בכל זאת נכס אסטרטגי

מרטין קרמר

בניגוד לדעה רווחת, התמיכה האמריקנית בישראל נובעת בראש ובראשונה משיקולים קרים


השאלה אם ישראל היא נכס לארצות-הברית היא סוגיה שאיננו טורחים להתחבט בה לעתים קרובות. שוב ושוב אנו רואים מנהיגים אמריקנים – ונשיאי ארצות-הברית בראשם – מדגישים את היחסים המיוחדים עם ישראל. בסקרי דעת קהל הנערכים באמריקה זוכה ישראל לציונים גבוהים מאוד, בעוד האהדה לפלסטינים – שמעולם לא הייתה גבוהה במיוחד – נמצאת בצניחה מתמדת. מדוע שנשאל כלל את עצמנו אם ישראל היא נכס או נטל לארצות-הברית? האין התשובה מובנת מאליה?

רוב תומכי ישראל, אם יתבקשו להעמיק מעט בשאלה, יציינו מן הסתם שני טעמים עיקריים לגיבוי שנותנת ארצם למדינה היהודית. האחד הוא מחויבותה המוסרית של אמריקה לעם היהודי, ששורשיה בהיסטוריה של האנטישמיות ובעיקר בשואה. על פי קו המחשבה הזה, מדינת ישראל היא חוב שחב העולם המתורבת לעם היהודי, לאחר שהמיט עליו חורבן חסר תקדים. זהו נימוק רב-עוצמה, אבל לא ברור כיצד הוא הופך את ישראל לנכס של ארצות-הברית. אם התמיכה בישראל היא חובה, כי אז אפשר לתארהּ גם כנטל, עול שיש לשאת בו. ומובן שתחושת החובה הזאת צפויה להתעמעם עם הזמן.

טעם חשוב נוסף הוא העובדה שישראל היא דמוקרטיה, מוצב קדמי של האנושות הנאורה באזור אפל של העולם. אבל עובדה היא שרבות מבעלות בריתה של ארצות-הברית אינן דמוקרטיות, ואף על פי כן שימשו לה נכסים חשובים. אפשר לטעון, למשל, שבית המלוכה הסעודי הוא נכס אסטרטגי לארצות-הברית, כיוון שהוא מבטיח זרימה של נפט במחירים סבירים – אינטרס אמריקני מובהק. לעומת זה, הרשות הפלסטינית ואיראן, שמשטריהן קרובים יותר לדמוקרטיה מן המונרכיה הסעודית, גורמות לארצות-הברית כאב ראש ניכר, כיוון שהבחירות שנערכו בהן העלו לשלטון ארגון כמו חמאס ומנהיג כמו אחמדינג'אד. צביונה הדמוקרטי של ישראל אינו משמש אפוא כנימוק מכריע למעמדה כנכס לארצות-הברית.

עם זאת, בעיני הרוב הגדול של האמריקנים השואה והגורם הדמוקרטי הם טעמים מספיקים בהחלט. די להם בבסיס המוסרי הזה כדי להתייצב ללא היסוס לימינה של ישראל. ופלח חשוב בדעת הקהל האמריקנית – הנוצרים האוונגליסטים – אף אינו נזקק לנימוקים האלה. קיומה של ישראל בעיניהם הוא חלק מן התכנית האלוהית, ותמיכתם בה היא עניין של אמונה.

בקרב השכבה הדקה של האליטה המערבית, לעומת זאת, הדעת אינה נוחה מן הרציונלים האלה. עם הקבוצה הזאת נמנים קובעי מדיניות ופרשנים, עיתונאים ואנשי אקדמיה. אלה, אם מתוך הרגל ואם בשל העדפה אישית, נוטים לפקפק בכל קונצנזוס. לדעתם, הציבור האמריקני בשום אופן אינו יכול להיות נבון מהם – די לראות במי הוא בוחר! – ולפיכך הם מקפידים לנקוט דעה מנוגדת בכל נושא שיש סביבו הסכמה רחבה. ברוח זו, רבים מהם רואים בתמיכתה של ארצות-הברית בישראל עניין שיש להציב מעליו סימן שאלה.

 

בחודש מרס השנה החליטו שני פרופסורים אמריקנים להעמיד את יחסי ארצות-הברית ישראל לבחינה ספקנית כזאת. ג'ון מירשהיימר מאוניברסיטת שיקגו וסטיבן וולט מהרווארד פרסמו מאמר שכותרתו "הלובי הישראלי ומדיניות חוץ אמריקנית". גרסה אחת של המאמר הופיעה בלונדון רוויו אוף בוקס ואחרת, ארוכה יותר, פורסמה באתר האינטרנט של בית הספר לממשל ע"ש קנדי באוניברסיטת הרווארד. מייד עם פרסומו, חולל המאמר סערה עצומה וזכה לתהודה רבה באמריקה ומחוצה לה.

