הדפסה
גרסת PDF מקס אואה, גיבור ספרו השנוי במחלוקת של ג'ונתן ליטל, נוטות החסד, הוא קצין גרמני, כוכב עולה בשורות האס-אס, המתמנה לעמדת מפתח במטהו האישי של היינריך הימלר. במסגרת תפקידו החדש הוא מתבקש לדאוג להפקת התועלת המרבית מכוח העבודה האנושי הכלוא במחנות הריכוז. לשם כך הוא נפגש עם שורה של פונקציונרים ובהם גרהרד מאוּרֶר, ראש מחלקת "ארבייטסאיינזץ", האחראי על ארגון עבודת הכפייה של אסירי המחנות. מאורר, "איש צעיר עדיין, חסר תארים אקדמיים אך בעל ניסיון מקצועי מוצק בהנהלת חשבונות ובניהול", מותיר רושם חיובי מאוד על אואה, המדבר בשבחיו:
התעתדתי לראותו בהמשך עוד פעמים מספר, ולהתכתב עמו באופן סדיר, ותמיד לשביעות רצוני. במידה מסוימת, ייצג עבורי סוג של נאציונל-סוציאליסט אידיאלי, שבד בבד עם היותו איש בעל ולטאנשאונג [ראיית עולם] עליו להיות איש שמשיג תוצאות. ותוצאות - תוצאות ממשיות ומדידות - היו עצם חייו של מאורר. הוא אמנם לא המציא לבדו את כל אמצעי הפעולה של הארבייטסאיינזץ, אך יצר מכל הבא ליד מערכת מרשימה של איסוף נתונים סטטיסטיים, שהקיפה עתה את כל המחנות... את המערכת הזו הסביר לי בסבלנות, והראה לי בפרוטרוט את הטפסים האחידים והמודפסים שכל מחנה חויב למלא ולהחזיר, בציינו בפניי את המספרים החשובים ביותר ואת האופן הנכון לפרש אותם.1
בעיני אואה, השילוב בין ראיית העולם הנכונה ובין היכולת להשיג תוצאות "ממשיות ומדידות" עושה את גרהרד מאורר, הפקיד החרוץ, ל"נאציונל-סוציאליסט אידיאלי" - ורבים מן הקוראים, המחזיקים בוודאי בהשקפה שונה בתכלית, יאמצו את הדימוי הזה. עזה ככל שתהא סלידתנו מן ה"אידיאל" המגולם במאורר, הוא משקף היטב כפילות חידתית הטורדת את מנוחתו של כל מי שתוהה על פשרה של התופעה הנאצית. אם יש מסתורין כלשהו בעלייתו של הרייך השלישי ובפשעים שביצע נגד האנושות בכלל ונגד העם היהודי בפרט, הרי הוא טמון בדיוק בדיסוננס השערורייתי, הבלתי נסבל ממש, בין התמסרותם של גרמנים רבים כל כך לאידיאולוגיה חשוכה וסהרורית ובין הדרך המחושבת, השקולה והרציונלית לכאורה שבה כלכלו את מעשיהם - לא רק לפני הפרק החשוך הזה בתולדותיהם, אלא גם במהלכו.
אלא שעל פי דעה אחת, שקנתה לה שביתה בקרב חוגים אינטלקטואליים מסוימים, אין כאן כל מסתורין או כפילות: מה שנראה במבט ראשון כהתנגשות בין צדדים שונים וקוטביים בנפש האדם ובתרבותו מעיד למעשה על הזהות, או לפחות על הקִרבה, ביניהם; אין להתפלא על כך שהנאציזם אימץ בקלות יתרה סממנים מודרניים כל כך - שהרי במודרנה עצמה טמון היה מלכתחילה משהו "נאצי".
