"הטענה שהרדיקל הוא אדם השונא את ארצו היא קביעה נאיבית ובדרך כלל אידיוטית", העיר פעם העיתונאי והסטיריקן האמריקני ה"ל מנקן. "סביר להניח שהוא אוהב את ארצו יותר מכולנו, ועל כן הוא מוטרד יותר כאשר הוא רואה אותה נשחתת. אין הוא אזרח רע הנגרר לפשע; הוא אזרח טוב הנגרר לייאוש".¹ ישראלים רבים לא יסכימו עם אבחנתו של מנקן. בעיניהם, המאפיין הבולט של אנשי השמאל הרדיקלי בארץ הוא התיעוב העמוק - שאינו נגוע ולו בשמץ של פטריוטיות - שהם רוחשים למדינה ולכל מה שמזוהה עמה; וחלק הארי של הציבור הישראלי, כך נדמה, משיב להם באותו מטבע.

ואמנם, תקצר היריעה מלפרט את כל ההאשמות המוטחות בשמאל הרדיקלי בישראל. טוענים כנגדו שהוא אכול שנאה עצמית פתולוגית, הגובלת באנטישמיות; שהוא משתף פעולה, מדעת או שלא מדעת, עם הגרועים שבאויבי העם היהודי; שהוא ממומן בידי גורמים זרים, הדורשים את רעתה של המדינה; שהוא אינו בוחל בקבלת כספי ציבור, אף שהאזרחים המממנים תמיכה זו מכיסם סולדים ממנו וממטרותיו; שפעיליו הם ברובם אנשי אקדמיה ובוהמיינים החיים בבועה תלושה מן המציאות; שמחוץ לכותלי הקמפוסים השפעתו זניחה לחלוטין; ועוד כהנה וכהנה קובלנות וטרוניות, שמידת אמיתותן לא תעסיק אותנו כאן.²

ברם, אף שפעילותו של השמאל הרדיקלי זוכה לסיקור תקשורתי נרחב, ולרוב נזעם למדי, טיעוניו אינם זוכים לבחינה היסודית שלה הם ראויים. יש להצטער על כך, מאחר שהטיעונים הללו אינם גיבוב של כזבים והבלויות; הם מכילים גם תובנות נוקבות ושבבים של אמת, שכדאי לדלותם ולעיין בהם בקפידה. הדיון הציבורי הרי לא יֵצא נשכר מאטימת אוזניים בפני הקולות הנשמעים מן השוליים - קולות הבוקעים מגרונם של כמה מן האינטלקטואלים הבולטים והמעמיקים בישראל. אי-אפשר לפטור את האתגר הרעיוני והמוסרי שהם מציבים בפני המדינה היהודית כמטרד ותו לא. מי שמעוניין בהרחבת אופקיה של הציונות, או לפחות בניעורה מן הקיפאון האידיאולוגי שבו היא שרויה זה זמן מה, חייב להקשיב גם למבקריה החריפים והשנונים ביותר ולהתמודד באומץ עם דבריהם.

מאמר זה הוא ניסיון להציע סוג כזה של התמודדות. הוא נכתב אמנם כמאמר ביקורתי, אך הוא אינו מבקש ליטול חלק בוויכוח על נראטיבים היסטוריים או על צדקתה של המדינה היהודית. תחת זאת, הוא מתחקה אחר ההיגיון הפנימי של המחשבה הרדיקלית ובוחן את השלכותיה ואת המסקנות המעשיות הנגזרות ממנה.³ הסוגיות שבהן נתמקד - עמדותיו של השמאל האנטי-ציוני ביחס ל"כיבוש" של 1967 ול"נכבה" של 1948, הביקורת שהוא מותח על צביונה הדכאני של המדינה היהודית ואסטרטגיות ההתנגדות שהוא נוקט - חושפות בפנינו השקפת עולם מרתקת אך מבהילה, המעודדת פסימיות תחת תקווה וניתוק במקום מעורבות. על אף קדרותה, השקפה זו מהלכת קסם על ישראלים משכילים וחדורי רגשי אשם, המוצאים בה שילוב מפתה של טהרנות מוסרית וחריפות אינטלקטואלית; אבל היא מסבירה גם את הייאוש שאליו נגררים ישראלים אלה - רובם "אזרחים טובים" - ואת קוצר ידם להציע תקווה של ממש לנוכח המציאות המטילה עליהם אימה.

טעות רווחת ממקמת את השמאל הציוני ואת השמאל הרדיקלי על אותו קו רצף פוליטי, משל הסתכם ההבדל ביניהם רק בעוצמת תמיכתם ברעיון כזה או אחר. אלא שבין שני המחנות - אם אפשר לכנותם כך - פעורה תהום אידיאולוגית עמוקה ורחבה, וההתכתשויות המזדמנות ביניהם מאפילות לעתים בחריפותן ובלהיטותן על הפולמוס הפוליטי המתמשך בין השמאל לימין.⁴

