אם להאמין להוגה הדעות הצרפתי מישל פוקו, העולם המערבי כבר אינו מסוגל לסבול מיצגים פומביים של אכזריות. מובן, שפני הדברים היו שונים בעבר; לפקח ולהעניש, מחקרו הקלסי של פוקו, שפורסם בשנת 1974, מקדיש פרק ארוך וקודר לתיאור טקסי הענישה הציבוריים שרווחו באירופה עד לפני כמאתיים שנה. הנוהג עתיק היומין התנהל בדרך כלל על פי מתכונת בסיסית: העבריינים, שנמצאו אשמים בפשע נגד השלטון או החברה, הובלו לגרדום שהוצב בכיכר העיר (או באתר התקהלות אחר), עונו קשות במשך שעות והוצאו לבסוף להורג לעיני ההמונים, אשר צפו מרותקים במחזה המבעית שחשף בפניהם את ייסוריו, גסיסתו ומותו של בן אנוש אחר.
ואולם, כל חגיגה מגיעה בסופו של דבר לקִצה. מעשי התעללות והרג קבל עם ועדה לא הלמו עוד את הטעם המעודן של בני התרבות המודרנית. בתחילת המאה התשע־עשרה, עם התגברות ההתנגדות הציבורית לתופעה, נעלמו העינויים וההוצאות להורג מן הזירה הפומבית. שיטות אחרות של כליאה, פיקוח ומשמוע אדמיניסטרטיבי סמוי מן העין תפסו את מקומם. וכך, כותב פוקו, "נעלם חזיון הראווה הגדול של הענישה הגופנית; הגוף המעונה הפך לדבר שיש להימנע ממנו; הייצוג התיאטרלי של הכאב הוצא אל מחוץ לענישה".
אפשר שפוקו היה מעדכן את התזה שלו לו נזדמן לו לצפות בכמה מן התוצרים שהפיקה תעשיית הסרטים בשנים האחרונות - צמד סרטי המסור, למשל. הסרטים האמורים, המגוללים את מעלליו של רוצח סדרתי רב־תושייה ויצירתי במיוחד, מספקים לצופה דבר מה שנחסך ממנו, לכאורה, מאז סוף המאה השמונה־עשרה: חזיון ראווה של ענישה גופנית, ייצוג תיאטרלי של כאב וגופות מעונים למכביר. כל זה לא פגם, כמובן, בהתלהבות שבה התקבלו הסרטים הללו בקרב הקהל. נהפוך הוא: המסור, בבימויו של ג'יימס ואן, יצא אל האקרנים בשנת 2004, הוצג תחילה בפסטיבל הסרטים הנחשב בסאנדנס וזכה בהמשך להצלחה מרובה בקופות ולמעמד של יצירת פולחן, בעוד שהמסור 2, שבוים על ידי דרן לין בוסמן ושהגיע אל בתי הקולנוע באוקטובר 2005, אפילו ניצב במשך זמן מה בראש רשימת שוברי הקופות באמריקה. בהתחשב בתקדימים אלו, יש להניח שסרט ההמשך השלישי לא יפגר מאחור, ויהפוך גם הוא ללהיט מיידי.
אף שסרטי המסור רשמו לזכותם הצלחות קופתיות נאות, קל לפטור אותם כפסולת הטיפוסית של ז'אנר סרטי האימה, שבדרך כלל אינו זוכה להערכה ביקורתית גבוהה. ואולם, תהא זו טעות להתעלם מן המסר הטמון בסרטים הללו ולהקל ראש בסיבות להצלחתם. בחינה רצינית יותר של המסור, ובמידה לא פחותה מכך של סרט ההמשך (הנחות) שלו, עשויה לתת בידינו רמזים להבנתה של תופעה תרבותית בעלת חשיבות לא מבוטלת, ולהסביר, ולו גם במידה חלקית, כיצד אירע שחזיונות ראווה של אכזריות מפלצתית הפכו שוב בזמננו לאטרקציה המונית.
מטרתם העיקרית של סרטי אימה, כפי שמעיד שמם, היא להפחיד. השגתו של אפקט פסיכולוגי זה היא תכלית קיומם וסוד הצלחתם. סרט אימה טוב אמור להקפיץ את הצופה מכיסאו, או לפחות להעביר בו צמרמורת. המסור ממלא תפקיד זה היטב, אבל בכך לא מסתכמת יומרתו של הסרט. הוא מכוון גבוה יותר: הוא מנסה ללמדנו שיעור; הוא מבקש להיות גם מחזה מוסר.
לכאורה, אין בכך חידוש של ממש. גם במפחידונים הנחותים ביותר ניתן למצוא לעתים קרובות איזו אמירה מוסרית, גם אם מעוותת משהו. סרטים נצלניים כמו יום שישי ה־13 או ליל המסכות אינם בוחלים בסצנות של מין ואלימות בוטה, אולם המסר האמיתי המובלע בהם הוא פוריטני למהדרין. קרבנות מעשי הזוועה המתרחשים במהלכם הם בדרך כלל צעירים ובני נוער המנהלים אורח חיים מתירני. מותם של פוחזים אלו בידי הרוצח עשוי להצטייר, אם כן, כמעין גמול טבעי על הוללות מוגזמת (וכמעט מתבקש להציע כאן ניתוח לאקאניאני מלומד על הצד ה"פרברטי" של הציווי המוסרי, ולהפך - אולם עלינו לעמוד בפיתוי). באחת הסצנות המרכזיות בצעקה, מותחן בעל מודעות עצמית אירונית, מציג אחד מגיבורי הסרט את עקרונות הברזל של הז'אנר: "יש כללים מסוימים שעליך לציית להם אם ברצונך לשרוד בסרט אימה", הוא מסביר לחבריו. "ראשית, אסור לך לשתות לשכרה או להשתמש בסמים. שנית, אסור לך לקיים יחסי מין. זהו לאו מוחלט. זה חטא. זה המשך של הכלל הראשון".