לא קשה להבין כיצד משתלבת דעה זו במגמה הכללית יותר של ביקורת חריפה על תרבות המערב, ובייחוד על מורשת הנאורות, הזוכה כיום לפופולאריות עצומה בפקולטות למדעי הרוח והחברה. ההגות הרדיקלית, הנהנית ממעמד הגמוני בכמה מן הדיסציפלינות האקדמיות, שמה לה למטרה לקרוע את המסווה מעל היומרות הריקות של ההומאניזם, של המדע ושל התבונה, שעליהן השליך המערב את יהבו מאז המאה השמונה-עשרה, ולחשוף את האמת העגומה על אודות מנגנוני הדיכוי והניצול שיומרות אלה משרתות בפועל. על פי הסיפֵּר ההיסטורי שמתוות התיאוריות הביקורתיות, הנאציזם לא היה מכשול פתאומי בדרך שסללה הציוויליזציה האירופית בשם הקִדמה, אלא תחנה באותו נתיב; והשואה גם היא לא הייתה תוצר של אידיאולוגיה סוטה, שהפנתה עורף לערכי הנאורות, אלא ביטויה המובהק, המשוכלל והמזוויע ביותר של הרציונליות המודרנית. "מה שנחשף באפוקליפסה של אושוויץ", מדגיש הוגה הדעות הצרפתי פיליפ לאקו-לברת, "הוא לא פחות ולא יותר ממהותו של המערב - ומאז היא אינה מפסיקה להיחשף".2 באותה רוח קובע הסוציולוג היהודי-פולני זיגמונט באומן כי השואה הייתה "דיירת חוקית בביתה של המודרניות, דיירת שהייתה חשה עצמה זרה בכל בית אחר".3 התיאולוג היהודי-אמריקני ריצ'רד רובינשטיין מצהיר כי "השמדת עם היא ביטוי מהותי של הציוויליזציה המודרנית כפי שאנו מכירים אותה",4 והפילוסוף הישראלי עדי אופיר ממקם את "עולם המוות" של מחנות ההשמדה הנאציים על רצף אחד עם חברות מערביות דמוקרטיות:
אושוויץ היא, בין השאר, הצירוף הספציפי של המתה בגז והמתה המונית וחיסול שיטתי ומסודר, שאִפשר למכונת המוות לפעול ביעילות מחרידה שכזו. כשמפרקים את המכונה הזאת לגורמים מוצאים שהפרקטיקות שקיימו אותה והטכנולוגיות שהופעלו בה מתקיימות או מוכנות להפעלה בהרכבים ובצירופים שונים בלב החברות המערביות ולא רק הרחק מעבר לגבולן, וכי הן חלק בלתי נפרד ממערכות שליטה אחרות המתקיימות כמעט בכל המשטרים הדמוקרטיים בעת הזאת ומיחסי הכוחות המופעלים בהם מבית ומחוץ.5
אין ספק כי לטיעונים המרשיעים את המודרניות בהכשרת הקרקע לקטסטרופה של השואה יש כוח משיכה לא-מבוטל: הם משלבים במיומנות תחכום אינטלקטואלי ברטוריקה מוסרית סוחפת. ועם זאת, כפי שניווכח, הם מבוססים על פרשנות מוטעית ומטעה, הנוטה להבליט היבטים מסוימים של מה שמכונה "הפרויקט המודרני" ולטשטש כמה מצדדיו האחרים, שאינם מתיישבים עם הרושם הקודר שהם מבקשים לעורר. לכן, חשיפת הכשלים המונחים ביסוד ההאשמות הללו אינה רק מלאכה הכרחית של תיקון סילוף היסטוריוגרפי מקומם; יש בה גם משום צורך מוסרי, כיוון שהיא ממירה ייאוש אפנתי באמונה כנה - ונחוצה כל כך - ביכולתו של האדם לחלץ עצמו מן החשיכה.