וולט ומירשהיימר נחשבים באקדמיה לאורים ותומים של האסכולה ה"ריאליסטית" בשדה היחסים הבינלאומיים. בתחום הפוליטי, הגישה הריאליסטית חותרת לנתק את מדיניות החוץ משיקולים מוסריים רגשניים ומן האינטרסים המיוחדים שמקדמות שדולות אתניות ומסחריות, ולבסס אותה על תפיסה טהורה של האינטרס הלאומי. הריאליסטים אינם מתעניינים במחויבויות היסטוריות או בשאלה אם בעל ברית פוטנציאלי כזה או אחר מכבד זכויות אדם, הם מתיימרים לבחון את האינטרס האמריקני באופן קר ומחושב, לנפות שיקולים זרים, ובסופו של דבר לגבש מדיניות שתתחשב אך ורק בצרכיה של ארצות-הברית עצמה.

ההוגים הריאליסטיים אינם בדלנים, אבל הם מסתייגים מהשחתת כוחה של ארצות-הברית על פרויקטים ובעלי ברית שאינם משרתים ישירות את האינטרסים האמריקניים כפי שהם מגדירים אותם – וזוהי הגדרה צרה למדיי. ככלל, הם מתנגדים לחזונות רחבי היקף של שינוי גלובלי, הנראים להם כמסווה לשאיפות אימפריאליסטיות. ואימפריאליזם, כך הם מאמינים, הוא נטל על משאביה של אמריקה. בייחוד הם נרתעים מהפעלת כוח צבאי, ומעדיפים שארצות-הברית תנקוט במידת האפשר מדיניות של "איזון מרחוק" – קרי שתשסה יריבים זה בזה.

אלה העקרונות שעמדו לנגד עיניהם של וולט ומירשהיימר כשניתחו את יחסי ארצות-הברית וישראל, ואלה המסקנות שאליהן הגיעו: על פי כל מדד "אובייקטיבי", התמיכה האמריקנית בישראל היא בבחינת נטל על כתפיה של ארצות-הברית. היא מעוררת תסיסה בקרב הערבים והמוסלמים וגורמת להם לשנוא את אמריקה, שנאה המולידה טרור. האינטרס העיקרי של ארצות-הברית במזרח התיכון הוא לטפח את שיתוף הפעולה עם הערבים והמוסלמים, אשר רבים מהם מתעבים את ישראל ואת מדיניותה. ככל שארצות-הברית תזוהה פחות כידידתם של חמשת מיליוני היהודים החיים בישראל, כן ייקל עליה למצוא בעלי ברית מקומיים שישמרו על הסדר בקרב מיליארד מוסלמים ויותר. והדבר היחיד שמנע מארצות-הברית לראות זאת בבירור עד עכשיו הוא השדולה הפרו-ישראלית, הפועלת תחת שמות מגוונים כמו איפא"ק, מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב וכדומה.

השדולה הזאת, לדברי וולט ומירשהיימר, השתלטה למעשה על מדיניות ארצות-הברית במזרח התיכון, ורתמה אותה לשירות האינטרס הישראלי במקום זה האמריקני. אחת הטענות הפרובוקטיביות ביותר של שני המלומדים גורסת שישראל דרבנה את ידידיה הניאו-שמרנים בוושינגטון להפעיל לחץ למען הפלישה לעיראק – מלחמה שלא שירתה שום אינטרס אמריקני ברור, אך הועילה לכאורה לביטחונה של ישראל. וולט ומירשהיימר מוסיפים שהקריאות הגוברות למתקפה על איראן נובעות אף הן מפעילותה של השדולה הזאת. לטענתם, הפיכתה של איראן למעצמה גרעינית אינה מסכנת את ארצות-הברית, וכל פעולה צבאית נגדה תפגע בעצם באינטרס האמריקני, כיוון שתגרום להתלקחות נוספת בעולם הערבי והמוסלמי, ותוליד עוד גל של טרור שיפגע בכלכלה.

התזה של וולט ומירשהיימר אינה חדשה. החידוש היחיד הוא היוקרה שהקנה שמם לרעיונות האלה. מאמרם הופיע, כאמור, באתר האינטרנט של בית הספר ע"ש קנדי, ועד מהרה נודע בתור "המחקר של הרווארד" על השדולה הישראלית. היות שהרווארד הוא אחד המוסדות הידועים ביותר בעולם ושמו מוכר לכל אמריקני בגיל תיכון ומעלה, אי-אפשר היה להתעלם מן המחקר, והתגובות הנזעמות לא איחרו לבוא.

