בימים האחרונים של חודש נובמבר 2008 התרחשה בבית חב"ד במומבאי טרגדיה שריתקה אליה את עיני העולם היהודי כולו. מחבלים מוסלמים, חברים בחוליית טרור שהתפצלה והתקיפה בו בזמן אתרים שונים ברחבי הכרך ההודי, חדרו לבית, המשרת ברגיל את צורכי הקהילה היהודית המקומית והמטיילים הישראלים, והחזיקו את השוהים בו כבני ערובה. בתום שני ימי מצור מורטי עצבים השתלטו כוחות הביטחון ההודיים על המקום בקרב עקוב מדם. ואולם, החדשות שהגיעו מזירת ההתרחשות היו עגומות: שישה בני ערובה, ובהם מנהל הבית, הרב גבריאל הולצברג ורעייתו רבקה, מצאו את מותם מידי המחבלים. נקודת אור בודדה באירוע הנורא הייתה העובדה שמשה, בנם הפעוט של בני הזוג הולצברג, חולץ בידי המטפלת ההודית שלו והוחזר בשלום לחיק משפחתו בישראל.¹

אולם חסידי חב"ד מצאו סיבה נוספת לנחמה - או לפחות, להתפעלות - באסון שהתחולל במומבאי. אף שהבית והרכוש שבתוכו ספגו נזקים חמורים, תמונת השמן של רבי מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, שהייתה תלויה על אחד מקירותיו, נותרה ללא פגע. בקרב מעריציו של הרבי עוררה הידיעה הזאת התרגשות עצומה, ורבים מהם ראו בה אות ומופת להילה הנסית האופפת את האדמו"ר המנוח.²

ההתלהבות שמעוררת דמותו של רבי מנחם מנדל שניאורסון (להלן רממ"ש) בקרב חסידיו הרבים גם היום, חמש־עשרה שנים לאחר פטירתו, מעידה על שיעור קומתו של האיש ועל החותם העמוק והעצום שהותיר בתנועה שהוביל. ואמנם, תחת הנהגתו הכריזמטית של הרבי פרחה החסידות והפכה, בתוך עשורים ספורים, לתופעה גלובלית.³ נוכחותם של חסידי חב"ד מורגשת היטב כמעט בכל פינה שבה דורכות רגליהם של יהודים: בישראל הם מפעילים אינספור דוכנים להנחת תפילין, ומחוצה לה הם מאיישים בתי חב"ד ומוסדות נוספים בעשרות מדינות. הפעילות הדתית של התנועה אינה מוגבלת למי שבאו בבריתו של אברהם; בהנחיית הרבי, אנשיה רואים לעצמם חובה לשכנע גם לא־יהודים לקיים את שבע מצוות בני נוח. הודות לפעלתנות הקדחתנית הזאת נחשבת כיום חסידות חב"ד לארגון היהודי המסועף והאקטיבי ביותר בעולם, ובמקומות רבים - כמעט בכל מדינות ברית־המועצות לשעבר, ובמידה רבה בצרפת ובאוסטרליה - היא נתפסת, למעשה, כחזות היהדות כולה.

תנופת הפעילות המרשימה של חב"ד דרשה כוח מניע עצום. הכוח הזה, שנמצא לה בשפע, היה תסיסה משיחית שכמותה לא ידעה היהדות מאז הופעתו של שבתאי צבי במאה השבע־עשרה. במוקדה של אותה תסיסה ניצב אדמו"ר החסידות: ככל שדרך כוכבו של הרבי מליובאוויטש, ככל שתנועתו הלכה והתעצמה, כך גברו התקוות המשיחיות שנתלו בדמותו - ציפיות שסחפו את התנועה כולה, על גופיה ורבניה, ושינו לחלוטין את פניה מבחינה מוסדית ותיאולוגית כאחת. המחיר שחב"ד משלמת על כך כיום הוא כבד: לרממ"ש, האדמו"ר השביעי והאחרון בשושלת של חסידות מפוארת זו, לא קם יורש, והתנועה עצמה מפולגת בין אלה שהשלימו עם לכתו של המנהיג ובין חלק הארי של החסידים, השבויים עדיין בלהט המשיחי ומוסיפים להאמין כי הרבי בעצם חי וקיים.