אין צורך לאמץ את הדמיון כדי לזהות את הנאציזם כתופעה מודרנית לכל דבר ועניין. מה שמקל על הזיהוי הזה הוא העובדה הפשוטה שהרייך השלישי לא היה מדינה נחשלת, כי אם מעצמה מדעית וטכנולוגית. במחקרו מאיר העיניים המלחמה הנאצית נגד הסרטן, שראה אור ב-1999, מונה רוברט פרוקטור, היסטוריון של המדע מאוניברסיטת סטנפורד, את ההישגים הטכניים שרשמו לזכותם מדענים גרמנים תחת השלטון ההיטלראי, ומזכיר פיתוחים במגוון תחומים ובהם שידורי הטלוויזיה, השימוש במחשבים אלקטרוניים, שכלול מנוע הסילון, ניסויים בהקלטות על סרט מגנטי, מחקר בתחום ביקוע האטום, תכנון טילים בליסטיים בין-יבשתיים (שמעולם לא נבנו בפועל בידי הגרמנים) והמצאת כסא המפלט.6
איש לא יכחיש כי מדובר בהישגים מרשימים, אבל ספק אם אפשר לזקוף אותם לזכותו של "המדע הנאצי". נכון, מחקרים שהניבו פיתוחים וגילויים - לרוב בפיזיקה, בכימיה, בהנדסה, במדעי המחשב, ברפואה ובתחומים נוספים - נערכו תחת עינם הפקוחה (ולעתים בעידודם) של השלטונות הנאציים, בידי מדענים שחלקם החזיקו בהשקפות נאציות ושנקטו לעתים "שיטות נאציות" (דוגמה מפלצתית, אחת מני רבות, היא הניסויים שערכו רופאים גרמנים באסירי המחנות כדי לבדוק את השפעתם של שינויים בלחץ האוויר על גוף האדם). אבל במדע עצמו, בנתונים שנאספו, בהמצאות ובשכלולים שהפיק, לא היה שום דבר גרמני או נאצי - בדיוק כשם שאי-אפשר לייחס לתורת היחסות של אלברט איינשטיין מאפיינים יהודיים או למצוא בדרוויניזם סממנים אנגליים-ויקטוריאניים. הסופר והמחזאי הרוסי אנטון צ'כוב היטיב להסביר את הנקודה הזו כשכתב: "אין מדע לאומי, כמו שאין לוח כפל לאומי. מה שהוא לאומי חדל להיות מדעי".7
התמונה מורכבת מעט יותר בכל האמור בענפים מסוימים של המחקר המדעי הגרמני, שהתגייסו לאישושה של השקפת העולם הנאצית ושירתו אותה בהתלהבות. כך, למשל, ב'מכון למורשת האבות' שהקים היינריך הימלר בשנת 1935 הועסקו מלומדים ממגוון תחומים בניסיון לאתר ולמפות את שורשיו הקדומים לכאורה של הגזע הארי. חוקרים נשלחו מטעמו למסעות בכל רחבי העולם, נטלו חלק בביזה של מוזיאונים באירופה הכבושה, ערכו ניסויים אכזריים בבני אדם ומדדו גולגולות של אסירים יהודים.8 משאבים בהיקף נרחב הרבה יותר השקיעו הנאצים במדיניות "ההיגיינה הגזעית", שנועדה להבטיח את בריאותו ואת חיוניותו של העם הגרמני ולפטור אותו מן הזוהמה הביולוגית שדבקה בו. מדיניות זו, שנעזרה בשירותיהם של רופאים, פסיכיאטרים וגנטיקאים מכל רחבי הרייך, הובילה לעיקורם של כארבע מאות אלף בני אדם - חולים, נכים, מפגרים וסתם חלכאים ונדכאים - שנמצאו "בלתי ראויים" להעמיד צאצאים, לרציחתם של מאתיים אלף איש במסגרת תכנית ה"אאותנזיה" ("המתת חסד") בתחילת מלחמת העולם השנייה, ובסופו של דבר, לאקט האולטימטיבי של טיהור ביולוגי - השמדת יהודי אירופה.9
