הזכות ההיסטורית על הארץ: עד היכן?

חיים גנז

הטיעון תקף - אך עד גבול מסוים


האם יש ליהודים זכות היסטורית בארץ ישראל? בעיני ישראלים רבים, התשובה לכך כמעט מובנת מאליה. ציבור דתי ומסורתי גדול, המעגן זכות זו בהבטחה אלוהית, תולה בה את הלגיטימיות של ההתיישבות היהודית בכל חלקי הארץ. מעגלים רחבים יותר בחברה הישראלית, שהתחנכו לאורו של הסיפור הציוני ואימצו אותו ללא עוררין, נוטים אף הם להשיב בחיוב גורף על השאלה, אם כי תגובתם זו נובעת מהתניה אידיאולוגית מוקדמת ולא מהשקפה מנומקת וסדורה דווקא.

ואולם מן הזווית של השיח המוסרי האוניברסלי, שאינו נשען על דוֹגמות דתיות או לאומיות, התמונה מורכבת יותר. הוגי דעות ליברלים אחדים בני־זמננו סבורים כי מנקודת מבט אוניברסלית אפשר להצדיק גרסאות מסוימות של אידיאולוגיה לאומית מן הסוג האתנו־תרבותי, שהציונות שייכת לו. העמדות המרכזיות של האידיאולוגיה הזאת גורסות כי לאנשים יש אינטרס לדבוק בתרבותם המקורית, לחיות במסגרתה, לקיימה לאורך דורות, ולקבל לשם כך הגנה פוליטית באמצעות הזכות להגדרה עצמית ולשלטון עצמי.1 תנועות לאומיות רבות בכל רחבי העולם אימצו כידוע עמדות ברוח זו. ואולם מה שמבדיל את הציונות מאידיאולוגיות אחרות של לאומיות אתנו־תרבותית - ובכללן גם כאלו שקודמו בידי חוגים יהודיים, דוגמת תנועת ה'בונד'2 - הוא התעקשותה על כך ששאיפתו של העם היהודי לדבוק בתרבותו ולקיים שלטון עצמי אינה יכולה לבוא לידי ביטוי הולם בתפוצות השונות או בטריטוריות שאין להן קשר להיסטוריה היהודית, אלא בארץ ישראל ובה בלבד. ההגדרה העצמית של היהודים, כך טענו שוב ושוב מנהיגי התנועה הציונית ודובריה, מותנית במימוש "זכותם ההיסטורית" בארץ ישראל, מולדתו של העם היהודי.

במאמר זה אבקש לעמוד על טיבה של הזכות ההיסטורית של היהודים בארץ ישראל, תוך בחינת תוקפה המוסרי ומקומה בשיח הציוני. כפי שאנסה להראות, השימוש שעשתה הציונות בטיעון הזכות ההיסטורית לצורך קביעת ארץ ישראל כיעד המועדף - אם לא היחיד - להגשמת השאיפות הלאומיות של היהודים היה מוצדק, בעיקר לנוכח מצבו של העם היהודי במחצית הראשונה של המאה העשרים. הוא היה מוצדק בייחוד אם מבינים את הזכות ההיסטורית כתביעה שאינה נסבה על ראשונותם של היהודים בארץ ישראל (דרישה שאכנה כאן "תביעת המחזיק הראשון"), אלא על ראשונותה של ארץ ישראל בהיסטוריה של היהודים ("התביעה לטריטוריות מעצבות"). ואולם, הזכות ההיסטורית לבדה אינה יכולה להצדיק דרישה להשלטת ריבונות טריטוריאלית על כל הארץ או אפילו על חלקים ממנה; היא יכולה להיות שיקול אך ורק בקביעת המיקום הגיאוגרפי הספציפי שבו אמורה ההגדרה העצמית היהודית לבוא לידי מימוש. נראה שהבחנה עקרונית זו לא נעלמה מעיניהם של הוגים ומנהיגים ציוניים מרכזיים, ובהם חיים וייצמן, דוד בן־גוריון ובייחוד, למרבה ההפתעה, זאב ז'בוטינסקי. בהתבטאויותיהם של אישים אלו, כמו בהצהרותיהם של מוסדות לאומיים בולטים דוגמת הקונגרס הציוני והסוכנות היהודית, ניכרת מודעות, בדרגות שונות, למהותה של הזכות ההיסטורית ולמגבלותיה. למרבה הצער, הוויכוח הפוליטי העֵרני המתנהל בישראל מאז מלחמת ששת הימים סביב שאלת גבולותיה של המדינה אינו מתאפיין ברמה דומה של בהירות ודיוק. לפיכך, מן הניתוח שיוצג להלן ניתן לגזור כמה מסקנות, שראוי לתת עליהן את הדעת כל אימת שמושג הזכות ההיסטורית עולה על סדר היום הציבורי.

