הדפסה
גרסת PDFמישל פוקו הוא ממין האינטלקטואלים, שאינך יכול להישאר אדיש כלפיהם. לתורתו קמו מתנגדים חריפים, המאמינים כי הוא אחד מן האחראים העיקריים להשחתת התבונה בזמננו, ומעריצים, הסבורים כי הוא מענקי הרוח של תקופתנו. כך או כך, איש אינו יכול להכחיש כי פוקו הותיר חותם עמוק - לטוב ולרע - בכל הדיסציפלינות של מדעי הרוח והחברה. הוא פיתח גישה חדשה להיסטוריוגרפיה, שאותה כינה, בעקבות ניטשה, "גנאלוגיה", ושעליה נשען חלק ניכר מן המחקר ההיסטורי, הסוציולוגי והספרותי הנערך כיום באקדמיה ומחוצה לה. פוקו שדרג את המושג הבלשני החבוט "שיח" ועשה אותו לקטגוריה בעלת חשיבות מכרעת מבחינה חברתית ותרבותית; הוא גרס כי השיח מארגן את תפיסת המציאות, ממשטר את הגוף, מתאם בין אינדיבידואלים. היו שאמרו זאת לפניו, ולבטח בשנות השישים והשבעים, אולם פוקו עיגן את התזות שלו בחקירה היסטורית יסודית והעמיד עליהן משנה תיאורטית סדורה. הוא ניתח באזמל חד את השינויים שחלו ביחסה של החברה המערבית לשיגעון, לענישה, למיניות, לגוף האנושי, לכוח פוליטי ולתופעות אחרות, המעצבות את חיינו במובן העמוק ביותר. מדובר במפעל אינטלקטואלי עצום, התובע את תשומת לבו של כל אדם המעוניין בהיכרות עם ההגות הביקורתית הפוסט־מודרנית ועם נקודות המבט הייחודיות לה. כל מי שמבקש לאתגר באמת את מחשבתו, לבדוק עד היסוד את אמונותיו הבסיסיות ביותר, צריך להתמודד עם רעיונותיו של פוקו.
לפחות לפי מספר חיבוריו שפורסמו בעברית, ואלו שזכויות הפצתם כבר נרכשו בידי הוצאות הספרים בארץ, מישל פוקו הוא אחד ההוגים המוכרים והאהודים בישראל. תולדות השיגעון בעידן התבונה, בתרגומו של אהרן אמיר, שהוא אולי הקריא והפופולרי בין כתביו, ראה אור בארץ לפני כעשרים שנה (1986), ומאז נוספו למדף הספרים בעברית עוד שישה חיבורים מפרי עטו: החלק הראשון בטרילוגיה תולדות המיניות, בתרגומו של גבריאל אש (1996); הטרוטופיה, שאותו תרגמה אריאלה אזולאי (2003); סדר השיח, בתרגומו של נעם ברוך (2005); הארכיאולוגיה של הידע, בתרגומו של אבנר להב (2005) והספרון מהו מחבר? בתרגומו של דרור משעני (2005).
אם יש ברשימה שלעיל כדי ללמד על מגמה כלשהי, הרי שהעניין הכללי בפוקו הולך וגובר בשנים האחרונות. פוקו וההומניזם, מאת אילנה ארבל, הוא אפוא ספר בעתו. זהו הניסיון השני מסוגו להציע לקורא הישראלי מבוא כללי למשנתו של הוגה הדעות השנוי במחלוקת (קדם לו ספרה המוצלח של שרה מילס, מישל פוקו, שיצא לאור בעברית ב־2005). אילנה ארבל מלמדת פילוסופיה פוליטית בחוג לפילוסופיה ובחוג לחינוך באוניברסיטת תל־אביב, וניסיונה הפדגוגי אכן ניכר בסגנון הספר ובשיטתיות שבה הוא מאורגן. השפה בהירה, מדויקת, תמציתית. מי שיקרא את הספר מתחילתו ועד סופו יקבל מושג ראשוני טוב למדיי על ההגות הפוקויאנית ועל נקודות הציון המרכזיות שלה. אין להקל ראש בהישג הזה: כמו הוגים אחרים המזוהים עם הזרם הפוסט־סטרוקטורליסטי, פוקו נטל לעצמו לעתים חירות מופלגת מכללי הכתיבה האקדמית, והתנסח בסגנון מפותל ותובעני, פיוטי לעתים, שהלם בדרך כלל את פריצות הדרך התיאורטיות שלו. למרבה הצער, המתווכים הישראלים התקשו ברוב המקרים להפוך אותו לנגיש עבור הקהל המקומי. והנה, ארבל מצליחה במקום שבו נכשלו רבים מקודמיה, ומסנתזת ממכלול של יצירה המשתרעת על פני למעלה מעשרים שנה עמדה מגובשת ונהירה להפליא.
