הדפסה
גרסת PDFהוויכוח על הדטרמיניזם הוא פולמוס פילוסופי ותו לא. המדע אינו תורם דבר לצד זה או אחר במחלוקת. היו פילוסופים שדגלו בדטרמיניזם מטפיזי עוד הרבה לפני עלייתו של המדע הביולוגי העכשווי, וישנם פילוסופים הדוחים אותו גם לאחר שהתוודעו לתיאוריות המדעיות בנות זמננו. וכמובן, גם אלה המחזיקים בעמדה הדטרמיניסטית אינם בשום פנים ואופן פחות הומאניים (או הומאניסטיים) מעמיתיהם.
התמונה שמשרטט פרופ' קאס בדבר התרבות המדעית בת זמננו לוקה בדרמטיזציה מופרזת. לעתים נדמה שהוא מבקש להפחיד את קוראיו, לגייס אותם למלחמת־נגד ולדרבן אותם להתעשת בטרם יקיץ הקץ - לא רק על עמדה פילוסופית או דתית מסוימת, אלא על עצם הזהות האנושית ועל "החוסן המוסרי והרוחני של ארצנו". פרופ' קאס מכוון את דבריו לארצות־הברית, אך הדברים יפים למערב כולו. הנימה האפוקליפטית של נבואתו אינה מעוגנת במציאות, וכך גם האמונה העיוורת במדעיות שהוא מייחס לתרבות בת זמננו. שתיהן מופרזות. אין כל בסיס לחשש שמא יסלק המדע מעולמנו "כל שמץ של מסתורין". לא זו בלבד שאין בכוחו לעשות זאת, אלא שבמידה רבה מה שמניע את המדען לחקור את העולם נעוץ בדיוק באותה תחושת מסתורין.5 בניגוד לרושם שמבקש פרופ' קאס לעורר, הניסיון להסביר - באופן מדעי או אחר - תופעות אנושיות כמו אהבה, אמונה באל, יצירתיות ושיפוט מוסרי אינו חדש, והוא מעולם לא נתפס כאיום על המשמעות או על החשיבות העליונה שנודעות לתופעות הללו בחיי האדם. ישנם אמנם מדענים שלוחי רסן המבקשים להסיר בשם הקִדמה מגבלות מוסריות מסוימות המעכבות את מחקריהם, אולם מעולם לא פגשתי מדען הטוען כי יש לסלק את כל המגבלות המוסריות משום שהן עצמן אינן אלא תהליכים נוירו־פיזיולוגיים גרידא.
הצבת "איש קש" בדמותה של המדעיות היא אולי תרגיל אינטלקטואלי מעניין, אך יש בה גם סכנה. הסגנון ההיפרבולי של פרופ' קאס עלול להוביל את הקורא לאמץ עמדה אנטי־מדעית; שהרי אם "ביולוגים רבים", כדבריו, מנצלים רעיונות כבירים מתחום הגנטיקה ומדעי המוח כדי לצאת נגד הערכים של "חיי האדם וכבוד האדם", אולי מן הראוי להפסיק את פעילותם בטרם פורענות. אינני סבור שפרופ' קאס מבקש באמת ובתמים לדכא באופן גורף את המחקר המדעי, אבל הכללת הפרקטיקות של הפריה חוץ־גופית ופונדקאות ונטילת ריטאלין ופרוזק תחת גלימתו של דחליל ה"מדעיות" היא אות מבשר רע. ושוב, אינני טוען שכל שימוש בהנדסה גנטית ובאמצעי סיוע להולדה הוא ראוי מבחינה מוסרית. כפי שאירע בעקבות כל מפנה טכנולוגי בהיסטוריה, ניטש כיום ויכוח לגיטימי על ערכה של הטכנולוגיה החדשה ועל הרסנים הנורמטיביים שראוי להציב לה. ההנדסה הגנטית אכן פותחת לפנינו אופקים חדשים, ולמסורת האתית אין כלים מספקים כדי להתמודד עמם. אך אם פיקו דלה מירנדולה צודק, הייחוד האנושי שלנו טמון לא רק ביכולתנו ליצור את הטכנולוגיות החדשות, אלא גם בכושרנו לעצב את הכלים הנחוצים להתמודדות עמן ולכונן מחדש מושגים כמו משפחה, תוחלת חיים, בריאות ומימוש עצמי. בתהליך העיצוב העצמי הזה, האדם אינו חותר תחת חירותו וכבודו אלא להפך - הוא מבטא אותם באופן תמציתי. השליטה של האדם בהתפתחותו - שהיא מוגבלת מאוד בכל מקרה - מאפשרת לו להיחלץ ממעמד של "תאונה על במת האבולוציה" ותו לא. בעזרת הנדסה גנטית יכול האדם לגבור אפילו על "הגֶן האנוכי".
