על פי תהום

אוריאל אבולוף

הספקות הגדולים שמטרידים את העמים הקטנים


הערים הסמויות מעין, ספרו של איטאלו קאלווינו, שראה אור בשנת 1972, פורש בפני הקורא פסיפס מרהיב של כרכים דמיוניים, שאותם מתאר הסוחר־הנוסע הוונציאני הידוע, מרקו פולו, בפני קיסר האימפריה המונגולית, קובלאי חאן. אחת מן הערים הפנטסטיות הללו, שמהותן החיצונית והפנימית נסתרה ממבטו של השליט הכל־יכול, היא אוקטאביה, שנבנתה על פי תהום:

אם תיאותו להאמין לי, מוטב. אספר עכשיו כיצד אוקטאביה, עיר של קורי עכביש, עשויה. ישנה תהום בין שני הרים תלולים: העיר תלויה על בלימה, קשורה לשני הרכסים בחבלים, שלשלאות וגשרים עיליים. מהלכים שם על גבי קורות־עץ, משגיחים יפה שכף הרגל לא תדרוך בחללים, או שנאחזים בחוליות שלרשתות הקנבוס. מתחתנו אין מאומה, בעומק שלמאות על מאות מטרים; כמה עננים חולפים שם למטה; בקושי רב ניתן להבחין בתחתית התהום. זהו בסיסה של העיר: הרשת המשמשת למעבר ולתמיכה. כל היתר, במקום שיתנשא כלפי מעלה, תלוי מלמטה… חייהם של תושבי אוקטאביה, התלויים על פני התהום, בטוחים כלשהו יותר מחיי תושביהן של ערים אחרות. הם יודעים שהרשת לא תוכל לשאת יותר ממשקל מסוים.1
תיאורו של מרקו פולו משרטט בפנינו דיוקן של חברה הרואה עצמה כתלויה על בלימה. בין הקיום ובין האבדון חוצצת רק רשת של ביטחון. הישרדותה של אוקטאביה מותנית בחוזק החבלים ובזהירותם של המהלכים ברחובותיה שלא ליפול מבעד לחוריה של הרשת. זהו קיום המוטל כל העת בספק. אבל מודעותם של בני־העיר לסכנה הרובצת למרגלותיהם מעניקה להם גם, באורח פרדוקסלי לכאורה, יתר ביטחון בהשוואה לתושבי כרכים אחרים, השוגים באשליות לגבי עתידם.
הקורא הישראלי עשוי למצוא עניין מיוחד בסיפורה של אוקטאביה, משום שבמובנים מסוימים מדובר בבבואה מטפורית הולמת לסיפורה של החברה היהודית בישראל, שאף בניה ובנותיה, בדומה לתושבי העיר האגדית, חשים לעתים כמי שחייהם מתנהלים על פי תהום. תחושה זאת משתקפת בדיון הציבורי הערני המתקיים זה זמן רב סביב שאלת תוחלת קיומה של המדינה היהודית. העיסוק בסוגיה הניב כבר הררי מלים; אינספור טקסטים, ובהם טורים עיתונאיים, מסות מלומדות וחיבורים אקדמיים, התיימרו להתמודד עם הקושיה ואף להציע לה תשובה. מאמר זה אינו נמנה עמם. אין בכוונתי לספק מענה כמו־נבואי לשאלה, ולא להציב כנגדה סימן קריאה, אלא להתחקות דווקא אחר משמעותה של התהייה עצמה, לנסות ולברר את טיבו של סימן השאלה, שנדמה כמרחף תמיד מעל קיומו של העם היהודי, ומעל גלגולו האתנו־לאומי המודרני בארץ ישראל.
אי־הוודאות שחוות קהילות אתניות ביחס לקיומן, תחושת "ספק־הקיום" המנקרת בהן, הִנה תופעה חברתית היסטורית עתירת משמעויות ורבת תהודות, אולם עד כה לא זכתה למחקר המעמיק שהיא ראויה לו. במסגרת הנוכחית אנסה להציע מתווה אפשרי לדיון בנושא, גישוש ראשוני המקדים חקירה יסודית ומעמיקה יותר. כפי שניווכח, ספק־קיום קיבוצי ניזון בדרך כלל מאי־ודאות כפולה, הן ביחס לזהותה של הקהילה והן באשר לתוחלת הישרדותה. הניסיון ההיסטורי מלמד של ספק־הקיום עשוי להיוודע תפקיד תורם לחוסנה של החברה, אך שחיקה מתמשכת ומקבילה בשני היסודות האלה של הוודאות הקיומית מובילה לאבדן יציבותה הפוליטית של הקהילה ולהתפוררותה התרבותית. כבעבר כן עתה, ספק־הקיום היהודי־ציוני מתמקד בראש ובראשונה בשאלת השרידות של העם והאומה; ואולם, תמורות שהתחוללו בעשור האחרון ברובד העומק של החברה הישראלית מלמדות על שחיקה אפשרית גם בוודאות שהיא חשה בנוגע לזהותה. המשכה של מגמה זו והחרפתה מעמידים אפוא בסימן שאלה הן את תוחלתה של הריבונות היהודית והן את תכולתה של הזהות היהודית.
 
