דמגוגרפיה

מייקל וייז, רוברטה זייד, בנט צימרמן

יותר ממיליון פלסטינים קיימים כנראה על הנייר בלבד


בסכסוך היהודי־ערבי, הנמשך כבר כמאה ועשרים שנים, נודעה מאז ומתמיד חשיבות רבה לשיקול הדמוגרפי. החזון הציוני של השיבה למולדת הצטייר כאפשרות ממשית בין השאר משום שהאוכלוסייה שכבר חיה באזור הייתה דלילה כל כך. כאשר החלה "העלייה הראשונה" של היהודים לארץ ישראל בשנת 1881 שכנו פחות מ־500 אלף בני אדם בפינה זו של האימפריה העותומאנית, שנמסרה עם הזמן למנדט בריטי. תערובת הקבוצות האתניות, שנקראו באופן קולקטיבי ערבים או "אוריינטלים" הייתה אמנם חלק הארי של אוכלוסיית המנדט, אך היהודים כבר היו רוב בירושלים. עם הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, וגלי העלייה שבאו בעקבותיה, הפכו היהודים עד מהרה לרוב בין נהר הירדן לים התיכון.

ואולם, כיום סבורים רבים כי המטוטלת הדמוגרפית נוטה לכיוון האחר. בשיח הציבורי הישראלי נהוג לדבר על "פצצת זמן דמוגרפית" מתקתקת, שמשמעה כי מספר הערבים באזורים שבשליטת ישראל יהיה בקרוב גדול ממספר היהודים. בשנת 2004 דיווחה הרשות הפלסטינית כי אוכלוסייתה מונה 3.83 מיליון איש. כאשר מוסיפים לכך את מספרם של הערבים הישראלים - 1.3 מיליון איש - מתקבל כי בין הירדן לים חיים כבר היום 5.1 מיליון ערבים לעומת 5.5 מיליון יהודים. נתון זה, לצד טענות הרשות כי קצב הגידול של האוכלוסייה הפלסטינית הוא הגבוה בעולם ושיעור הילודה הגבוה בקרב ערביי ישראל, הם הבסיס לאמונה הרווחת שלפיה היהודים יהפכו בקרוב למיעוט ממערב לנהר הירדן, וכי עצם הרעיון של מדינה יהודית בעלת רוב יהודי בן־קיימא נתון בסכנה.

לתפיסה זו של המצב הדמוגרפי האזורי השלכות מרחיקות לכת על המדיניות הישראלית והערבית בסוגיית גבולות הקבע של המדינה היהודית. מראשיתו של הסכסוך נהג המיעוט להסכין עם חלוקת השטח ואילו הרוב תבע את זכותו על הארץ כולה. בתקופת המנדט, לדוגמה, הסכים המיעוט היהודי לוותר על שלושה רבעים מן הארץ לטובת הקמת הממלכה ההאשמית בעבר הירדן בשנת 1922. לאחר שהערבים הצליחו לשכנע את הבריטים לצמצם את העלייה היהודית לאזורים מוגבלים של מה שנותר מארץ ישראל, קיבלו היהודים את הצעות החלוקה של 1937 ושל 1947. לעומת זאת, הרוב הערבי בארץ ישראל המשיךלהתעקש על פתרון של מדינה אחת. רק בשנת 1988, כשלא היה עוד ספק שהערבים הם המיעוט בכברת אדמה זו, הסכים לבסוף הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), לפחות באורח זמני, לפתרון של שתי מדינות.

החשש מפני חזיון הבלהות הדמוגרפי הביא בשנים האחרונות לשינוי חד במדיניותה של ישראל. בזמן כהונתו כממלא מקום ראש הממשלה בשנת 2003 תיאר אהוד אולמרט את הגידול החזוי באוכלוסייה הפלסטינית והערבית־ישראלית ככוח טבע בלתי נמנע המאיים להביא את הקץ על המפעל הציוני: "מעל הכל מרחף ענן הדמוגרפיה. הוא ירד עלינו לא באחרית הימים, אלא בעוד שנים ספורות".1 באותה שנה הצהיר ראש הממשלה דאז אריאל שרון בפני מרכז הליכוד כי "להחזיק שלושה וחצי מיליון פלסטינים תחת כיבוש זה דבר גרוע גם לישראל, גם לפלסטינים, גם לכלכלת ישראל".2 היום מנמקים ראש הממשלה אהוד אולמרט ושרת החוץ ציפי לבני את הצורך ביישום תכנית ההפרדה החד־צדדית בעיקר במגמה הדמוגרפית בשטח, שלדבריהם אינה מותירה בידי ישראל, למרות זכויותיה ההיסטורית על הגדה, כל ברירה אחרת.