חמור לא־פחות: קרע עמוק, כמעט בלתי ניתן לאיחוי, נפער בין חב"ד ובין זרמים אחרים ביהדות החרדית. אף שהחב"דניקים מקפידים מאוד על קלה כחמורה (ואף מוסיפים אי־אלו חומרות משל עצמם), הרחיקו מתנגדיה ומבקריה של חסידות זו עד כדי העמדת יהדותה בספק: הרב שך, שעמד בראש הפלג הליטאי, כינה את חב"ד "כת", והפגין מידה של הומור עוקצני כאשר הגדיר אותה כדת הקרובה ביותר אל היהדות.⁴ ברוח דומה התבטא גם הרב עובדיה יוסף, מנהיגה הרוחני של תנועת ש"ס, שקבע, בתגובה לאמירה מסוימת של הרבי מליובאוויטש, כי מדובר ב"דברים נוראים. כפירה ממש. עבודה זרה…".⁵ פולחן האישיות של הרבי הוקע בחריפות גם בספר שפרסם לפני שנים ספורות דוד ברגר, היסטוריון ורב אורתודוקסי, תחת השם "הרבי מלך המשיח": שערוריית האדישות, והאיום על אמונת ישראל. ברגר, שהראה כי סיעה מסוימת מקרב חסידיו של רממ"ש כבר אינה מסתפקת בהצגתו כמשיח, אלא מזהה אותו עם בורא עולם עצמו, דרש להוציא את חב"ד מכלל ישראל, לפסול את בתי דיניהם, לאסור על אכילת בשר בהמות שנשחטו בידיהם, ובאופן כללי להתייחס אליהם כאל שבתאים.⁶ החב"דניקים, מצדם, מגיבים לביקורת הזאת בזעם או בזלזול: את ברגר הם מציגים כתימהוני, בדבריו של הרב עובדיה הם מקלים ראש ואת הרב שך הם ראו כנציג הסטרא אחרא עלי אדמות.⁷

לנוכח סערת הרוחות שמוסיפה לעורר ה"סטייה" הדתית של חב"ד, מתבקשת תשובה לשאלה קריטית אחת: האם סבר הרבי מליובאוויטש עצמו כי הוא אכן המלך המשיח?⁸ למרות התעקשותו של הזרם המשיחי בחב"ד שהרבי אמנם האמין בכך, הצליחו החוגים המתונים יותר בתנועה לטעת בקרב הציבור הרחב את הרושם שמנהיגם המנוח מעולם לא הציג עצמן באופן כזה, או, לכל היותר, ש"לא אישר ולא הכחיש" את הטענות בדבר משיחיותו. לגרסתם, ההתלהבות המשיחית שפקדה את החסידות היא תופעה שכולה "אתערותא דלתתא", כלומר התעוררות שבאה "מלמטה", מן החסידים וביזמתם, ולא "אתערותא דלעילא", תסיסה שהוכוונה "מלמעלה", בידי הרבי.⁹

אלא שהרושם הזה אינו עולה בקנה אחד עם המציאות. הראיות החד־משמעיות שאציג להלן מלמדות כי רממ"ש אכן האמין, ואף עודד את חסידיו להאמין, שהוא המשיח העתיד להתגלות קבל עם ועדה ולהביא את הגאולה השלמה אל העולם. אמונתו זו נגזרה באופן בלתי נמנע מן ההיגיון הפנימי של התיאולוגיה המשיחית שירש מקודמיו בשרשרת אדמו"רי חב"ד, ושעליה הוסיף מעצמו; היא השתקפה בהתבטאויותיו והנחתה את החלטותיו ואת פעולותיו על כל צעד ושעל. כפי שניווכח, המתח המשיחי לא היה תוצר לוואי של הפריחה שידעה חב"ד תחת מנהיגותו של הרבי מליובאוויטש, אלא הדחף המניע שלה מלכתחילה - דחף שלא נגוז גם עם הסתלקותו מן העולם של האדם שסומן כמושיע.

משיח, כידוע, מופיע כהרף עין, אבל חזון משיחי ותודעה משיחית יש לבנות בקפדנות ולאורך זמן. כפי שהראה מנחם פרידמן, הציפייה החב"דית לביאתו הקרבה של המשיח החלה כבר בראשית המאה הקודמת, בימיו של האדמו"ר החמישי של החסידות, הרב שלום דובער שניאורסון (הרש"ב), בתגובה להשכלה, לחילון ולציונות.¹⁰ ההתפתחויות הללו, שהטרידו כל כך את היהדות המסורתית, היו, לדידו של הרש"ב, "עקבתא דמשיחא", דהיינו חבלי משיח המקדימים את בוא הגאולה. אנשי ההשכלה, ההסתדרות הציונית והמזרחי, קבע, הם כולם "אויבי ה'";¹¹ ואם בתקופה זו זוקף הסטרא אחרא את ראשו באמצעותם, הרי שעל חב"ד לשמש מגדלור הניצב מנגד ומאיר על ים החושך.

