ישראל והפלסטינים: חזרה ליסודות

משה יעלון

התהליך המדיני יכול לחכות. קודם צריך לבצע עבודות תשתית

(עמוד 1 מתוך 6 - ראה הכל) הבא

 ם אתה עולה על הרכבת הלא־נכונה, אין טעם שתרוץ לאורך הקרון בכיוון ההפוך", כתב פעם הכומר הגרמני דיטריך בונהופר, שהוצא להורג בידי הנאצים.1 לפני חמש־עשרה שנים, במשא ומתן שקיימה עם הנהגת הארגון לשחרור פלסטין בעיר אוסלו, עלתה ישראל על מה שנתפס בעיני רבים כ"רכבת השלום".2 ברבות השנים התברר כי הרכבת אינה מגיעה ליעד המובטח - ובכל זאת, כל שעשו המנהיגים הישראלים מאז הוא להתרוצץ לבלי הועיל לאורכו של הקרון.

על התנפצות תקוות אוסלו כבר נכתבו תלי תלים של ספרים, מאמרים וטורי דעה.3 רובם מתחקים אחר ההתרחשויות הפוליטיות והביטחוניות שטלטלו את האזור מאז חתימת ההסכם הראשון בספטמבר 1993 ועד היום, ורובם תולים את הסיבה לכישלון התהליך המדיני באירוע כזה או אחר: טבח מערת המכפלה, רצח רבין, התנהלותו של בנימין נתניהו, העדר הכימיה בין אהוד ברק ליאסר ערפאת, מבצע חומת מגן, ריבוי המחסומים, המשך מפעל ההתנחלויות וכדומה. ההסברים הללו כרוכים, מטבע הדברים, בחילופי האשמות, או - בקרב לא־מעט פרשנים ישראלים - בהכאה על חטא. דא עקא שהניסיון להבין מתי בדיוק ירדה "רכבת השלום" מן הפסים מעיד בדרך כלל על העדר נכונות להכיר בעובדה המצערת שהייתה זו הרכבת הלא־נכונה מלכתחילה.
ואמנם, אם ברצוננו להבין מדוע קרס תהליך אוסלו, שאמור היה ליצור מציאות של שתי מדינות המתקיימות בשלום זו לצד זו, עלינו לבחון מחדש את יסודות האסטרטגיה שאימצו אדריכלי התהליך. אחד היסודות הללו - אולי החשוב שבהם - היה ההנחה כי מהלכים דיפלומטיים נועזים הם־הם הכוח המניע של הפשרה ההיסטורית בין העמים. הלוגיקה של אוסלו ראתה במשא ומתן ובהסכמים מדיניים הקדמה הכרחית לשינויים מוחשיים במציאות הביטחונית, הכלכלית והחברתית. אדריכלי התהליך הישראלים קיוו כי פריצות הדרך המדיניות שהושגו סביב שולחן הדיונים תסלולנה את הדרך לסיום הסכסוך באזורנו. בעיני רוחם הם ראו כיצד מובילים ההסכמים, המחוות והוויתורים הטריטוריאליים הסוחפים לנטרול המתחים והאלימות בזירה המקומית, וכתוצאה מכך, להשבת הביטחון והיציבות לפיסת האדמה הצרה של ארץ ישראל.4
הדוקטרינה הזאת, שקרטעה עוד לפני פרוץ המלחמה הפלסטינית נגד ישראל בספטמבר 2000, התבררה בשנים האחרונות כטעות הרת גורל. הפער בין היומרות מרוממות הרוח של הדיפלומטיה לריאליה העגומה הלך וגדל, הלך והתרחב, עד שנעשה אבסורדי ממש. ההכרזות והסיכומים החגיגיים שליוו כינוסים בינלאומיים עתירי הוד והדר - דוגמת הוועידה הראוותנית שהתכנסה באנאפוליס בנובמבר 2007 - התגלו בזה אחר זה כעורבא פרח. לנוכח הידרדרותו של הממשל העצמי הפלסטיני לתוהו ובוהו של שחיתות, אלימות וטרור, נחשף מה שמכונה "התהליך המדיני" כמקסם שווא, שאינו מפיק דבר מלבד כותרות בעיתון ותצלומים משותפים של פוליטיקאים.
נראה אפוא שאין מנוס משינוי יסודי במדיניות הישראלית - ובזו של המערב בכלל - בנוגע ל"שאלה הפלסטינית". מה שנדרש אינו תיקון קוסמטי או מאמץ אינטנסיבי יותר להתקדמות במסלול הישן, אלא גיבוש אסטרטגיה חלופית, שתגדיר מחדש את היעדים שאליהם צריכים הצדדים לחתור ואת האמצעים הנדרשים להשגתם.
בנסותנו להתוות אסטרטגיה כזאת, עלינו ללמוד מן הניסיון המר, המלמד כי להסכמים המדיניים המרשימים ביותר אין כל משמעות כאשר אחד מן הצדדים החתומים עליהם אינו רוצה או אינו מסוגל להביאם לידי מימוש. עלינו להפוך אפוא את נוסחת אוסלו על ראשה; התפיסה הישנה, המבקשת לחולל שינוי היסטורי "מלמעלה למטה", והמייחסת חשיבות מופרזת להצהרות שמשמיעים מדינאים ממרום האולימפוס הדיפלומטי, צריכה לפנות את מקומה לגישה מעשית יותר, המקדמת שינויים "מלמטה למעלה", החותרת ליציבות ולביטחון תחילה ורק לאחר מכן - אולי זמן רב לאחר מכן - לשלום. המתווה שאציע כאן, ושגובש יחד עם עמיתיי במכון אדלסון למחקרים אסטרטגיים, רואה בכינונו של סדר פלסטיני איתן מבחינה פוליטית, חברתית וכלכלית תנאי בל יעבור לכל התקדמות מדינית משמעותית בעתיד. ואולם, ספק רב אם סדר כזה ייכון, אם לא נבין אל נכון מה חיבל באפשרות קיומו עד כה ומה ביכולתנו לעשות בעניין.
  