ההתחסדות המוסרית המשונה של סרטי האימה הגיעה אפוא למדרגה של פרודיה עצמית פוסט־מודרנית. אבל המסור והמשכו לוקחים אותה צעד נוסף קדימה, והתוצאה אינה משעשעת כלל ועיקר: הרוצח הסדרתי המככב בסרטים אלו, המכונה "פאזל" (שמו האמיתי, מסתבר, הוא ג'ון קריימר), אינו פסיכופט מן המניין; הוא רואה עצמו כשופט וכתליין, הגומל לבריות על חטאיהן הקטנים והגדולים. יתר על כן, המלכודות שהוא מתכנן - מבחנים ואתגרים גרוטסקיים הדוחפים את קרבנותיו לעבר המוות או הטירוף - אמורות לשקף את החטאים עצמם. אדם שניסה להתאבד כשחתך את ורידיו באמצעות תער, נאלץ לזחול דרך סבך תיל משונן כדי לבדוק אם הוא מוכן לחתוך את עצמו - הפעם כדי להישאר בחיים; רופא יהיר ואטום, המבשר מדי יום למטופליו כי הם עתידים למות ממחלה כזו או אחרת, נתבע לירות באדם שמעולם לא פגש, ולהפוך בכך ל"סיבת המוות" בעצמו; מלשין משטרתי, שהתפרנס למחייתו מצפייה במעשי אחרים, נדרש לשלוף מפתח המוחבא בראשו, מאחורי ארובת עינו, כדי לבחון אם הוא מסוגל להתבונן גם "פנימה" - וכן הלאה וכן הלאה. בכל המקרים הללו ובאחרים, מקפיד הרוצח (המסתייג מתואר זה, שהרי קרבנותיו מביאים על עצמם את מותם במו ידיהם) להתאים עונש - או מבחן - מקורי והולם לכל התנהגות נלוזה; עונש שיהווה גם בבואה מעוותת של פשעי הקרבן.
דפוס הפעולה של "פאזל" מזכיר, ולא במקרה, את המכניקה המוסרית השולטת בתופת של דנטה אליגיירי. חלקה הראשון של הקומדיה האלוהית, פרי יצירתו של המשורר האיטלקי הדגול, גדוש, כידוע, בתיאורי העינויים והייסורים שהם מנת חלקם של הרשעים בגיהינום. עולם רדוף מכאוב זה מתנהל על פי לוגיקה דקדקנית של ענישה סמלית המכונה "קונטרפּאסו": החוטאים שנכנעו לתאוות הבשרים מתוך סערת רגשות נסחפים לעד ברוח מטלטלת; ראשיהם של מגידי העתידות מופנים לכיוון הפוך לגופם, והם נידונים לצעוד לנצח לאחור; משיאי העצות הרשעים, ובהם אודיסיאוס, מולקים בידי לשונות של אש; והבוגדים, אשר הפנו עורף לחוֹם של הקשרים האנושיים ושל אהבת האל, שקועים בישימון קפוא של קרח. הכל מקבלים את הגמול היאה לפשעם, ללא רחמים, ללא תקווה לגאולה. כשדנטה, המסייר בתופת, נשבר מול המראות הללו ופורץ בבכי, גוער בו וירגיליוס, מורה הדרך שלו. "גם אתה דומה לכסילים האחרים?" הוא שואל בתרעומת."כאן החמלה חיה רק כאשר היא מתה לגמרי. ומי חוטא יותר בעזות מצח כלפי שמים מזה המתעצב על גזר דינו של אלוהים?"
אבל בגיהינום האורבני של המסור אין אלוהים; הוא מת או הסתיר את פניו מן האנושות. את מקומו תופס דווקא רוצח סדרתי - לא כנציג הרשע הטהור, אלא כהתגלמות הצדק הפראי, נטול החמלה. זהו היפוך מעורר פלצות, אך יוצרי המסור מתנהלים בבטחה בדרך שנסללה כבר בסרטים כמו שבעה חטאים וחניבעל. בדומה לרוצחים כ"ג'ון דו" (ובעברית: פלוני אלמוני) בשבעה חטאים וחניבעל לקטר, שהפך, כידוע, לגיבור תרבות, "פאזל" אינו בן־תמותה רגיל, אלאאדם בעל תבונה ותושייה חריגות, ובתור שכזה, הוא ניצב בעמדה של עליונות על מערכת אכיפת החוק הממוסדת, המתבוססת בבינוניות ובביורוקרטיה. הוא יכול לאמץ לעצמו נקודת מבט כמו־אלוהית, בוחנת כליות ולב, ולגזור את דינן של הבריות כראות עיניו; ובדיוק כמו מקור ההשראה המקראי שלו, גם הוא מתגלה כאל נוקם ונוטר. "אל תבקש ממני לרחם על האנשים האלה", אומר "ג'ון דו" לאחד הבלשים החוקרים אותו. "אני לא מתאבל עליהם יותר משאני מתאבל על האלפים שמתו בסדום ועמורה".