הפלסטינים, מצדם, רואים בפצצת הזמן הדמוגרפית את כלי הנשק שיבטיח את ניצחונם בעימות המתמשך עם היהודים. תפיסה זו, המשתקפת באמירה המפורסמת המיוחסת ליאסר ערפאת לגבי ניצחון הרחם של האישה הפלסטינית על הציונים, שמרה במידה רבה על גחלת המאבק של בני־עמו בישראל, וזאת בזמן שחלק גדול מן העולם הערבי כבר השלים עם קיומה.

 

ב

השקפות רווחות אלו, הנשענות על אמונה עזה במוחשיותה של פצצת הזמן הדמוגרפית, יסודן בטעות. בדיקה מעמיקה של הנתונים ושל התחזיות המתבססות עליהם מראה שישראל אינה ניצבת בפני סכנה דמוגרפית של ממש מצד האוכלוסיות הערביות השונות. למעשה, חלק גדול מן החששות הישראליים בנושא מקורו במידע שניפקה הרשות הפלסטינית ושאר העולם קיבל כמובן מאליו, מידע שאכן מצייר תמונה מאיימת.

במחקר שערכו מחברי מאמר זה, הנושא את הכותרת פער המיליון: האוכלוסייה הערבית בגדה המערבית ובעזה, ביקשנו לבחון את המספרים המדווחים בידי הרשות הפלסטינית ולהשוותם לנתונים אחרים שהנפיקו משרדים ישראליים ופלסטיניים.3 כאשר בודקים את הנתונים השונים זה לעומת זה ומאמתים אותם מגלים שהאוכלוסייה בעזה ובגדה המערבית מנתה באמצע 2004 2.49 מיליון בני אדם, ולא 3.83 מיליון, כפי שדיווחה הרשות הפלסטינית. וכאשר עוקבים אחר מקור הפער בין הנתונים, המסתכם ב־1.34 מיליון איש - כלומר, ניפוח מלאכותי של המספרים בשיעור של יותר מחמישים אחוזים - מגיעים ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה של הרשות הפלסטינית (למס"פ). מפקד האוכלוסין היחידי שערכה הלמס"פ עד כה היה בשנת 1997, ומאז היא משתמשת בנתונים אלו להצגת תחזית לכל שנה מ־1998 ועד 2015. אלו הן תחזיות שהרשות מפרסמת בקביעות כנתוני אוכלוסין, אף שמעולם לא הותאמו לשינויים הדמוגרפיים המתרחשים בשטח.

איך קרה הדבר? פער הנתונים בסך מיליון בני אדם נובע משתי טעויות עיקריות: האחת, טעות בשיטה שנקטה הלמס"פ כשספרה לראשונה את האוכלוסייה הפלסטינית כדי לקבוע את הבסיס לתחזיותיה; והשנייה, ביסוס נתוני האוכלוסין המעודכנים על שיטת חיזוי שגויה של שיעורי ילודה והגירה בקרב הקבוצות הערביות הרלוונטיות. הטעויות החלו לצוץ עם העברת האחריות על המעקב הדמוגרפי אחרי האוכלוסייה הפלסטינית מן הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ישראל (למ"ס) אל הלמס"פ, במסגרת יישום הסכמי אוסלו. בשנת 1997 דיווחה הלמס"פ על תוספת מפתיעה של 648 אלף בני אדם לאוכלוסייה הערבית הפלסטינית, מספר גדול בכשלושים אחוזים מזה שהופיע בנתונים פנימיים של הלמ"ס בשנה הקודמת.4 כיצד עלתה הלמס"פ על עקבותיהם של כל כך הרבה אנשים? התשובה לכך ברורה והיא חושפת את שיטות העבודה הבעייתיות של הלשכה: ראשית, היא ספרה 210 אלף ערבים תושבי ירושלים, שכבר נמנו במפקדי האוכלוסין של ישראל. אף שהרשות הפלסטינית שואפת להכליל את תושבי ירושלים במדינה הפלסטינית העתידית, הם מתגוררים בתוך גבולות העיר, בריבונות ישראלית, משתמשים בתשתיות ישראליות ונהנים מן השירותים שמעניקה להם ממשלת ישראל. יתר על כן, הסכמי אוסלו הפקידו בידי הלמ"ס, ולא בידי הלמס"פ, את ספירת ערביי ירושלים; שנית, הלמס"פ עצמה הודתה שכללה בנתוניה לפחות 325 אלף פלסטינים המתגוררים מחוץ לתחומי הרשות - לא פחות משלושה־עשר אחוזים מן האומדן הכולל הסופי. אף שהלשכה טענה כי היא עורכת מפקד דה־פקטו (המוגדר בידי דמוגרפיםכספירת האנשים הנוכחים בלבד), היא חרגה חריגה בוטה מן הכלל ומנתה גם פלסטינים שאינם תושבים, שקיבלו תעודות זהות בתקופת הממשל האזרחי של ישראל, מבלי להביא בחשבון את משך היעדרותם (לשם השוואה, ישראל מנפה ממפקדי האוכלוסין שלה אנשים השוהים בחוץ לארץ יותר משנה). הכללת בעלי תעודת זהות שאינם תושבים בחישובי אוכלוסייה היא עניין של שגרה במשרדים הפלסטיניים. בשנת 2004 ציינה ועדת הבחירות הפלסטינית המרכזית, לדוגמה, כי שלושה־עשר אחוזים ממאגר בעלי זכות ההצבעה שלה מתגוררים בחוץ לארץ.5