ב
בטרם נפנה לבחינה מדוקדקת יותר של המקרה היהודי־ישראלי ראוי לייחד דיון לשאלות תוקפה ותיקופה הכלליים של תופעת ספק־הקיום האתנו לאומי. נקודת מוצא הולמת לדברים מספקת אבחנתו הקצרה והקולעת של הסופר הצ'כי מילן קונדרה על אודות "העמים הקטנים" ומצבם הקיומי הייחודי:
העמים הקטנים אינם מכירים את התחושה המאושרת של עבר ועתיד נצחיים; הם עברו כולם, ברגע זה או אחר של תולדותיהם, דרך מסדרון המוות; תוך שהם מתעמתים תמיד עם בורותם היהירה של הגדולים, הם רואים את קיומם מאוים באופן קבוע או כמי שמרחף מעליו סימן שאלה; כיוון שקיומם הוא שאלה.2
קונדרה מתניע ומתחם את דיוננו בשלושה מובנים חשובים. ראשית, הוא מגדיר את מושא החקירה: "העמים הקטנים", כלומר לא מדינות אלא עמים, קהילות אתנו־לאומיות בעלות מספר מצומצם יחסית של חברים. ראוי להבהיר: אתניות ולאומיות הן מהמושגים הבעייתיים ביותר בתחום מדעי החברה, וזה מספר עשורים מתנהלים פולמוסים אקדמיים סוערים בנוגע להגדרתם ולמהותם. חילוקי הדעות מתמקדים הן בשורשיהן של התופעות המדוברות - אם קדמוניות הן או מודרניות בעליל - והן במנגנונים שעיצבו אותן – אם סובייקטיביים הם או מושרשים במציאות אובייקטיבית מובהקת.3 אף שמאמר זה אינו מבקש ליטול חלק בשיח זה, הוא פוסע ככלל בנתיב שהתווה ווקר קונור, מבכירי החוקרים בתחום, המותח קו מבדיל בין אתנו־לאומיות ובין פטריוטיזם אזרחי.4 בעוד שהמידה הפטריוטית משקפת את נאמנותם של אזרחים למדינתם, העמדות והרגשות הקשורות במסגרת האתנו־לאומית מכוונים אל מעין "משפחה מורחבת", קיבוץ אנושי המתאפיין בתודעה של שארות קדמונית. במילים אחרות, בשעה שהפטריוטיזם האזרחי שואב את עוצמתו ממוסדותיה (ולרוב גם מחוקתה) של מדינה בעלת טריטוריה מוגדרת (גם אם לעתים משתנה), הרי התופעה האתנו־לאומית יונקת את מקור כוחה מן הישות שאנו נוהגים לכנות בשם "עם".5
שנית, חקר ספק־הקיום, אותו מאפיין מובהק של "העמים הקטנים", מתמקד בפן הסובייקטיבי של התופעה ולאו דווקא בנתונים אובייקטיביים.6 לצורך הדיון אין זה משנה אם הישרדותם של עמים אלו אכן עומדת בסימן שאלה; חשוב הרבה יותר שהם עצמם "רואים את קיומם מאוים באופן קבוע או כמי שמרחף מעליו סימן שאלה". כלי המחקר שלנו אינו זכוכית מגדלת שאותה אוחז מתבונן חיצוני, אלא מראה שלמולה ניצב העם ובה הוא בוחן את דמותו. דגש זה הוא שניצב גם מאחורי צמד המילים "ספק־קיום". בהקשר זה ראוי לתת את הדעת על ההבחנה העקרונית בין חרדה קיומית לספק־קיום. העדפת המונח האחרון אינה נובעת רק מן המשמעות המיוחדת שמייחסת הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית ל"חרדה קיומית"; היא מעוגנת בעובדה שהתופעה הנחקרת כאן מתהווה בראש ובראשונה במרחב ההכרתי־תפיסתי, במודע הקוגניטיבי ולא בתת־מודע האמוטיבי (הרגשי). אי־הוודאות שמייחסים הפרטים לעצם קיומו של הקולקטיב האתני שאליו הם משתייכים נחווית על ידם באופן המאפשר (ולעתים אף מעודד) התבוננות פנימית, כמו גם שיח חברתי פעיל. השתקפותו של שיח זה בתקשורת (בצד סקרי דעת קהל) היא, כפי שנראה, המפתח העיקרי להתחקות אחר התופעה.