הכרה זו, שהאנושות ניצבת על ספו של העידן המשיחי - עידן שבו עתידה חב"ד למלא תפקיד מכריע - הנחיל הרש"ב לבנו, רבי יוסף יצחק שניאורסון (הריי"צ), האדמו"ר השישי של חב"ד. כאשר ירש הריי"צ את אביו בראשות חב"ד בשנת 1920, ניצבו בפניו אתגרים קשים: היה עליו להתמודד עם רדיפות המשטר הסובייטי, עם הכיבוש הנאצי של אירופה ועם השואה, ולבסוף עם הקמת מדינת ישראל בידי הציונים החילונים. הוא נע ונד לאורכה ולרוחבה של אירופה, ולבסוף הוברח על ידי האמריקנים, בלחץ חסידיו, לארצות־הברית.¹²

כשהגיע לאמריקה בראשית שנות הארבעים, כבר היה לריי"צ מושג ברור מדוע פקדו האסונות הכבדים אותו ואת העם היהודי: הקב"ה, כך האמין, החליט להחריב את הגלות ולזרז תשובה המונית של היהודים לקראת הופעת המשיח. להבנתו, אחרי אסון עצום ובלתי נתפס כמו השואה, יכולה לבוא רק ישועה נִסית ובלתי הגיונית באותה מידה.¹³ "אנו נמצאים בימים האחרונים לפני הגאולה",¹⁴ הכריז; כל שנותר הוא רק "לצחצח את הכפתורים" של חליפת ימות המשיח.

בשנת 1950 נפטר הריי"צ לאחר מאבק במחלת הטרשת הנפוצה. האדם שתפס את מקומו, מנחם מנדל שניאורסון, היה בן ארבעים ושמונה באותה העת, וניחן לא רק בייחוס הנכון אלא גם באישיות מרשימה לכל הדעות. הוא נולד בדרום אוקראינה, בנו של הרב והמקובל לוי יצחק שניאורסון, שהיה בעצמו נינו של אדמו"ר חב"ד השלישי, "הצמח צדק". ב־1923 נפגש עם הריי"צ, שאותו יירש לימים, והלה אסף אותו אל בין תלמידיו הקרובים. ב־1928 הוא נשא לאישה את בתו של האדמו"ר, חיה מושקא, בוורשה. כאשר עברו השניים להתגורר בברלין החל הרב להשתתף, כשומע חופשי, בשיעורי מתמטיקה ופילוסופיה באוניברסיטה. לאחר עליית הנאצים לשלטון ב־1933 עקר רממ"ש עם רעייתו לפריז, שם השתלם בהנדסת חשמל בבית ספר לעבודות ציבוריות.¹⁵ עם כניסת הצבא הגרמני לצרפת נמלט שוב, הפעם לניו יורק. במשך זמן מה מילא מנחם מנדל תפקידים שונים בהנהגת חב"ד (ואף תרם למאמץ המלחמתי כעובד במספנות הצי האמריקני בברוקלין), אף שהעדיף לשמור על פרופיל צנוע יחסית ולא הרבה להופיע ולנאום בציבור.

"הכתרתו" של רממ"ש כאדמו"ר השביעי של חב"ד לא הייתה מובנת מאליה. גיסו, הרב שמריהו גור־ארי, שהיה נשוי לבתו הבכורה של הריי"צ, נחשב אף הוא מועמד ראוי לתפקיד. ועם זאת, בסופו של דבר נטתה הכף לטובתו, ובמלאת שנה למות קודמו קיבל על עצמו רשמית לעמוד בראש החסידות. על פי אחת הסברות, מחויבותו של רממ"ש לחזון המשיחי של חמיו תרמה במידה לא־מבוטלת לקידומו לעמדת ההנהגה.¹⁶ כך או כך, עד מהרה התברר שתפיסתו של הרבי מליובאוויטש את החזון הזה לא רק מרחיקת לכת יותר מזו של קודמיו, אלא גם פרסונלית מאוד.