 

ב

מבחינה עקרונית, חשוב להבחין בין השאלה הנוגעת להצדקת מיקומה הגיאוגרפי של זכות ההגדרה העצמית ובין הדיון על הצדקתה של זכות זו עצמה, אופייה המוסדי והיקפה הטריטוריאלי. שלא כזכויות היסטוריות, שהן זכויות המוּקנות לקבוצות בגין אירועים ספציפיים בהיסטוריה הפרטיקולרית שלהן, הזכות להגדרה עצמית היא א־היסטורית ואוניברסלית; זוהי זכותן של כל הקבוצות הלאומיות בתור שכאלה.3 הזדקקות לזכות ההיסטורית כדי להצדיק את עצם הזכות לריבונות טריטוריאלית פירושה ניסיון לקבוע לא רק היכן תמוקם זכות ההגדרה העצמית (במולדתה או במקום מושבה של הקבוצה הלאומית), אלא גם מה תהיה צורתה המוסדית (ריבונות מדינתית) ובאילו היקפים טריטוריאליים היא תבוא לידי מימוש (כל השטח שעליו נסבה הזכות). לעומת זאת, הזכות הא־היסטורית להגדרה עצמית לאומית, בפני עצמה, מותירה פתוחה את השאלה איזו צורה מוסדית צריכה להיות לאותה הגדרה עצמית (אוטונומיה אישית־עניינית, אוטונומיה טריטוריאלית או ריבונות במסגרת מדינת לאום), מהו היקף השטחים שעליהם תחול (במקרה שאכן יש לה ממד טריטוריאלי), והיכן ראוי למקם אותה מבחינה גיאוגרפית. קשירת הזכות להגדרה עצמית בזכות ההיסטורית על טריטוריה מסוימת עשויה לכל היותר לספק לנו מענה אפשרי לשאלת מיקומה הרצוי, בלי לקבוע בהכרח גם את צביונה המוסדי והיקפה הטריטוריאלי.4

ההבדל בין השימוש בטיעון הזכות ההיסטורית כבסיס לקביעת מיקומה הגיאוגרפי של זכות ההגדרה העצמית ובין השימוש בו כבסיס לתביעות ריבוניות ולהתפשטות טריטוריאלית הוא בעל חשיבות נורמטיבית מכרעת. השימוש האחרון הוא חסר תוקף מבחינה מוסרית. טיעון הזכות ההיסטורית אינו יכול להצדיק דרישות של ריבונות טריטוריאלית, מפני שאם יוכר ככזה הוא עלול לסכן את מקורות המחיה, המגורים והחירות שלהם נזקקים רבים. בהתייחסו אל מלכים ואומות שכבשו טריטוריות ואחר כך תבעו עליהן ריבונות בשם ראשוניותם כתב הפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו: "איך יכול אדם אחד או עם שלם לכבוש חבל ארץ עצום ולמנוע את כל המין האנושי מליהנות ממנו, אם לא על ידי מעשה גזילה ראוי לעונש; שהרי על ידי כך גוזלים משאר בני האדם מקום יישוב ומזונות שהטבע העניק לכולם במידה שווה?"5 דברי הביקורת של רוסו כוונו כלפי כל מי שטוען לזכות היסטורית וגם נוכח באופן פיזי בטריטוריות שאותן הוא תובע לעצמו, ויש להם אפוא משנה תוקף כשמדובר באומות המבקשות לחדש את הקשר הפיזי עם טריטוריות שאיבדו לפני דורות. הסתמכותן של אומות כאלה על הזכות ההיסטורית כבסיס לתביעת ריבונות ולקביעת היקפה פירושה אז לא רק חסימת אפשרות השימוש הפוטנציאלי בטריטוריות לשם מימוש צורכיהם החשובים של אחרים העשויים להזדקק לאותם חבלי ארץ, אלא גם איום בעקירתם ובנישולם של אלה שכבר יושבים בפועל באזורים האלה, ולכל הפחות הכפפתם לריבונות שאינה שלהם.

ואולם, אם הזכות ההיסטורית של אומות אינה נתפסת כמנוף לתביעת ריבונות טריטוריאלית אלא רק כשיקול בקביעת המקום הגיאוגרפי שבו תתממש זכותן להגדרה עצמית, הרי הטיעונים האלה כמעט אינם תקפים עוד. תוקפם יכול לפקוע אם השאלות הנוגעות לריבונותן ולזכויותיהן הטריטוריאליות של אומות תוכרענה על יסוד שיקולי צדק מהותי, כגון גודלן של האומות השונות, אופיין התרבותי והצרכים המיוחדים שתרבותן מייצרת, מידת ההשקעה שלהן, האחריות שהן מגלות כלפי חבריהן, התנהגותן כלפי מי שאינו חבר בהן, וגורמים נוספים. אם הטריטוריות בעולם מחולקות בין העמים המאכלסים אותו על יסוד השיקולים האלה ואילו הזכות ההיסטורית משמשת בסיס רק למיקום ההגדרה העצמית של אומות בְּשטחים שזכות זו תקפה לגביהם, הרי אין מדובר כאן בסיכון מקורות המחיה, המגורים והחירות של אומות אחרות, אלא רק בוויתור על מימוש האינטרסים האלה באזורים מסוימים. ואולם, במקרה כזה מדובר באזורים שאינם נרחבים יותר מאלה שאותן אומות אחרות היו נדרשות ממילא להימנע משימוש בהם אילו חולקו זכויות הגדרה עצמית באופן צודק בין קבוצות לאומיות.