ועם זאת, מטרתו העיקרית של הספר אינה הצגת עיקרי מחשבתו של פוקו, אלא בחינה מחודשת וביקורתית שלהם. ארבל אמנם משרטטת דיוקן פילוסופי הוגן של האיש, אולם אין היא נמנית עם מעריציו וחסידיו הרבים. במוקד הספר עומדת התקפתו הרדיקלית של פוקו על ההומניזם, כלומר על מושג האדם בתרבות המערבית ועל ביטוייו השונים. ארבל בודקת את הטיעונים העיקריים שעליהם נשענה גישתו של פוקו ואת התהודה החיובית והשלילית שלהן זכתה, ובסופו של דבר דוחה אותה כעמדה לא־קוהרנטית, אחוזה בסתירות פנימיות, המובילה למבוי סתום ולשיתוק ערכי. הביקורת שארבל מותחת על פוקו אינה חדשנית או מקורית ואינה מתיימרת להיות כזאת. פה ושם היא אף לוקה בארכנות ובחזרות מיותרות, אולם אין ספק שהיא מעניקה לנו הזדמנות לערוך דין וחשבון אינטלקטואלי ומוסרי ביחס לאחד ההוגים המבריקים והמשפיעים ביותר בעת הנוכחית.
לו התבקשנו להתוות סקלה של חשיבה רדיקלית, היינו ממקמים מן הסתם את מישל פוקו בקצה השמאלי שלה - שמאלה אפילו מן המרקסיסטים, מן הלניניסטים, מן הטרוצקיסטים, ומאינטלקטואלים חדורי להט מהפכני דוגמת נועם חומסקי או סלבוי ז'יז'ק; למעשה, הגותו של פוקו תופסת נישה נפרדת על הסקלה הזאת. מה שהפריד אותו משאר העולם (למעט אולי זה המזרחי) ועורר אצל רבים רתיעה עזה כל כך הוא האנטי־הומניזם שלו. למותר לציין שאין כל קשר בין הגישה הזאת ובין שנאת אדם. כלל וכלל לא; פוקו ניחן באישיות חמה ונדיבה להפליא. אנטי־הומניזם היא עמדה פילוסופית ופוליטית השוללת לחלוטין, באופן גורף ובלתי ניתן לשיקום, כל תפיסה מערבית מקובלת של האדם. היא נוגדת כל אינטואיציה שיש בידינו לגבי מושגים כמו אישיות, נפש, זהות עצמית, זיכרון, רצון או תשוקה. מנקודת המבט הרדיקלית הזאת, קרל מרקס, ישעיה ברלין ומילטון פרידמן, למרות ההבדלים המהותיים ביניהם, שותפים לאותה אשליה המכונה הומניזם - אשליה שאותה צריך לנפץ.
