חשוב להדגיש: פוקו יצא נגד ההומניזם המערבי לא רק משום שהוא איננו "נכון", או בשל נטייתו המקוממת לצייר עצמו כגוף ידע אובייקטיבי, הגם שאיננו אלא תופעה היסטורית קונטינגנטית שתעבור מן העולם בבוא הזמן. הבעיה שמציג ההומניזם, מבחינתו, הרבה יותר חמורה. ארבל מסבירה שפוקו האמין כי "עצם התביעה לאמת או למדעיות היא כוחנית, משום שהיא נגזרת מערכים המבחינים בין טוב לרע, שהם סובייקטיביים כמו הערכים של הצדק". הומניזם, טען פוקו, היא אידיאולוגיה מסוכנת וערמומית, המספקת תמיכה מוסרית לא רק למשטרי המשמוע המתוחכמים של החברות הדמוקרטיות, אלא גם לגרועות שבעריצויות. לדבריו:
את הנאציזם לא המציאו המשוגעים האירוטיים הגדולים של המאה העשרים, אלא הזעיר־בורגניים הקודרים, המשעממים והמבחילים ביותר שניתן לדמיין. הימלר היה סתם אגרונום והוא נישא לאחות. אנחנו חייבים להבין שמחנות הריכוז נולדו מן הצירוף בין דמיון של אחות בית חולים לדמיון של מגדל עופות. בית חולים פלוס לול - זוהי הפנטזיה שעמדה מאחורי מחנות הריכוז… הנאצים היו עוזרות בית במובן הרע של המילה. הם עבדו עם מטאטאים ומטליות, מתוך שאיפה לטהר את החברה מכל דבר שחשבו שהוא מוגלה, אבק, טינופת: חולי עגבת, הומוסקסואלים, יהודים, גזעים מעורבים, שחורים, משוגעים. ביסוד הנאציזם עמד החלום הנתעב של הזעיר בורגני בדבר היגיינה גזעית. ארוס נעדר שם לחלוטין.
אלו דברים בוטים, ללא ספק, שרבים ימצאו אותם מקוממים. ועם זאת, אין ספק שאת "מוסדות המשמעת" הטיפוסיים של זמננו, הן אלה הטוטליטריים והן אלה הדמוקרטיים, עיצב ההומניזם מן המסד ועד לטפחות. טיפולו של פוקו במערכת הענישה המודרנית, המדגים טענה זאת, הפך כבר לקלאסיקה. מי שמכונה "האדם הסביר" הרי נשפט על בסיס הנחת היסוד ההומניסטית כי הוא אחראי למעשיו ובעל אוטונומיה נפשית ומוסרית. משנמצא אשם, הוא נלקח למתקן כליאה המגביל את חירותו הגופנית. אף שמרחב הפעילות שלו מצטמצם במידה ניכרת, מאסרו אינו מלווה - להלכה, לפחות - בענישה פיזית. האסיר נהנה עדיין מזכויות יסוד, שאי־מילוין מקנה לו זכות לעתור לקבלת סעד מבית המשפט. אין ספק שמשטר הענישה המודרני רחוק מאוד מזה המלוכני: הסדר הישן נהג להעניש עבריינים במפגנים של אכזריות ראוותנית ופומבית; פושעים עונו באטיות והוצאו להורג בכיכר העיר, לעיני ההמונים שנקהלו לצפות במחזה. ניתן בנקל להתרשם שבענישה ההומניסטית היה משום התקדמות מוסרית משמעותית ביחס למנהגי העבר. אבל, בעיני פוקו, התמונה אינה פשוטה כל כך. לדידו, אי־אפשר להשוות בין שני משטרי המשמעת ולקבוע איזה מהם גרוע ממשנהו או צודק יותר; אין כאן התקדמות או שיפור, אלא רק סגנון אחר. בתקופה המודרנית, ההומניסטית, הענישה מתמקדת בנפשו של האסיר ולא בגופו. ביטול חופשות, איסור על ביקורים ושיחות טלפון, התקנת מצלמות בתא, הם סנקציות המיועדות לפגוע ברוח ולא בבשר. נהוג להקל בהן ראש, אולי אף להתעלם מהן לגמרי, משום שמנגנוני הכוח הפועלים באמצעותן אינם מפורשים ובולטים כמו במקרה של עונש פיזי, אך הן מכאיבות, מענות, משבשות דעת באופנים שפעם כלל לא היו נתפסים כאפשריים.
ואכן, למרות שכוח מופיע לעתים קרובות כאלימות גלויה או מרומזת, פוקו סבור שיש לו אינספור צורות אחרות, מתוחכמות, חמקמקות וחודרניות יותר. כאשר פוקו מדבר או כותב על "כוח" הוא מעניק למושג משמעות חדשה, המרחיבה את תחולתו הרבה מעבר למובנו הבנאלי בשיח היומיומי: לכוח אין מאפיינים קבועים או מהות מובחנת ויציבה; הוא יחסי, משתנה, מצוי תמיד בתהליך. אי־אפשר להגדיר אותו באופן א־פריורי. הבחינה שלו היא תמיד אמפירית, תלויה בזמן ובמקום ספציפיים ובגורמים שהוא תפס ברשתו. הכוח הפוקויאני איננו מתמצה ביחסי כפייה גסים, ישירים, בלתי מתפשרים, מן הסוג המתקיים, למשל, בין שוטרים לעבריינים או בין סוהרים לאסירים; הוא מתגלם גם ביחסים בין רופאים למטופלים, בין פקידים לאזרחים, בין מרצים לסטודנטים, בין כוכבי קולנוע וטלוויזיה למעריצים. במסגרת החברה המודרנית, ההומניסטית, התצורות האפקטיביות ביותר של הכוח כמעט שאינן מורגשות על ידי הכפופים להן. הן באות לידי ביטוי בטכניקות מגוונות של פיקוח, מעקב וניהול, ובלחצים המופעלים על האינדיבידואל האוטונומי־לכאורה למשמֵע את עצמו.