הזכות ההיסטורית הִנה בסיס הולם לקביעת המקום שבו תמומש זכותן של אומות להגדרה עצמית לא רק מפני שאין טעמים נגד ההיזקקות אליה כבסיס כזה אלא גם מפני שיש טעמים בעדה. כשמדובר באומות אשר לא איבדו את הקשר הפיזי עם הטריטוריות שהן טוענות לזכות היסטורית עליהן, יש טעמים כאלה גם כשמדובר בזכות היסטורית שנסבה על ראשוניותה של האומה בהיסטוריה של הטריטוריה ("זכות המחזיק הראשון") וגם כשהיא נסבה על ראשוניותה של הטריטוריה בהיסטוריה של האומה ("הזכות לטריטוריות מעצבות"). אם החזקה הראשונה עומדת בעינה, ראוי לראות בזכות ההיסטורית נימוק מכריע לקביעת מקום ההגדרה העצמית, מפני שמיקומים אחרים עלולים לכפות על האומה - ואולי גם על אומות אחרות - נדודים וטלטולים מיותרים. כשמדובר בזכות לטריטוריות מעצבות ובאומה היושבת בטריטוריות האלה, הנימוקים למקם שם את זכותה להגדרה עצמית חזקים עוד יותר. נימוקים אלו אינם פרגמטיים בלבד. נראה כי לאנשים המייחסים חשיבות להשתייכותם הלאומית יש אינטרס עמוק מאוד להישאר בקרבת הטריטוריות המעצבות של קבוצתם הלאומית. אם האינטרס הזה לא יתממש עלול הדבר לעורר אצלם תחושת תלישות וגעגועים. לכן, בהתחשב בתפקידן המרכזי של הטריטוריות ההיסטוריות בכינון הזהות הלאומית, אפשר בהחלט להכיר בקיומו של קשר משמעותי בין הטריטוריות האלה לזכות להגדרה עצמית. שלא כבמקרה של החזקה הראשונה, הטריטוריות שבהן מדובר הן לא רק מתאימות אלא גם מהותיות למיקומה של הזכות הזאת.6

הטעמים הפרגמטיים שבגללם ראוי למקם את ההגדרה העצמית הלאומית במקום החזקה הראשונה מאבדים את תוקפם ברגע שהקשר הפיזי בין העם לחבל הארץ הזה ניתק. אם אומה איבדה לפני דורות את חזקתה בטריטוריה נתונה, הרי שאי־אפשר לטעון כי ראוי שתממש את זכותה להגדרה עצמית באותה טריטוריה, מפני שהדבר יחסוך טלטולים ונדודים לה ולאחרים. ההפך הוא הנכון. ואולם הטעמים הלא־פרגמטיים, אותם טעמים שבגללם ראוי לראות את הזכות ההיסטורית במשמעותה כזכות לטריטוריות מעצבות בתור בסיס הולם לקביעת מקום ההגדרה העצמית, אינם מאבדים בהכרח את תוקפם ברגע שהקשר הפיזי בין האומה ובין הטריטוריה ניתק. האינטרס של קבוצות לאומיות וחבריהן לשמור על קשר עם הטריטוריות המכוננות שלהם הוא אינטרס תקף גם כשאלה מחזיקים בטריטוריות הללו וגם כשאינם מחזיקים בהן. כאלה הם פני הדברים לפחות במקרים שבהם שמרו חברי הקבוצה הלאומית על הקשר הזה למרות הניתוק הפיזי. במובן הזה, הנתק הפיזי של חברי קבוצה לאומית מן הטריטוריות המכוננות שלה אינו שונה מן הנתק הפיזי של בני אדם מאנשים הקרובים להם. מדובר בקשרים שיכולים להיות חלק מהווייתם הנפשית גם אם אין להם ביטוי גשמי. הם מתקיימים ברוח, ויש לכבדם ולהתחשב בהם במידה הראויה.







להציל את הקופסה הכחולה

יואל גולובנסקי, אריאל גלבוע

מערכת המשפט הישראלית כבר אינה מאמינה בהתיישבות יהודית

שיטה יחסית, כישלון מוחלט

אמוץ עשהאל

רק שינוי שיטת הבחירות יבלום את השחתתה של הפוליטיקה הישראלית

צ'ה גווארה: משיח חולה הדק

לוראן כהן

המהפכן הארגנטינאי חלם על עולם חדש, מתוקן - ואת הדרך לשם הקפיד לרצף בגופות

המשט לעזה והאי-סדר העולמי החדש

הראל בן-ארי

מי מנסה לשכתב את כללי המשחק של הזירה הבינלאומית?

דמוקרטיה ללא ברק בעיניים

מרלה ברוורמן


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2021