמאל הרדיקלי

אסף שגיב

מתנגדי הציונות מבית אינם אשמים בשנאה עצמית, אלא בייאוש


הקולוניזציה הזוחלת של החיים בידי המשפט מספקת לא מעט סיבות לדאגה - ולא רק בקרב חוגי השמאל הרדיקלי. דא עקא שכוחה של המדינה המודרנית - ובעיקר כוחה להרע, בעיני מבקריה - אינו מתוחם בידי החוק. בשנים האחרונות החלו תיאורטיקנים רדיקליים לגלות עניין גובר והולך ברעיון של מצב החירום, בעיקר לנוכח המציאות המשפטית והביטחונית שהשתררה במערב אחרי מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר 2001. למרבה האירוניה, בהקשר זה הם מרבים לצטט את קרל שמיט, משפטן גרמני שנוי במחלוקת, שהחזיק בהשקפות קתוליות קנאיות ולזמן מה אף היה חבר במפלגה הנאצית. בחיבור מ-1922, הנושא את הכותרת תיאולוגיה פוליטית, קבע שמיט כי מבחנה האמיתי של הריבונות איננו אכיפת הסֵּדר החוקתי בעתות שלום, אלא מצב החירום, שבו "משעה המדינה את המשפט - מכוח זכות לשימור עצמי".45 במצב כזה, המוכרז בידי הריבון לנוכח איום חיצוני או פנימי, יכולה המדינה להפעיל אמצעים מיוחדים במטרה להגן על ביטחונה, עד כדי הפרתם הבוטה של כללי צדק פורמליים ושל זכויות אזרח בסיסיות. אם ברצונה לשרוד, לכאורה אין באפשרותה לפעול אחרת; ובכל מקרה, עם חלוף הסכנה, היא מבטיחה להשיב את הנורמות המשפטיות על כנן. אלא שעל פי הוגי דעות רדיקליים כמו ג'ורג'יו אגמבן, ג'ודית באטלר, סלבוי ז'יז'ק, מייקל הארדט ואנטוניו נגרי, המלחמה הגלובלית בטרור העניקה למדינות המערביות, ובראשן לארצות-הברית תחת ממשל בוש, אמתלה שבחסותה נעשה ה"חריג" לכלל והונהג סדר עולמי דכאני אשר אִפשר לממשלות לפקח על אוכלוסייתן, לעקוב אחר "חשודים בפעילות עוינת", לעצרם, להחזיקם במאסר ללא משפט ולעתים "להעלימם" ממש.46 ביקורת זו מהדהדת בדברי האזהרה האפוקליפטיים של יהודה שנהב:
מצב החירום המופעל עתה בתוך הדמוקרטיות המערביות עצמן הפך לפרדיגמת עבודה קבועה… השתלטותה של פרדיגמה זו היא מתכון להתמוטטות של חברות אלו כמדינות דמוקרטיות, ולהמשך קריסתו של שלטון החוק אל חשיכה מבהילה. מדינות אלו יהפכו לקִני גידול לטרור ויהפכו בעצמן לטרוריסטיות… מצב החירום לא ייעצר ב"אויב", אלא יגלוש אל כל רובדי החברה ומוסדותיה ויהפוך אותה לבלתי דמוקרטית. הניסיון הישראלי מלמד עד כמה קרובה הגדרה זו למציאות חיינו.47
שנהב מציין שהדיון הקדחתני על מצב החירום חולל "תזוזה מרתקת במערך האפיסטמולוגי של התיאוריה הביקורתית… במקום שחרור מכבלי השליטה היא הציבה על סדר היום שלה את מה שנתפס כהיפוכה המוחלט של השליטה: יחסי ההפקרה".48 ההגות הרדיקלית בישראל מאמצת בהקשר הזה את הטרמינולוגיה של הוגה הדעות האיטלקי ג'ורג'יו אגמבן, שטען בחיבורו המדובר הומו סאקר כי אנו חיים בעידן שבו הפך ה"מחנה" - מחנה ההשמדה, מחנה הריכוז, מחנה הפליטים, אפילו אולמות ההמתנה בשדות תעופה, שבהם מרוכזים זרים המבקשים הכרה כפליטים - ל"מטריצה החבויה" של הפוליטיקה