כך, באמצעות ספירה כפולה של ערביי ירושלים ומניית פלסטינים המתגוררים בחוץ לארץ, הוסיפה הלמס"פ 535 אלף בני אדם לאוכלוסייה הכוללת שלה. ואולם, כאשר מחסירים מבסיס האוכלוסין של הלשכה הפלסטינית את ערביי ירושלים, שנספרו פעמיים, ואת התושבים המתגוררים בחוץ לארץ, עומד ההפרש בין נתוני הלמס"פ לנתוני הלמ"ס על 113 אלף ערבים בלבד, אי־התאמה סבירה בהתחשב באופיה השנוי במחלוקת של הדמוגרפיה. הפער הקטן בין שתי הספירות נובע משוני בהגדרה, ולא ממספר האנשים בפועל. את הנתון הנמוך יותר של הלמ"ס אימתו נתונים פלסטיניים בנוגע למספר האנשים שהשתתפו בבחירות: על פי נתונים אלה, בשנים 2004 ו־2005 התגוררו פיזית בשטחים 1.3 מיליון מבוגרים בעלי זכות הצבעה. מספר זה תואם לחלוטין את התחזיות שהציגה לפני כן הלמ"ס, ולפיהן בשנת 2004 יחיו בשטחי הרשות 1.3 מיליון תושבים מעל גיל שמונה־עשרה ובעלי זכות בחירה, בעוד שהלמס"פ אמדה את מספרם ב־1.85 מיליון. אין זה מפליא, שכן נתוני האוכלוסין של הלמס"פ בשנת 2004 (השנה האחרונה שלגביה פורסמו נתונים רשמיים) הסתמכו כאמור על מספר־בסיס מופרז ביותר לשנת 1997.

בעייתית לא פחות היא התחזית שהציגה הלמס"פ בדבר קצב גידול אוכלוסין שנתי של 4.75 אחוזים בממוצע בשנים 1997-2004 - הגבוה ביותר בעולם - וזאת בהתבסס על שיעור גבוה של לידות ושל הגירה מסיבית בקרב הפלסטינים. ברם, נתונים רשמיים ממשרדים ישראליים ופלסטיניים הראו כי תחזיות הלמס"פ לפריון והגירה לא התממשו באף אחת מן השנים במהלך אותה תקופה. תחזיות הלמס"פ לשיעורי גידול אוכלוסין של 4.4 אחוזים בגדה המערבית ושל 4.9 אחוזים בעזה מופרזות מאוד בהשוואה לשיעורי הגידול שנרשמו בפועל: 1.8 אחוזים ו־2.9 אחוזים בהתאמה.

הסבר אחד לפער בין התחזית למציאות נעוץ בעובדה ששיעור הילודה (כלומר לידות פחות מיתות) הפלסטיני לא עלה בקנה אחד עם הערכותהלמס"פ. לפי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני, שניהל רישומים מדויקים של כל הלידות לפי מחוז, בית חולים וסוג הלידה, מספר הלידות משנת 1997 ועד סוף 2003 היה נמוך ב־308 אלף מהערכות הלמס"פ.6 נתוני משרד החינוך הפלסטיני על מספר הילדים העולים לכיתה א' מאמתים את נתוני הילודה של משרד הבריאות.7 גם נתוני התמותה של משרד הבריאות לשנים 1997-2003 נמוכים מתחזית הלמס"פ ב־32 אלף. אמנם תחזיות הילודה והתמותה של הלמס"פ לא טעו במידה ניכרת, אך כאשר הוחלו על מספר רב של אנשים שאינם מתגוררים בגדה המערבית ובעזה, הן גרמו להפרזה של ממש במספר הלידות והמיתות.