 
ב
הדרך שהובילה מן האגרא רמא של אוסלו לבירא עמיקתא שבה אנו מצויים כעת הייתה רצופה במשגים של שני הצדדים. לישראלים יש בוודאי סיבות טובות לפשפש במעשיהם; המדינאים והמפקדים שהעמידו בראשם נהגו לעתים בפזיזות וברשלנות, פעמים אחרות באטימות ובשרירות לב, ובהזדמנויות מסוימות - בהפקרות משוועת. ועם זאת, ההנהגה הישראלית וזו הפלסטינית אינן נושאות באחריות שווה לכישלון, ומסיבה פשוטה למדי: הראשונה הייתה מעוניינת באמת ובתמים בשלום בר קיימא וחתרה לקראתו, ואילו השנייה עשתה כמעט כל שלאל ידה - במתכוון ושלא במתכוון - כדי להכשילו.
למרבה הצער, ה"פרטנר" שבו תלתה המדינה היהודית את תקוותיה לפיוס היסטורי היה יאסר ערפאת. המהפך התודעתי שנכרך בציפיות האלה היה לא־מבוטל. במשך שנים ארוכות נתפס ערפאת בעיני הישראלים כאויבם הגרוע ביותר, ולא בכדי. החל משנות השישים הוא ניצח על אחת המערכות הטרוריסטיות הנבזיות ביותר של העידן המודרני, השתוללות של אלימות רצחנית שתבעה את חייהם של אלפי בני אדם חפים מפשע, ובהם קשישים, נשים וטף. הסכמי אוסלו העניקו לו הזדמנות "להיוולד מחדש"; לא זו בלבד שהסכמים אלו חילצו את הארגון שבראשו עמד מאחת התקופות הקשות בתולדותיו, הם גם סיפקו לו לגיטימציה בינלאומית וציירו אותו בעיני רבים - שסלדו בעבר ממעשיו - כמנהיג לאומי אמיץ. איש לא היה מעלה על דעתו, במהלך שנות השבעים והשמונים, שהארכי־טרוריסט אשר אסר מלחמת חרמה על הציונות ועל העם היהודי יעמוד יום אחד לצד ראש ממשלת ישראל ושר החוץ שלה ויקבל לידיו פרס נובל לשלום, משל היה ממשיך דרכם של אלברט שווייצר, מרטין לותר קינג והאם תרזה.
אלא שערפאת אולי הפך את חברבורותיו אך לא את תוכו. הוא לא ויתר ולו לרגע על שאיפתו לראות בהיעלמותה של המדינה היהודית. הפלסטינים, בהנהגתו, הכירו לכאורה ב"זכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון",5 אולם הם דחו מכל וכל את הגדרתה הציונית; לדידם, אין ולא הייתה ליהודים זכות לבית לאומי יהודי בארץ ישראל. רבין נאלץ לוותר על הדרישה להכרה כזאת בהסכמי אוסלו והסתפק בהתחייבותו של ערפאת להוציא את הסעיפים השוללים את זכותה של ישראל להתקיים מן האמנה הפלסטינית - דבר שמעולם לא אירע.6 עד עצם היום הזה נמנעים דוברים פלסטינים - אפילו היוניים שבהם - מהבעת תמיכה בפתרון של "שתי מדינות לשני עמים".7 לכל היותר, הם קוראים לכינונן של שתי מדינות בין הירדן לים - האחת פלסטינית, והשנייה "דו־לאומית", או "מדינת כל אזרחיה". עובדה זו מבהירה עד כמה שגויה היא הדעה הרווחת הרואה בעימות הישראלי־פלסטיני סכסוך הנסב על שטחים וגבולות. בעיני הפלסטינים, הטרגדיה האמיתית של עמם אינה ה"כיבוש" של 67' אלא זה של 48', שהביא להקמתה של ישראל והפך רבים מהם לפליטים. על רקע זה הם מסרבים בתוקף לוותר על זכות השיבה, שמשמעה שמיטת הקרקע מתחת לרגליה של הישות הציונית ו"תיקון העוול ההיסטורי" שנגרם להם.