שלישית, ואולי חשוב מכל, קונדרה מצביע על מאפיין מהותי של "העמים הקטנים": העדר "תחושה מאושרת של עבר ועתיד נצחיים" - תחושה שהיא מנת חלקם של העמים האחרים, "הגדולים". התמדתן של קהילות אתניות והתעצמותן מתאפשרות במידה רבה הודות לרצונם של הפרטים המרכיבים אותן לעגן את קיומם במסגרת של ודאות, החובקת משמעות ואשליה של נצחיות.7 אותן קהילות ממלאות צורך זה על ידי יצירת רושם של קדמוניות אובייקטיבית ועל ידי ההבטחה להמשך הקיום הקולקטיבי גם בעתיד הרחוק. ברם, "עמים קטנים" אינם נהנים ממידה כה רבה של ביטחון. כהמשך ישיר למשל אוקטאביה ניתן לטעון כי קהילות אתניות נבדלות זו מזו באופן שבו הן תופסות את חוסנה של רשת הביטחון הקיומית שעליה הן ניצבות. מרביתן חשות אמונה כה רבה בחוסנה ובצפיפותה של הרשת, עד שהן נוטות להתעלם מן התהום הפעורה מתחתיה. נצחיות קיומן מהווה עבורן הנחה כמעט מובנת מאליה. אבל עבור קהילות מסוימות שאננות מעין זו אינה בהישג יד. מבעד לחורי רשת הביטחון הפרוסה למרגלותיהן הן מבחינות בתהום. אותה "תחושה מאושרת של עבר ועתיד נצחיים" היא לדידן בגדר חלום רחוק, אולי בלתי אפשרי.
ואולם, אין דין עבר נצחי כדין עתיד נצחי. שניהם קשורים לצדדיה השונים של תודעת הקיום הקיבוצי: הישרדות (פיזית־פוליטית) מזה וזהות (חברתית־ תרבותית) מזה. הן תחושת הזהות והן התקווה להישרדות ניזונות מן ההווה, אך כפני יאנוס הן משקיפות אל צירי זמן שונים: בשעה שהשאיפה לשרוד מכוונת לעבר העתיד, ומבקשת לאתר בו את המשך קיומה (הפיזי־פוליטי) של הקהילה, מעוגנת הזהות בעבר, בתחושת הרצף ההיסטורי. כאדם בוגר המביט בתמונת ילדותו ומדמה לראות בה את דמותו שלו, כך בני אותו קולקטיב אתנו־לאומי מביטים אל עברם ומזהים בו את עמם ובתוך כך גם את עצמם. שני יסודותיה של תודעת הקיום טעונים ערכית: הן הזהות והן ההישרדות מחייבות יצירתו של בסיס נורמטיבי איתן בזירה הפנימית (בקרב הקהילה) כמו גם בזירה החיצונית. ושני היסודות כרוכים זה בזה: הישרדות בלא זהות יוצרת "קהילה חלולה" נטולת ליבה ערכית, וזהות שאינה מסוגלת לשרוד מותירה אחריה תרבות שתהיה רק אות מתה בדפי ההיסטוריה.
קיומה של קהילה אתנו־לאומית נשען, אם כן, על מידה של ודאות ביחס לעבר ולעתיד כאחד. כאשר אחד ממוקדי הוודאות מתערער, נזקפת חשיבות גדולה עוד יותר לאחר. קהילות אתניות אשר התהוו בתקופה מאוחרת יחסית, ולפיכך מתקשות לעגן את זהותן בעבר קדמון, תיאלצנה להשקיע מאמץ לא־מבוטל בהמצאת הזהות ובעיבויה. ואולם, בה בעת, הן תידרשנה להפנות את עיקר משאביהן לאפיק השני של ודאות קיומן, בהבטחת הישרדותן לעתיד, ולהשליך את יהבן על הדורות הבאים. בהעדר עבר בטוח, התנאי ההכרחי להשגת יציבות הכרתית וסולידריות חברתית הוא יכולתה של הקהילה ליצור מראית עין של עתיד מבטיח (בעתיד זה תלויה כמובן גם היכולת להמשיך ולשקוד על פרויקט מציאת והמצאת הזהות האתנית). אם תיכשל הקהילה בכך, וספק־הקיום יחלחל אל שני מוקדי הוודאות, קריסה רבתי תהיה כמעט בלתי נמנעת, תחילה בהכרה ולאחר מכן גם בהוויה.
 






שיטה יחסית, כישלון מוחלט

אמוץ עשהאל

רק שינוי שיטת הבחירות יבלום את השחתתה של הפוליטיקה הישראלית

קהלת, החולף והנצחי

איתן דור־שב

המפגש של המלך שלמה עם המוות

הקוסם מלובליאנה

אסף שגיב

הפיתוי הטוטליטרי של סלבוי ז'יז'ק

דמוקרטיה ללא ברק בעיניים

מרלה ברוורמן

המשט לעזה והאי-סדר העולמי החדש

הראל בן-ארי

מי מנסה לשכתב את כללי המשחק של הזירה הבינלאומית?


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2025