המודרנית. חייהם של שוכני המחנה הם "חיים חשופים": נטולי זכויות, חסרי הגנה משפטית, מופקרים לאלימות השרירותית של הריבון; כל שנותר מהם הוא הגשמיוּת הביולוגית העירומה. אם להאמין לאגמבן, זהו הגורל המצפה לכולנו תחת הסדר החדש של מצב החירום הפלנטרי, והוא אינו רואה הבדל משמעותי, לצורך העניין, בין משטרים המכבדים לכאורה את חירויות האזרח ובין אלה המחללים אותן: "ההבחנות הפוליטיות המסורתיות (כגון אלה שבין שמאל לימין, ליברליזם וטוטליטריזם, פרטי וציבורי) מאבדות את בהירותן ומובנותן ופוסעות אל תוך תחום מעורפל למן הרגע שבו מושא התייחסותן הבסיסי נהפך לחיים החשופים".49
השלכתן של הדמוקרטיות הליברליות והדיקטטורות הטוטליטריות אל אותה קדירה תיאורטית היא מהלך פרובוקטיבי שאינטלקטואלים רדיקליים זהירים יותר, כמו יהודה שנהב ועדי אופיר, ממהרים לסייג. ובכל זאת, הם מסכימים כי "המדינה המשגיחה", בגרסה הדמוקרטית-ביורוקרטית-לגאלית המוכרת, ו"המדינה המפקירה" (או "מדינת האסון", בניסוחו של אופיר), שעליה מדבר אגמבן, מתפקדות למעשה כשתי פנים של אותה ישות. לטענת אופיר,
במאה העשרים שתי תבניות המדינה האלה נכרכו זו בזו לבלי הפרד. המושג שקושר יותר מכל את התבניות האלה ומדגים עד כמה הדוקה הזיקה ביניהן הוא "ביטחון". בעבור כלל האזרחים או מקצתם, ביטחון הוא צורה של השגחה. המדינה עושה הכל כדי לסכל פגיעה בביטחון ולשם כך היא פורסת רשתות הדוקות מאוד של השגחה. הפריסה הזו היא אסון בעבור חלק מן האזרחים, או בעבור קבוצה גדולה של לא-אזרחים הנמצאים בטווח השליטה או בטווח הפגיעה של המדינה. לא מדובר באזרחי מדינות אחרות אלא באנשים שאין להם אזרחות אפקטיבית אחרת ועובדת היותם לא-אזרחים מגדירה גם את הזיקה שלהם אל המדינה וגם את זיקת המדינה אליהם. את חיי הלא-אזרחים אפשר להפקיר, חיי הלא-אזרחים חשופים. הביטחון "שלנו" הוא האסון "שלהם".50
מן הדברים האלה עולה מסקנה ברורה: כל מדינה ה"עושה הכל כדי לסכל פגיעה בביטחון" נעשית, באופן כמעט בלתי נמנע, לכוח מפלצתי. מחד גיסא, היא "פורסת רשתות הדוקות מאוד של השגחה", המכפיפות אזרחים למנגנונים שונים של מעקב ושליטה שתכליתם "שעבודם של הגופים והפיקוח על האוכלוסיות", בלשונו של מישל פוקו.51 מאידך גיסא, היא מפקירה את חיי הלא-אזרחים הנמצאים בטווח השפעתה - מטילה עליהם את מוראה, ללא ריסון משפטי, או מונעת מהם את הגנתה וחושפת אותם לאסונות טבעיים ולקטסטרופות מעשה ידי אדם.52 על פי הביקורת הרדיקלית, אלה הן שתי האפשרויות המגדירות את טווח התנהלותה של המדינה בעידן המודרני; ואף שכל בני האדם יעדיפו לחיות תחת עינו הפקוחה של פקיד משרד הרווחה במקום תחת אלומת הזרקור של מגדל השמירה, הרי שבכל זאת אין זו ברירה בין טוב לרע, אלא בין דרגות שונות של דיכוי.