אז מהו בעצם ה"הומניזם" שעליו יוצא קצפו של פוקו? ההומניסט מאמין כי מאחורי דלתות התודעה, חומות השפה ומחסומי התרבות, כל בני האדם זהים. כפי שטוען פרנסיס פוקויאמה, יש איזשהו "X" המאחד את כולם ונותן לאינדיבידואל את הזכות להיקרא אדם. זהו גרעין הבשורה שעמדה ביסוד יומרתו של ההומניזם לשמש כדת חילונית המחליפה את התיאיזמים הישנים. במקום אלוהים הוצב האדם כמושא הערצה וחיקוי, חקירה והתבוננות. האדם, הלוגיקה שבה הוא משתמש, ערכיו ודפוסיו, אפילו התסביכים שלו, הפכו לקנה המידה המוחלט היחידי, הציר שסביבו סובב העולם. כלכלנים, פסיכיאטרים, בלשנים, סוציולוגים, אנתרופולוגים, ביולוגים, סטטיסטיקאים ומומחים אחרים אימצו את ההנחה שהידע המצטבר על אודות האדם יקדם את המין האנושי לקראת מודעות מלאה ושליטה על כוחות נפשיים וחברתיים. הגרסאות האופטימיות של האמונה הזאת, ששגשגו במהלך המאה התשע־עשרה, שרטטו חזון גרנדיוזי בדבר עתיד שבו יממש האדם את הפוטנציאל הטמון בו וייעשה לאדון נאור על הטבע ועל עצמו.
כנגד פרדיגמה זו, גרס פוקו כי אין ולא יכול להיות "טבע אנושי" קבוע, אוניברסלי וטרנס־היסטורי. אין מקום להשוואה אמיתית בין סוגים שונים של בני אדם, ובוודאי שלא בין אינדיבידואלים. אפילו הפיזיולוגיה והגנטיקה אינן יכולות לשמש כמצע משותף משום שהן רק היבט אחד - ולא החשוב ביותר - בזהותו של כל אדם ואדם. הגוף נשמע אמנם לחוקי הפיזיולוגיה, אולם הוא כפוף גם, ואולי בעיקר, לכללים הנאכפים עליו בידי הסדר החברתי והתרבותי. פוקו כינה את הלחצים הממשמעים האלה בשם "ביו־כוח"; לטענתו, השפעתם כה רבה, עד שאי־אפשר לדבר על גוף אנושי אוניברסלי אלא במובן מצומצם וטריוויאלי. הוא כתב:
אנחנו מאמינים… שהגוף מציית אך ורק לחוקי הפיזיולוגיה ושהוא חומק מן ההשפעה של ההיסטוריה, אך זו טעות. הגוף מתעצב על ידי הרבה משטרים שונים; הוא מיומן בקצבים של עבודה, של מנוחה ושל ימי החגים; הוא מורעל - במזונות או בערכים, בהרגלי האכילה ובחוקי המוסר גם יחד… שום דבר באדם - אף לא גופו - אינו קבוע די הצורך כדי לשמש בסיס לזהות עצמית או כדי להבין בני אדם אחרים.
על יסוד השקפה זו קרא פוקו תיגר על יומרתם של מדעי הרוח והחברה "לחשוף" את טיבו האמיתי של האדם, את סודותיו הפסיכולוגיים, כדי לשחררו מכבליו וממצוקותיו ולאפשר לו להגשים את מהותו. האירוניה היא שכל אותם מדעים אשר פעלו בשירות דת ההומניזם הפיקו ממצאים אשר סתרו את תמונת העולם שלה. הפסיכולוגיה גילתה כי האדם אינו נשמע ברצון לקולה המצווה של התבונה; תחת זאת, הוא מונע בידי דחפים, אינסטינקטים ומשאלות. הלא־מודע שלו אינו אלא תהום ללא תחתית. חקירות בלשניות העלו שביסוד השפה קיימות מערכות אימפרסונליות המתנות מראש את החשיבה האנושית ואת יכולת הביטוי שלה. הסוציולוגיה והכלכלה הראו כיצד מעצבות התניות חברתיות קולקטיביות את הפרטים מבלי שאלו יוכלו להפעיל שיקול דעת עצמאי כלשהו. יתר על כן, לדברי פוקו, תמונת האדם שסיפקו המדעים האלה, חיובית או ביקורתית ככל שתהיה, הייתה רגעית, הבזק הלוכד את המציאות בתקופה מסוימת, בעולם מסוים, בהקשר מסוים. הידע הזה אינו רלוונטי לעבר ובוודאי שלא לעתיד, מאחר שהאדם הוא ברייה הנוצרת תוך כדי ניסיון ומשתנה תדיר בתגובה לסביבה החברתית שבה היא מצויה.