מבחינת ערפאת - ובעניין זה הוא ביטא קונצנזוס רחב בקרב ההנהגה הפלסטינית - הסכמי אוסלו היו רק מקפצה לשלב הבא במאבק נגד ישראל. התיאורטיקן הצבאי הפרוסי קרל פון קלאוזביץ קבע, כידוע, כי "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בדרכים אחרות".8 מנקודת מבטם של הפלסטינים, המדיניות הייתה ועודנה המשך המלחמה בדרכים אחרות. ככלות הכל, המסלול הדיפלומטי של אוסלו העניק לאש"ף אחיזה מעין־ריבונית בגדה וברצועת עזה - הישג אסטרטגי שהארגון לא יכול היה לקוות לו אילו נצמד אך ורק לדרך הטרור. הישג כזה הצדיק אפילו מחוות פייסניות כלפי האויב הציוני, שרובן נותרו ממילא הצהרות בעלמא. "דריסת רגל על אדמת פלסטין יקרה בעיניי וחשובה אלף מונים ממילים של נייר", הכריז ערפאת מפורשות בישיבת הפתיחה של המועצה הלאומית הפלסטינית באפריל 9.1996 הרעיון העומד מאחורי הדברים האלה הובהר היטב דווקא בידי פייסל חוסייני, שנהנה ממוניטין של מנהיג פלסטיני מתון ונחשב לבן־שיח אהוד בקרב אנשי השמאל הישראלי. בריאיון שהעניק לשבועון המצרי זמן קצר לפני מותו במאי 2001, הצהיר חוסייני ש"מטרתנו הסופית היא שחרור כל פלסטין ההיסטורית מן הנהר ועד הים", והודה כי הסכמי אוסלו היו "סוס טרויאני", שנועד לגרום לישראל ולארצות־הברית לפתוח את "שעריהן המבוצרים" בפני אש"ף.10
רק על רקע האסטרטגיה כפולת הפנים הזאת, הרותמת את הדיפלומטיה בשירות המערכה נגד המדינה היהודית, אפשר להבין מדוע סירבו ערפאת ואנשיו לזנוח את דרך האלימות לאחר שזכו בדריסת הרגל הנכספת בגדה וברצועה. במקום להשקיע את כל מעייניהם בבניין מדינה, העדיפו הפלסטינים ליצור בשטחים שנמסרו לידיהם ישות טרוריסטית מאורגנת למחצה וששה אלי קרב. כלפי חוץ טרח הראיס להקרין תדמית של מנהיג שוחר שלום, אולם כלפי פנים לא הפסיק להסית, להתסיס ולתמוך, בדרכים גלויות וסמויות, בהמשך המאבק המזוין נגד ישראל. הוא השתמט בתואנות מתואנות שונות מפעולה נחרצת נגד החמאס והג'יהאד האיסלאמי, טיפח כוחות מזוינים בני רבבות חמושים - למטרות שיטור, לכאורה - והקים את ה'תנזים', מיליציה צבאית של הפתח, שמשורותיה ומשורות מנגנוני הביטחון של הרשות צמח מאוחר יותר ארגון הטרור 'גדודי חללי אל־אקצה', שהוציא אל הפועל כמה מן הפיגועים הרצחניים ביותר בעשור האחרון.

(עמוד 1 מתוך 6 - ראה הכל) הבא





ספר איוב כמדריך להארה

איתן דור־שב

פרשנות חדשה לחיבור החידתי ביותר במקרא

תכניות חדשות להגמוניה הישנה

אוולין גורדון

'משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת', מאת מנחם מאוטנר

התיאולוגיה של הדבקות

יוסף יצחק ליפשיץ

המצוות כגשר בין האדם לאל

המשט לעזה והאי-סדר העולמי החדש

הראל בן-ארי

מי מנסה לשכתב את כללי המשחק של הזירה הבינלאומית?

המדינה היהודית: הצדקה עקרונית ודמותה הרצויה

רות גביזון

הציונות על פי עקרונות ליברליים


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2021