 

רממ"ש לא הסתפק בטיפוח ציפיות משיחיות מעורפלות; הוא התווה תכנית־על קבלית־מטפיזית מפורטת לקידום תהליך הגאולה.¹⁷ כפי שמציין אלון דהן, חוקר חסידות חב"ד, השקפתו של הרבי הייתה "אפוקליפטית משיחית רדיקלית"; משיחותיו וממאמריו עלה בבירור "כי הוא רואה את ציר הזמן ההיסטורי הליניארי כרצף אירועים, בעיקר טראגיים, המקבלים את משמעותם רק ואך ורק כאשר הם משובצים במרחב נראטיבי שנוצר במסגרת שיטת 'דירה בתחתונים' [דהיינו הפיכת העולם הזה לאלוהי], כאשר התכלית המשיחית יוצקת לקטסטרופות ולאסונות, ובעיקר לשואה בהקשר זה, משמעות אופטימית".¹⁸ בכך המשיך רממ"ש את הקו אשר התווה הריי"צ, שהכריז כי הגאולה ממתינה ממש מעבר לפינה. מה שנותר לברר, אם כן, אינו את מועד הגעתו של המשיח, כי אם את זהותו; לא "מתי?" - אלא "מי?"

לשאלה זו עתיד היה רממ"ש לענות במרומז כבר בדרשת ההכתרה שנשא בעת שנכנס לנעליו של הריי"צ בשנת 1951. במובנים רבים, בטקסט זה מקופלת כל משנתו של הרבי.¹⁹ הדרשה, שנישאה ביום השנה למותו של הריי"צ, מכונה "באתי לגני".²⁰ היא מצטטת מדרש המבוסס על פסוק משיר השירים:

לפי פרשנות חז"ל, הפסוק המקראי מרמז על חזרתו של הקב"ה אל גנו, כלומר על איחודו של האל עם עולמו בגאולה. רממ"ש משתמש בטקסט זה כבנקודת מוצא להצגת השקפה תיאולוגית־היסטורית סדורה. לשיטתו, השכינה נסתלקה מן העולם בשל חטאם של אדם וחווה, והמשיכה לגלות במעלה שבעת רקיעי השמים בגין מעלליהם של שישה חוטאים נוספים. היה צורך בשבעה צדיקים יהודים, שחיו בפרק הזמן שבין תקופת האבות לימי משה רבנו, כדי להוריד חזרה את השכינה אל העולם, וזו אכן התגלתה לנו בדמות התורה שניתנה בסיני. הפיוס בין הארצי לשמימי שהחל עם אברהם נשלם עם משה, שזכה לכבוד הזה "כי כל השביעין חביבין".²²

לנקודה האחרונה משמעות קריטית בתפיסה ההיסטורית של חב"ד. מן הכלל "כל השביעין חביבין", שקובע המדרש,²³ מסיק הרבי שאין כאן עניין של בחירה או של כישרון מיוחד ואף לא של חסד, אלא דפוס אלוהי קבוע, שבו מייעד האל את שליחו השביעי לחתום מפעל של גאולה שבו החל צדיק דגול לפני שישה דורות. רממ"ש מסביר ש"עיקר המעלה הוא זה שהוא שביעי, ומפני זה שהוא שביעי מצד זה הוא חביבותו, היינו שחביבותו אינו מצד עניין התלוי בבחירתו רצונו ועבודתו, כי אם בזה שהוא שביעי, שזה בא מצד התולדה… ולכן זכה משה שניתנה תורה על ידו".²⁴ פרשנות זו אינה מותירה מקום רב לרצון או למעשה אנושי; נדמה שהיא קוראת את ההיסטוריה של ההתערבות האלוהית באופן דטרמיניסטי לחלוטין.²⁵ לא היו אלה פעולותיו או מידותיו הטובות של משה שעשוהו זכאי לקבל את התורה מידי האל, אלא העובדה שהיה השביעי בשושלת של צדיקים.

אלא שבכך עדיין לא באה גאולה שלמה לעולם. זיו השכינה שהורדה ארצה עם התורה אינו בוהק בעוצמתו המקורית; הישועה המלאה מחייבת שהעולם יתמלא באור שקרן מן השכינה עוד לפני הצמצום האלוהי.²⁶ לשם כך נדרש סבב נוסף - ומאוחר בהרבה - של שבעה צדיקים, שישלימו את המלאכה שנמשכה אלפיים שנות תוהו ואלפיים שנות תורה. צדיקים אלה הם אדמו"רי חב"ד; וכפי שמתבקש מן הסכמה שמתווה הרבי מליובאוויטש - השביעי שבהם, הפותח את השער אל העידן המשיחי, מקביל למשה רבנו. הצדיק השביעי הזה, שבחלקו נפלה משימה נכבדה כל כך, הוא כמובן רבי מנחם מנדל שניאורסון עצמו.