פרופ' קאס, כמו רבים אחרים, מבחין בין צורות התערבות רפואיות שמטרתן ריפויו של החולה והקלה על סבלו ובין הפעלת כוח ביו־טכנולוגי לשם שיפורו, קידומו ושדרוגו של התפקוד האנושי. תלי תלים של טיעונים הושמעו הן על ערכו של שדרוג כזה והן על עצם ההבחנה בינו ובין ריפוי. לא כאן המקום לדון בסוגיה זו, אך חשוב לומר ששיפור גנטי של האדם - של הזיכרון, של תוחלת החיים, של היכולת הספורטיבית - אין פירושו אבדן האנושיות, הכבוד או החירות. אכן, פרקטיקות כאלה גובות מחיר מוסרי - הן עלולות להיות כרוכות באי־צדק ובאי־שוויון או בבזבוז משווע של משאבים - אך מחירן איננו ויתור על ערכו של האדם. אין ספק שבעתיד יהיה צורך להפעיל שיקול דעת זהיר במתן היתר לטכנולוגיות של שדרוג גנטי, אולם פרופ' קאס אינו נותן בידינו נימוק משכנע מדוע עלינו לאסור אותן באופן גורף.
פרופ' קאס רואה ב"מדעיות" איום על הדת ועל השקפת העולם הדתית ועל כן, נוסף על כתב ההגנה הפילוסופי על האנושיות, הוא מסיים את מאמרו בפנייה לכתבי הקודש כמקור ל"הגנה הומאנית על האנושי". לדעתו, הפילוסופיה לבדה אינה יכולה לענות על הצורך של האדם במשמעות או להעניק לו "מזון רוחני" - טענה העשויה להישמע משונה באוזני פילוסופים, ובעיקר באוזני אתיאיסטים. מכל מקום, בדומה לפרופ' קאס, מבקש גם אני לסיים את דברי התגובה שלי בפרשנות לסיפור בריאת האדם בפרק א של ספר בראשית. הפרשנות שאציע קרובה ברוחה להשקפתו של פיקו דלה מירנדולה.6 את המושג "צלם אלוהים" אפרש על פי שלושת הפסוקים המתארים את בריאת האדם:
ויאמר אלהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרֶמש הרֹמש על הארץ; ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אֹתו, זכר ונקבה ברא אֹתם; ויברך אֹתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכִבְשֻׁהָ, ורדו בּדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרֹמשת על הארץ.7
"צלם אלוהים", או בלשון לא־דתית - טבעו המהותי של האדם ומקור ערכו הייחודי - נתפס בדרך כלל כיסוד הרוחני הטמון באנושי. המונח "צלם אלוהים" מציין, על פי הפרשנות הרווחת, את היותו של האדם יצור חופשי בעל נשמה (כלשונו של פרופ' קאס) ובעל רצון, ברייה המסוגלת לחשוב, להבין ולדבר. אך לכל אלה אין רמז בטקסט שלפנינו. צירוף הפסוקים רומז רק על שני היבטים מפורשים של בריאת האדם בצלם האל: השלטון על המציאות הטבעית (הארץ ובעלי החיים) ויכולת הפרייה והרבייה.
אני מבקש להתרכז בהיבט השני, שהוא לדעתי החשוב והרלוונטי ביותר לענייננו. מן הבחינה הזאת, "צלם אלוהים" אינו אלא הצירוף של זכר ונקבה, כלומר היכולת להעמיד צאצאים. האדם אמנם נטול כוח בריאה במובן האלוהי, המלא, של המושג - הוא אינו יכול ליצור עולם שלם מתוך הלא־כלום - אך הוא יכול להוליד, וההולדה היא הדבר הקרוב ביותר ליצירת יש מאין. אמנם גם לבעלי החיים יש יכולת התרבות, אבל כפי שהעירו כבר המפרשים, רק האדם מְצֻוֶּה להתרבות. האדם, בניגוד לבעלי החיים, יכול לבחור שלא להעמיד צאצאים, ולכן, כאשר הוא עושה זאת, הוא פועל באופן חופשי, מתוך הבנה ולא מתוך אינסטינקט. על פי הקריאה שאני מציע, הולדה איננה הנצחה ביולוגית גרידא, והאדם אינו רק כלי פאסיבי בשירות הטבע, כפי שטוענים חסידי תיאוריית "הגֶן האנוכי". נהפוך הוא: ההולדה היא ביטוי לריבונותו של האדם וליכולת העיצוב העצמי שלו. ברוח נועזת יותר אפשר לומר שמרגע שהאל סיים את מלאכת הבריאה, האדם הוא שממשיך בה מתוך העולם, כשהוא מממש את שליטתו בטבע החי והצומח ואת חירותו ליצור את עצמו.