רבות מן התגובות שבו והדגישו את שני הטיעונים שהזכרתי לעיל: מחויבותו המוסרית של המערב לישראל ואופייה הדמוקרטי של המדינה היהודית. אלה טיעונים משכנעים – לפחות כשמציגים אותם כראוי. אבל הבה נניח לרגע לטענה שישראל וארצות-הברית חולקות ביניהן ערכים דמוקרטיים, המושרשים במסורת יהודית-נוצרית משותפת. נניח לרגע גם לעובדה שהציבור האמריקני רוחש הערכה עמוקה לישראל, המתגלה בסקר אחר סקר. הבה נשאל שאלה פשוטה אחת: האם במונחים ריאליסטיים ישראל היא נכס אסטרטגי או נטל אסטרטגי לארצות-הברית?  

 

תשובתי לשאלה, אם להקדים את המאוחר, היא זו: תמיכתה של ארצות-הברית בישראל, ביסודה, אינה נובעת מרגשות אשם בגין השואה או מערכים דמוקרטיים משותפים, היא גם אינה פרי מזימה שנרקמה ב"שדולה היהודית". תמיכתה של ארצות-הברית בישראל – ובצדה האשליה שהיא ניתנת בלא סייג – עומדת ביסוד הפַּקס-אמריקנה, "השלום האמריקני", במזרחו של הים התיכון. תמיכה זו היא שאילצה את שכנותיה של ישראל מדרום וממזרח להגיע עמה להסכם שלום ולהיכנס אל תחום ההשפעה האמריקני. העובדה שלא פרצה מלחמה כוללת בין צבאות ערב לישראל מאז 1973 היא ההוכחה לכך שהפּקס-אמריקנה הזה, המושתת על ברית אמריקנית-ישראלית, נחל הצלחה. מנקודת מבט ריאליסטית, התמיכה בישראל היא דרך זולה יחסית לשמור מרחוק על הסדר בחלק מן המזרח התיכון, בלי להידרש לשגר לאזור כוחות צבא. מדובר, בפשטות, בברית הריאליסטית האידיאלית.

במפרץ הפרסי, לעומת זאת, אין לארצות-הברית בעלת ברית חזקה כמו ישראל, ולכן היא נאלצת לפרוס שם כוחות גדולים משל עצמה בעלות גבוהה מאוד. כיוון שבמפרץ איש אינו בטוח שארצות-הברית ניחנה בכושר העמידה הדרוש לקיים את נוכחותה שם לאורך זמן, האזור ממשיך לייצר גורמים הקוראים תיגר על אמריקה – החל בחומייני, המשך בסדאם ובן-לאדן וכלה באחמדינג'אד. ארצות-הברית נאלצת להתמודד עמם לא למען האינטרס הישראלי, אלא כדי לשמור על עתודות הנפט הגדולות של העולם הרחק מציפורני אויביו המושבעים של המערב.

סקירה חטופה של תולדות יחסי ישראל וארצות-הברית תאשש את המסקנה הזאת. בין השנים 1948 ל-1967 התבססה מעורבותה של ארצות-הברית בפוליטיקה המזרח-תיכונית על תפיסה עקרונית של משחק סכום אפס. ארצות-הברית הכירה בישראל ב-1948, אבל לא עשתה רבות כדי לסייע לה להגן על עצמה, מחשש שמא בכך תרחיק מעליה את שליטי ערב, את אילי הנפט ואת "הרחוב הערבי". זו הייתה שעתם היפה של הערביסטים הסנטימנטליים במשרד החוץ האמריקני ושל חברות הנפט שהרווחים עמדו בראש מעייניהן. זיכרון השואה היה טרי אבל זה לא שינה דבר: ארצות-הברית הקפידה על זהירות וביקשה להיראות "מאוזנת", והתוצאה הייתה אמברגו אמריקני על מכירת נשק הן לישראל והן לערבים.

ישראל פנתה אפוא למקורות אחרים. היא רכשה רובים מן הגוש הסובייטי ומטוסי קרב וכור גרעיני מצרפת. היא אפילו עשתה יד אחת עם בריטניה, הזכורה לרע מימי המנדט, בהרפתקת סואץ ב-1956. ישראל לא הייתה נתונה להשפעתה של ארצות-הברית וגם לא זכתה לסיוע אמריקני משמעותי.