הסבר אחר לתופעה קשור לתנועת הפלסטינים לתוך השטחים ומחוץ להם. הלמס"פ צפתה הגירה של 236 אלף פלסטינים מחוץ לארץ לשטחים בין 1997 ל־2003. בפועל, נתוני משמר הגבול הישראלי מראים שבאותה תקופה עלה מספר הפלסטינים שיצאו מן השטחים על מספר הנכנסים ב־74 אלף איש. הלמס"פ טעתה אפוא ב־310 אלף איש "נטו". זהו נתון בעל חשיבות עצומה, כיוון שלהגירה השלילית הזאת השפעה מכרעת על צמצום שיעור הגידול של האוכלוסייה הפלסטינית. בניגוד לתחזיות הלמס"פ, אשר צפו מעבר מסיבי של פלסטינים אל השטחים, מתרחשת בפועל עזיבה בהיקף גדול בהרבה של פלסטינים אל מדינות כמו אוסטרליה, אירופה, ארצות־הברית, קנדה, והיעד המועדף - ישראל. על פי דו"ח של משרד הפנים הישראלי, 105 אלף פלסטינים עברו מן השטחים אל תחומי הקו הירוק במסגרת איחוד משפחות. הלמס"פ המשיכה למנות אותם כחלק מן האוכלוסייה הפלסטינית, אך הם נספרו גם בישראל כערבים ישראלים. לנתונים אלו יש להוסיף גם מספר לא ידוע אך משמעותי של פלסטינים שנכנסו לישראל שלא כחוק ואינם נכללים בנתונים הרשמיים. סיבה אחת להגירה המונית זו היא ההתקוממות שפרצה בסתיו 2000, שבגינה שלחו פלסטינים מודאגים רבים את ילדיהם אל מחוץ לשטחי הרשות כדי להרחיק אותם מהשפעתה של חברה המעודדת את צעיריה להתנדב לפיגועי התאבדות. יתר על כן, רבים מהורים אלו לא היו בטוחים אם ילדיהם יחזרו או שמא הם עצמם יצטרפו אליהם בחוץ לארץ.8 כפי שציין בשנת 2001 באסם עיד, פעיל זכויות אדם פלסטיני, "הדברים האלה לא נחשפו אף פעם". לדבריו, עיתונאים נמנעו מכתיבה על גל העזיבה הפלסטיני ההולך וגדל מפני שהאמינו ש"הסיפור הזה עלול לפגוע באינטרס הלאומי".9

לסיכום, מכיוון שספרו פעמיים את ערביי ירושלים והכלילו באומדניהם את הערבים המתגוררים בחוץ לארץ ניפחו הפלסטינים את נתוני הבסיס שלהם לשנת 1997 ב־648 אלף בני אדם. תחזית הגידול הטבעי של האוכלוסייה הייתה
גבוהה במידה לא־מציאותית וגרמה לניפוח נוסף של 276 אלף איש. התחזית השגויה, שצפתה הגירה מסיבית לתוך עזה והגדה המערבית והתעלמה מן השיעור הגבוה של הגירה שלילית של פלסטינים מן השטחים, ניפחה את הנתונים ב־415 אלף בני אדם נוספים. אם נחבר את כל המספרים, הרי שעד 2004 הצליחה הלמס"פ להגדיל את שיעור האוכלוסייה בגדה המערבית ובעזה ב־1.34 מיליון בני אדם - יותר מחמישים אחוזים. לאחר תיקון השגיאות הרבות של הלשכה צונח היקף האוכלוסייה הערבית־פלסטינית בעזה ובגדה המערבית באמצע 2004 ל־2.49 מיליון איש: 1.42 מיליון בגדה המערבית ו־1.07 מיליון בעזה.

ברצוננו להדגיש, כי הנתונים המתוקנים אינם מבוססים על הנחות דמוגרפיות חלופיות שאנו רואים אותן כעדיפות. הם מבוססים על הנתונים הממשלתיים של הרשות הפלסטינית, שנאספו ממשרדים שמחוץ ללמס"פ, דוגמת משרד הבריאות ומשרד החינוך, שעקבו אחר המגמות הדמוגרפיות בשטח משנת 1997 ואילך. לפיכך, אין מקום לפקפק באמינותם של הנתונים שאנו מביאים כאן בנוגע לדמוגרפיה הפלסטינית, ויש להתייחס אליהם ברצינות הראויה.

 







מאה שנה ל'מדינת היהודים'

יורם חזוני

מי זוכר היום את היסודות שעליהם קיווה הרצל להקים את המדינה היהודית?

המשט לעזה והאי-סדר העולמי החדש

הראל בן-ארי

מי מנסה לשכתב את כללי המשחק של הזירה הבינלאומית?

תכניות חדשות להגמוניה הישנה

אוולין גורדון

'משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת', מאת מנחם מאוטנר

רוקד סולו בבוץ הלבנוני

אילן אבישר

'ואלס עם באשיר', סרטו של ארי פולמן

ספר איוב כמדריך להארה

איתן דור־שב

פרשנות חדשה לחיבור החידתי ביותר במקרא


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2025