אל מול הנוכחות המאיימת, הכל-יכולה כמעט, של המדינה, מבקשת המחשבה הרדיקלית ליצור שדה של פעילות פוליטית שאינה כפופה ליחסי הכוח השלטוניים. הפעילות הזו מוצגת תמיד כצורה של "התנגדות", של הדיפת ההתערבות המדינתית או חשיפת העוולות שהיא מבקשת להסתיר. בניגוד לפוליטיקה הליברלית, הנוטה למקם את הבלמים לכוח הממשלתי בתוך המערכת השלטונית עצמה, הרדיקלים, שאינם נותנים אמון במוסדות הפועלים בשם המדינה, מבקשים לקרוא תיגר על המערכת הזו מבחוץ - לשמור, במילים אחרות, על תחום עניין "פוליטי" שלא יהיה משועבד ל"פוליטיקה", במובנה הממוסד, ואף יחתור נגדה.53 ההיגיון המנחה אותם שולל את עצם הניסיון להתמודד על עיצוב סדר היום הפוליטי והמשפטי של המדינה. הוא אינו מעוניין בבניית סדר חדש וגם לא בתיקונו של הישן; הוא ממוקד לחלוטין בדינמיקה של הפירוק, של ערעור היסודות שעליהם ניצב הסטטוס קוו. מישל פוקו, לדוגמה, גרס כי הפוליטי נולד "עם ההתנגדות לממשליוּת (governmentality), העימות הראשון, ההתקוממות הראשונה".54  ז'אק רנסייר, אחד הפילוסופים המצוטטים ביותר בהקשר זה, מגדיר באופן דומה את הפוליטי כ"שיבוש" הסדר של המשטור (מה שהוא מכנה police). ברוח אנטי-מדינתית קובע גם אגמבן כי "לעתיד לבוא הפוליטיקה לא תהא עוד מאבק של סובייקטים חברתיים ישנים או חדשים על כיבוש המדינה או על השליטה בה, אלא עימות בין המדינה ללא-מדינה (האנושות)".56
העובדה שהמדינה אינה פועלת לבדה בשדה הפוליטי, שהיא חולקת את הכוח עם גורמים אחרים בזירה המקומית והבינלאומית (תאגידים, ארגונים לא-ממשלתיים, מוסדות בינלאומיים ולמרבה הצער גם מיליציות וארגוני טרור), אכן מפנה מקום לפעולה פוליטית לא-מדינתית ואפילו אנטי-מדינתית. עם זאת, מאחר שהמדינה היא עדיין הסמכות המרכזית בחיים הציבוריים המודרניים, ובמידה גוברת והולכת גם בספירה של הפרט - דומיננטיות שאינה מראה סימני דעיכה - יש משהו כמעט מכמיר לב בפוליטיקה שבה תולים הרדיקלים את תקוותיהם: למרות היומרות הגרנדיוזיות שבהן היא מתעטרת, היא מוגבלת לחללים ההולכים ומצטמצמים שבהם השלטון אינו רוצה או אינו יכול להפעיל את סמכותו. ברוב המקרים, היא אינה יכולה שלא לשאת ולתת עם המדינה, או לכל הפחות ליהנות מחופש הפעולה שמתירה לה מדיניות אי-התערבות של הרשויות.57 בתנאים אלה, ה"התנגדות" הרדיקלית מתעטפת אולי באצטלה של שיח מהפכני, אולם כל עוד אינה חוצה את הקו והופכת לאלימות ממש, אין היא, מבחינת המשטר, יותר מהטרדה נסבלת בקושי - עקיצת יתוש בגוו של הלווייתן.






החרדים: כתב הגנה

אהרן רוז

רואי השחורות לא רואים מעבר לשחור

האם איראן היא המודל היחיד למדינה יהודית?

דניאל פוליסר

היה מי שחלם על משהו אחר

פחדים ישנים, איומים חדשים

אוריה שביט

חששם של האירופים מן האיסלאם אינו נטול הצדקה

שיטה יחסית, כישלון מוחלט

אמוץ עשהאל

רק שינוי שיטת הבחירות יבלום את השחתתה של הפוליטיקה הישראלית

להציל את הקופסה הכחולה

יואל גולובנסקי, אריאל גלבוע

מערכת המשפט הישראלית כבר אינה מאמינה בהתיישבות יהודית


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2021