בניגוד לליברליזם ולמרקסיזם, ובוודאי בניגוד להשקפות עולם מסורתיות יותר, שהאמינו כי הכוח מרוכז במקום אחד, אצל מעמד אחד, או גוף שלטוני אחד (אלוהים/ בעלי ההון/ המדינה), הכוח שעליו דיבר פוקו איננו נחלתם האקסקלוסיבית של קבוצות ומוסדות מסוימים. הוא פרוש על פני כל החברה, כמו רשת של עצבים או נימים, ונוגע בכל היבט ובכל רמה של ההוויה האנושית. כל הפרטים, כל הקבוצות, כל המוסדות והמנגנונים, משתתפים ביחסי כוח, בין אם ירצו ובין אם לאו, וממלאים בהם תפקיד אקטיבי ופסיבי כאחד. הכוח אינו מתפזר באורח שווה בין כולם, כמובן - מצב שכזה איננו אפשרי - אבל גם לאחרון הנתינים שמורה האפשרות להפעיל כוח בחזרה. לכל אחד מן הצדדים המעורבים ביחסי הכוח יש איזשהו מרווח חופשי של פעולה, מידה מסוימת של חירות, סיכוי קטן למרד, גם אם אין באפשרותם לשנות לחלוטין את הדינמיקה שבמסגרתה הם פועלים. "החירות קיימת גם במצבים של חוסר איזון קיצוני, שבהם האפשרות היחידה למרוד, או לשנות את יחסי הכוח, היא התאבדות, קפיצה מן החלון או הריגה".
בתמונה הדינמית שצייר פוקו ממלא הכוח תפקיד פרודוקטיבי; הוא לא רק מגביל וממשטר, אלא גם מייצר אפשרויות חדשות של עבודה, של הגנה, של שעשוע (חשבו, למשל, על ז'אנר תכניות המציאות כתגובה של עולם הטלוויזיה לטכנולוגיות החדשות של השליטה והמעקב) ואף של חתרנות. השיח על המיניות במערב מדגים היטב את התופעה. נהוג לחשוב כי בתקופה הוויקטוריאנית הופעל על הסובייקט כוח אדיר שדיכא את המיניות שלו באינספור איסורים. אבל פוקו הראה כיצד הכוח הזה גם ייצר שורה ארוכה של מוסדות וידוי (טיפולים תרפויטיים, חינוך מיני, כתבים אוטוביוגרפיים, וכמובן הכומר בכנסייה), שבמסגרתם המיניות משגשגת, מדוּבבת שוב ושוב, נקשרת ל"ידע", ומופצת בכל מיני דרכים עקיפות. במקום להעלים את המיניות, השיח הדכאני של המאה התשע־עשרה הוציא אותה אל האור, הפך אותה לנושא שדנים בו בלי הרף והפנה את תשומת הלב אל הצורות ה"פרברטיות" והאסורות שלה, שנעשו עקב כך גם נחשקות.
מתפיסת הכוח של פוקו, המושפעת עמוקות מניטשה, נגזרה, בין השאר, גם עמדתו הפוליטית והאתית הרדיקלית. לשיטתו, קונפליקטים חברתיים הם נצחיים ואינם ניתנים לסילוק. מטרתו של כל צד המעורב במאבק כזה או אחר היא להביס את הצד השני ולא לממש אינטרס המשותף לכלל החברה. מאחורי הסיסמאות הנאצלות שבהן מתעטפים יחידים, קבוצות, מעמדות ומדינות, מסתתר תמיד מניע פרטיקולרי, מקומי ופרטי. כל ניסיון לאוניברסליזציה של המוסר נדון אפוא מראש לכישלון בעיני פוקו. נורמות של צדק הן עניין קונטינגנטי, התלוי בתקופה ובמקום, ולרוב הן משמשות רק כדי להצדיק את פעולתו הכוחנית של צד אחד כנגד הצד שני. "כך ראוי", "כך צודק", "מן הטבעי הוא", ו"לא יעלה על הדעת" - מאחורי הביטויים האלה מסתתרת הממשות של הכוח העירום.
ועם זאת, פוקו אינו סבור שעלינו לאבד תקווה. כפי שמציינת ארבל, "העובדה שכל חברה מבוססת על יחסי כוח פירושה שכל חברה היא 'מסוכנת' ולא שכל חברה היא 'רעה'. וסכנה היא לא מצב שבו האדם הוא חסר אונים, אלא דווקא מצב שמאיץ אותו לפעול כדי למנוע אסון, ולכן ניתן לומר על העמדה הפוליטית שלו שהיא 'אינה מובילה לאפתיה, אלא להיפר־אקטיביזם פסימי'". בניגוד למהפכנים המרקסיסטיים, פוקו לא התיימר להיאבק למען כינונו של סדר חברתי חדש, צודק ונאור יותר, שיהא משוחרר מתכתיביו של הכוח. הרי עצם השאיפה הזאת מבוססת על אשליה ונגועה ב"הומניזם". את האקטיביזם שלו הניע הרצון לחתור תחת הצורות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות ההגמוניות - לא משום שאינן "אמיתיות" או "מוסריות", אלא פשוט מכיוון שפוקו סבר שההתנגדות לממסד, לסדר הקיים, לביטויים הדומיננטיים של הכוח בחברה בת־זמננו, היא תכלית ראויה בפני עצמה.