מבחינה אלקטורלית גרידא, אין כמובן מקום להשוואה. השמאל הרדיקלי, בעיקר בקרב היהודים, הוא מיעוט שבמיעוט; השפעתו הלא-מבוטלת באקדמיה ובסצנת התרבות אינה מיתרגמת לכוח פוליטי של ממש. דובריו ופעיליו נספחים בדרך כלל למפלגות המייצגות את הקול הערבי, דוגמת חד"ש או בל"ד. אלא שבשנים האחרונות הפך גם השמאל הציוני לשארית מדולדלת של תהילת ימים עברו. בבחירות לכנסת השמונה-עשרה, שנערכו ב-10 בפברואר 2009, הוא כמעט נמחק מן המפה. תנועת העבודה, שנהנתה מהגמוניה פוליטית בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה, גרפה שלושה-עשר מנדטים בלבד והפכה, למרבה הבושה, למפלגה הרביעית בגודלה. מרצ, קואליציה של ליברלים מן העיר וסוציאל-דמוקרטים מן הקיבוץ, כבר אינה יכולה להתעטף באצטלה של "התקווה הלבנה הגדולה" בפוליטיקה הישראלית: ממעמקי שלושת המנדטים שלהם זכתה היא יכולה רק לקונן על בגידת הציבור שעליו השליכה את יהבה. הדי הקריסה של השמאל הציוני נשמעו אפילו מעבר לים: בריאיון שהעניק לאחרונה לתחנת רדיו בארצו הלין שר החוץ הצרפתי, ברנאר קושנר, על נִציותה של החברה הישראלית. "מה שגורם לנו לצער ומה שמדהים אותי זה שבעבר הייתה בישראל תנועת שלום גדולה. היה שמאל שהשמיע את קולו והייתה שאיפה לשלום", אמר. "נדמה לי, אני מקווה שאני טועה לחלוטין, שהשאיפה הזו נעלמה וכבר לא מאמינים בזה".⁵

איש אינו מתפלא על כך שיונים רבות כל כך נטשו את הקן. התקוות הגדולות שנתלו בתהליך אוסלו - ושגבלו בהתלהבות משיחית - ספגו מהלומה אחר מהלומה ונכתשו עד דק. טרור המתאבדים, "אינתיפאדת אל-אקצה", השתלטותו של חמאס על עזה, התקפות הרקטות על יישובי הדרום וסירובם המתמשך של הפלסטינים, גם המתונים שבהם, להכיר בלגיטימיות של המדינה היהודית או לוותר על זכות השיבה - כל אלה החדירו גם לתודעתם של האופטימיים שבמדינאים הישראלים את ההכרה ש"אין עם מי לדבר" וש"אין פרטנר אמיתי בצד השני". אהוד ברק, שניסה במהלך כהונתו כראש ממשלה להתקדם כברת דרך עצומה לקראת הפלסטינים ונענה בפרץ של אלימות, הסביר בריאיון שהעניק לעיתונאי ארי שביט כי "הלכתי אל ערפאת ומצאתי שערפאת לא רוצה לפתור את בעיית 67' אלא את בעיית 47'. ערפאת מת, אבל עליי עדיין כועסים. לא סולחים לי על כך שחשפתי אמת שמוטטה את הדת החילונית של השמאל".⁶

"הדת החילונית" של השמאל הציוני, כלשונו של ברק, אולי התמוטטה בלחץ האלימות הפלסטינית, אבל אמונתו של השמאל הרדיקלי רק יצאה מחוזקת מן ההתרחשויות. במבוא לקובץ המאמרים זמן אמת, שראה אור חודשים ספורים לאחר פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, התנדב עורך האסופה, הפילוסוף עדי אופיר, להאיר את עיני הקוראים באשר לסיבות האמיתיות אשר הביאו להתלקחות המחודשת של העימות:

מה שהתחוור לאהוד ברק, ועמו לחלק גדול מן הציבור הישראלי, רק לאחר כישלון ועידת השלום בקמפ דייוויד ביולי 2000 היה נהיר לשמאל הרדיקלי ולימין עוד קודם לכן.⁸ אלה גם אלה הבינו ששורשי הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינם נעוצים בכיבושם של שטחי יהודה ושומרון וחבל עזה בידי צה"ל במלחמת ששת הימים, אלא בעימות שניצת בין תושבי הארץ הערבים והיהודים עוד לפני הקמת המדינה, עימות ששיאו ב"מלחמת העצמאות" (או ב"נכבה") של 1948. מכאן שאי-אפשר להביא את הסכסוך הזה לידי סיום באמצעות פשרה טריטוריאלית בגבולות 1967 (או הסדר דומה); מאבקם של הפלסטינים ב"כיבוש" הוא רק חלק ממערכה נרחבת יותר שהם מנהלים נגד המדינה היהודית בתור שכזו - מדינה שבה הם רואים ישות טמאה שהוקמה על אדמותיהם הגזולות, שגירשה ונישלה את משפחותיהם, שדיכאה את שאיפותיהם הלאומיות ונקטה כלפיהם מדיניות של אפליה ורדיפה לכל אורך שנות קיומה. השמאל הרדיקלי, המאמץ את נקודת המבט הפלסטינית על כרעיה וקרביה, גורס אפוא שאם מעוניינים הישראלים בשלום של ממש, אין הם יכולים לשגות באשליה שדי יהיה בהעברת החצר האחורית לידי שכניהם כדי לפתור את הבעיה; עליהם להבין גם כי יסודות הבית שבו הם מתגוררים רקובים - והיו כך מלכתחילה.