עם זאת, מדינות ערב הקיצוניות נטו להסתמך על ברית-המועצות לצורך התחמשותן ובניית כוחן הצבאי. ישראל חשה פגיעה, ומדינות ערב האמינו עדיין שיש ביכולתן לחסל את המדינה היהודית במלחמה. ואמנם, חולשה זו הביאה מדי עשור למלחמה חדשה: 1948, 1956, 1967 ו-1973. ארצות-הברית לא הייתה מעורבת די הצורך בנעשה באזור כדי למנוע את המלחמות הללו; הדיפלומטיה שלה נכנסה לפעולה כדי לעצור אותן רק אחרי שהמומנטום הראשוני שלהן כבר דעך.

רק ביוני 1967, בעקבות ניצחון הבזק של ישראל על שלוש משכנותיה, התחילה ארצות-הברית לבחון את ישראל בעיניים אחרות ולראות בה מעצמה צבאית בזכות עצמה. מלחמת יום הכיפורים חיזקה עוד יותר את הכרתה של ארצות-הברית בכוחה של ישראל. אף שהופתעה בידי צבאות מצרים וסוריה, התאוששה ישראל במהירות והשיגה את מה שנראה לפרשנים צבאיים כניצחונה הגדול ביותר – הדיפת אויב שעשוי היה להכריעה לו היה העם היושב בקרבה נחוש פחות.

אירועים אלו הניעו את ארצות-הברית להביא בחשבון את ישראל כבעלת ברית אסטרטגית. בעיניים אמריקניות הצטיירה ישראל כמִשלט החזק, האמין והיעיל ביותר כנגד החדירה הסובייטית למזרח התיכון. היא יכלה להביס בכוחות עצמה כל שילוב של גרורות סובייטיות, ובתוך כך השפילה את ברית-המועצות והרחיקה מנהיגים ערבים נבונים מן הגוש המזרחי.

מלחמת יום הכיפורים השפיעה על החשיבה האמריקנית בצורה נוספת. עד אז לא פגעו מלחמות ישראל-ערב באספקת הנפט הסדירה למערב. ברם, עימות זה הוליד את חרם הנפט הערבי. מלחמה נוספת בין מדינות ערב לישראל עלולה הייתה להביא לתוצאה דומה או גרועה ממנה, ולכן החליטה ארצות-הברית למנוע את הישנותן של התנגשויות מזוינות כאלה באמצעות יצירתו של הסדר הביטחון "פּקס-אמריקנה".

אפשרות אחת לבנייתו של הסדר כזה הייתה באמצעות הפעלת לחץ בלתי פוסק על המדינה היהודית. אבל ארצות-הברית הבינה שלחץ כזה רק יחליש את ישראל ויעודד את מדינות ערב ליזום סיבוב נוסף של מלחמה. ארצות-הברית בחרה אפוא לגַבות את ישראל בעוצמה כזאת שתגרום לערבים להתייאש מן הסיכוי להביסה ולחשוש ממחיר הניסיון. לשם כך פרשה אמריקה את כנפיה על ישראל והפכה אותה לבעלת ברית התלויה בה לאספקת נשק וסיוע.

התכנית פעלה. התמיכה הגוברת של ארצות-הברית בישראל שכנעה את מצרים להחליף מחנות ולנטוש את בריתה עם הגוש הסובייטי, מהלך שחתם את הניצחון האמריקני במלחמה הקרה במזרח התיכון. מצרים הפכה למעשה לבעלת ברית של אמריקה לצד ישראל, ולא במקומה. התיאוריה הערביסטית בדבר משחק סכום אפס – שגרסה כי ארצות-הברית יכולה לגייס לצדה את ישראל או את הערבים, אך לא את שניהם – קרסה. מדיניותה של ארצות-הברית במזרח התיכון עברה טלטלה בסדר גודל של מהפכה קופרניקאית.







החרדים: כתב הגנה

אהרן רוז

רואי השחורות לא רואים מעבר לשחור

מבצע "עופרת יצוקה" ותורת המלחמה הצודקת

אסא כשר

האם נהגה ישראל באורח מוסרי בפעולתה נגד ארגוני הטרור ברצועת עזה?

שופטים ללא גבולות

אוולין גורדון

בפסיקה מעוררת פליאה, בית המשפט אוסר על הורים לתת עונש גופני לילדיהם

הומאניזם אמיתי יותר

ליאון קאס

המדע העניק לנו מתנות רבות, אבל הוא אינו יכול להבטיח שלא נאבד בגללן את נשמתנו

הדמוקרטיה באינטרנטיה

מרשל פו

'פולחן החובבן' מאת אנדרו קין ו'הנה באים כולם' מאת קליי שירקי


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2021