העיסוק בהיגיינה גזעית לא היה ייחודי לרייך השלישי. בשנת 1883 טבע החוקר האנגלי פרנסיס גלטון, בן דודו של צ'רלס דרווין, את המונח "אאוגניקה" (eugenics - נגזר מן הקידומת היוונית eu, שפירושה טוב או אמיתי, ומן הסיומת gen, שפירושה מקור) כדי לתאר את הניסיון לשיפור האנושות באמצעות טיפוח התכונות התורשתיות המשובחות וניכושן של הגרועות. בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים פרחה התנועה האאוגנית בארצות-הברית ובאירופה, והשפעתה הגוברת אף באה לידי ביטוי בחקיקה ובמדיניות מעשית. בשנת 1907 התקבל באינדיאנה חוק המאפשר עיקור בכפייה של עבריינים ושל רפי שכל החוסים במוסדות המדינה, ועד שנות השלושים הונהגו חוקים דומים בשלושים מדינות בארצות-הברית (האחרון שבהם נחקק ב-1937 בג'ורג'יה). חוקי עיקור נקבעו גם באירופה - בדנמרק, בשבדיה, בנורבגיה, באיסלנד ובפינלנד. דווקא הניסוי האאוגני הגדול בהיסטוריה - זה שהתרחש באימפריה הנאצית - גרם לירידת קרנה של התנועה במערב, אף שרישומם של כמה מרעיונותיה מוסיף ללוותנו עד היום.10
שלא במפתיע, די בעובדות אלה כדי לשכנע את מבקריו הרדיקליים של המערב כי יש להושיב את החברה המודרנית כולה על ספסל הנאשמים של משפטי נירנברג. מישל פוקו, מנציגיה הבולטים של ההגות הפוסט-מודרנית, קשר במיומנות את האובססיה האאוגנית של הגזענות הנאצית עם המנטליות הבורגנית בכללה. לדבריו,
את הנאציזם לא המציאו המשוגעים הארוטיים הגדולים של המאה העשרים, אלא הזעיר-בורגנים הקודרים, המשעממים והמבחילים ביותר שניתן לדמיין. הימלר היה סתם אגרונום והוא נישא לאחות. אנחנו חייבים להבין שמחנות הריכוז נולדו מן הצירוף בין דמיון של אחות בית חולים לדמיון של מגדל עופות. בית חולים פלוס לול - זוהי הפנטזיה שעמדה מאחורי מחנות הריכוז... הנאצים היו עוזרות בית במובן הרע של המילה. הם עברו עם מטאטאים ועם מטליות, מתוך שאיפה לטהר את החברה מכל דבר שהם חשבו שהוא מוגלה, אבק, טינופת: חולי עגבת, הומוסקסואלים, יהודים, גזעים מעורבים, שחורים, משוגעים. ביסוד הנאציזם עמד החלום הנתעב של הזעיר-בורגני בדבר היגיינה גזעית.11
פוקו תפס את הנאציזם כאחד מגילוייו הרבים של מה שכינה בשם "ביו-כוח" - צורה של שליטה שעיקר עניינה הוא "מִנהל הגופים והניהול החשבונאי של החיים".12 ה"ביו-כוח" פועל על התהליכים הביולוגיים של "השגשוג, הלידות והתמותה, רמת הבריאות, משך החיים, אריכות הימים וכל התנאים שיכולים לגרום בהם לשינויים".13 במילים אחרות, הכוח הזה אינו מסתפק, כמו הסמכות הריבונית הישנה, בזכות "להניח לחיות"; הוא מבקש לאחוז בחיים לכל אורכם, "לנהל אותם, להגדיל אותם, להרבות אותם, להפעיל עליהם פיקוחים מדויקים והסדרים כלליים".14 לדברי פוקו, ה"ביו-פוליטיקה" החלה לשגשג במאה השמונה-עשרה, ונעזרה מראשיתה בטכניקות המודרניות של הדמוגרפיה ושל מדעי החיים כדי למשמע גופים ולווסת אוכלוסיות. הנאציזם רק הביא את העיסוק הזה לשיאו ומימש את הפוטנציאל הרצחני שהיה טמון בביו-פוליטיקה המודרנית מלכתחילה. "אם השמדת עם היא אכן חלומם של הכוחות המודרניים", כתב פוקו, "אין זה מפני שחוזרים היום אל הזכות העתיקה להרוג; אלא משום שהכוח ממקם את עצמו ומפעיל את עצמו במישור החיים, המין, הגזע, במישור של תופעות אוכלוסייתיות רחבות היקף".15