על פי פרשנות זו של פרק א בספר בראשית, הפצת צלם אלוהים על ידי קיום מצוות "פרו ורבו" מבטיחה בעצם את משמעותו הערכית של העולם - שכן, משמעות זו לא תתקיים כל עוד אין בני אדם המכוננים אותה. זוהי גם הסיבה לכך שרק לאחר בריאת האדם ביום השישי יכול אלוהים לומר "והנה טוב מאד" (ולא רק "טוב"), שהרי רק אז מקבלת הבריאה את ערכה מתוך העולם ולא רק מנקודת מבטו הטרנסצנדנטית של אלוהים.
יהיה זה אבסורד לומר שהמקרא מצדיק את הפרקטיקות הגנטיות שמפניהן פרופ' קאס כה חושש. ועם זאת, נראה שהוא מציע מסגרת מושגית גמישה ופתוחה יותר בכל הנוגע לתפיסת "טבע האדם", ומפגין הבנה מעמיקה באשר למרכזיותה של ההכרעה האנושית בעיצובו של האדם את עצמו ואת אנושיותו. נכון, זוהי תפיסה אנתרופוצנטרית - אף שהמקרא מקנה לה הצדקה תיאוצנטרית - וככזו היא מעניקה לאדם מעמד־על בעולם ומציבה אותו בראש סולם הברואים. חסידי האתיקה הסביבתית החדשה בוודאי לא ירוו נחת מגישה כזו. ואולם, תפיסת האדם כ"נזר הבריאה" אינה אמונה תפלה שניתן להיפטר ממנה בנפנוף יד עצבני; היא עומדת ביסוד תרבות המערב כולה, על גלגוליה העתיקים והמודרניים.
שוב, אינני כופר בדבריי כאן בצורך הדחוף להתמודד ישירות, אם כי באופן זהיר, עם האתגרים המוסריים חסרי התקדים שמציבות בפנינו טכנולוגיות חדשות של הולדה ועיצוב גנטי. הגבולות בין מותר ואסור, רצוי ומסוכן, ראוי ומאוס, כבר אינם ברורים כשהיו, משום שאיננו מצוידים עוד בכלים המסורתיים ששימשו להתווייתם. אבל הניסיון לשלול באופן גורף את הלגיטימיות של הטכנולוגיות הללו הוא חסר יסוד מבחינה פילוסופית ומסוכן מבחינה מוסרית. אי־אפשר להצדיק את הניסיון הזה, לא בעזרת הטיעון הפילוסופי ואפילו לא על סמך ההשקפה הדתית.
דוד הד הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים.
הערות
1. ג'ובני פיקו דלה מירנדולה, נאום על כבוד האדם, תרגם גאיו שילוני (ירושלים: כרמל, 1990), עמ' 25-24.
2.Mark Henderson and Francis Elliott, “MPs Back Creation of Human-Animal Embryos,” The Times, May 20, 2008 .
3. פיקו דלה מירנדולה, נאום על כבוד האדם, עמ' 25.
4. אפילו אם יהפוך השיבוט לפרקטיקה מקובלת וזמינה, שתביא ליצירתם של עותקים מדויקים מבחינה גנטית של בני אדם, לא ברור מדוע יהיו המשובטים פחות אנושיים: הרי הם ייהנו מכבוד ומחירות בדיוק כמונו. הם לבטח לא יהיו חומר גלם לניצול, כפי שמשתמע מדבריו של פרופ' קאס - לפחות לא יותר מילדים "רגילים", שחלקם נופלים לצערנו קרבן לניצול בידי הוריהם.
5. והרי פרופ' קאס עצמו טוען ש"הסיבות לחקירה המדעית מתבססות על תפיסה של כבוד האדם וחירותו שהמדע עצמו אינו מסוגל לזהות". ספק אם יש מדענים רבים שיכחישו זאת.
6. הצעתי את הפרשנות הזאת זה מכבר בפרק הראשון של ספרי, David Heyd, Genethics: Moral Issues in the Creation of People (Berkeley: University of California, 1992).
7. בראשית א:כו-כח.
