היהדות והמדינה המודרנית

יורם חזוני

מה שלא סיפרו לכם על דת, מדינה ודמוקרטיה


מובן שלא כל העולם הנוצרי ראה כך את פני הדברים. בהולנד, באנגליה ובמקומות אחרים, הצורך להצדיק את ההתקוממות המדינית והרעיונית נגד תביעותיה של הכנסייה הקתולית לריבונות כלל־עולמית, דחף את בכירי הוגי הדעות הפרוטסטנטים ללימוד עברית וארמית בניסיון לאתר את רצונו האמיתי של האל במקורות היהודיים.10 בשנת 1574 פרסם ה"הֶבּראיסט"* השווייצרי הנודע קורנליוס בּרטראם ספר בשם דה פוליטיה יודאיוֹרוּם ("המדינה היהודית"), שביקש להתחקות אחר צורת המשטר הטובה ביותר באמצעות לימוד המקרא, התלמוד, ספרי המכבים וכתבי הרמב"ם. כך החלה תקופה של מאה וחמישים שנה שבמהלכה נחקרו בקפידה התנ"ך ומקורות יהודיים מאוחרים יותר בחיפוש אחר חכמה מדינית שתוכל לסייע בהנחת היסודות לסדר פוליטי חדש באירופה הפרוטסטנטית.11 במרוצת תקופה זו, שנמשכה עמוק אל תוך המאה השמונה־עשרה, נכתבו בעקבות ברטראם עשרות ספרים דומים, ובכללם יצירתו רבת־ההשפעה של הוגה הדעות המדיני ההולנדי פטרוס קוּנאיוּס, הרפובליקה של העברים (1617), שנסמך, בין היתר, על התלמוד, מדרש רבה, הרמב"ם, אברהם אבן עזרא, משה בן עזרא, הרד"ק, הראב"ד ויוסף קארו בניסיון לבנות את יסודות המשטר הרפובליקני על בסיס המחשבה המדינית היהודית.12 חלקים מן הספר תורגמו לאנגלית ואף הספיקו לשמש מדריך למהפכנים הרפובליקנים בימי קרומוול.

דומה שלא היה עם באירופה שניגש למאמץ זה לפתח מחשבה מדינית ניאו־עברית בהתלהבות רבה יותר מהאנגלים. כפי שהראה פרופ' אדריאן הייסטינגס,13 לאנגלים הייתה מסורת של הזדהות עם עַם ישראל המקראי ששורשיה מגיעים לפחות עד לשנת 730 לסה"ן, כשהנזיר הבנדיקטני בִיד השווה בין האנגלים ליהודים בספרו ההיסטוריה הכנסייתית של העם האנגלי.14 באנגליה של שושלת טיודור, שנאבקה על עצמאותה אל מול ספרד הקתולית, השתקפה אותה תפיסה, לדוגמה, בשירתו של ג'ון לילי, המתארת את אנגליה כ"ישראל החדשה". ותחושות אלו לא פסחו גם על המחשבה הפוליטית. הפילוסופיה המדינית של הוגי דעות כמו תומס הובס, ג'יימס הרינגטון וג'ון לוק נשענה גם היא על פירושים נרחבים של המקרא. הובּס היה בקיא בעברית, וביצירתו הגדולה לויתן הקדיש יותר מ־300 עמודים לתורות המדיניות של כתבי הקודש היהודיים.15 לוק, שאף הוא ידע עברית, הקדיש את המחצית הראשונה של ספרו שתי המסכתות על הממשל לפרשנות פוליטית של המקרא.16

מבין הוגי הדעות הניאו־עבריים האנגלים, החשוב ביותר היה ללא ספק המדינאי והמשפטן הדגול ג'ון סֶלדֶן, שכתביו ביקשו לבסס את הפילוסופיה המדינית של אנגליה הריבונית והעצמאית על חוקי האל, כפי שאלה עולים מהמסורת הרבנית היהודית. בחיבורו על דיני הים מָרֶה קְלָאוּסוּם (1635) - אחד הטקסטים הבסיסיים של המשפט הבינלאומי - השתית סלדן את רעיון הריבונות הלאומית ביבשה ובים על המקרא והתלמוד (גם עבודתו של יוגו גרוֹטיוּס, יריבו ההולנדי הגדול, נסמכה על ידיעת העברית ועל קריאה במקורות מקראיים וחז"ליים). חיבורו של סלדן משנת 1646, על דיני הנישואין והגירושין היהודיים, מילא תפקיד משמעותי בהאצת בידולם של דיני המשפחה האנגליים מן המשנה הקתולית, וקירובם אל עקרונות היהדות. ואולם, היצירות המרשימות ביותר של סלדן היו שני ספרים מונומנטליים שחיבר על יסודות הפילוסופיה המדינית: משפט הטבע והאומות על פי לימודם של העברים (1640), ש־840 עמודיו יוחדו לפיתוח תיאוריית החוק הטבעי לאור שבע מצוות בני נוח התלמודיות, שעל פי הרבנים חלות על כל אומות העולם; ועל האסיפות והרשויות המשפטיות של העברים הקדמונים (1650-1655) - חיבור המקדיש 1,130 עמודים לחקר הסנהדרין כמופת לפרלמנט ראוי. ביצירתו הסתמך סלדן על התלמוד, המדרש, התוספתא, הרמב"ם, הרמב"ן, יהודה הלוי, אברהם הלוי, אבן עזרא, הרד"ק, הרלב"ג, הר"ן, יוסף קארו, דוד גאנז, שמעון לוצטו, אונקלוס, תרגום יונתן, הזוהר וכתבים יהודיים רבים נוספים.

בימיו של סלדן, משפט הטבע והאומות על פי לימודם של העברים נחשב בעיני רבים ליצירה החשובה ביותר בתחום הפילוסופיה המדינית האנגלית. לויתן של הובס, שהתפרסם אחת־עשרה שנים לאחר חיבורו הגדול של סלדן, נכתב בצלו ומשקף את השפעתו; וכפי שטוען פרופ' ריצ'רד טאק, יש יסוד להנחה שרעיונותיו של סלדן המשיכו להתוות את הקווים הכלליים של השיח הפוליטי באנגליה עוד במשך דור שלם.17 יתר על כן, משפט הטבע והאומות נדפס שוב בלונדון, בשטרסבורג, בפרנקפורט ובערים נוספות באירופה. ולמרות המובאות הרבות והארוכות בעברית ובארמית, מהדורות נוספות שלו המשיכו לראות אור כמעט מאה שנים לאחר צאתו לאור בפעם הראשונה.

אך ההיסטוריה של הפילוסופיה המדינית לא נטתה חסד לג'ון סלדן ולהתעניינותו ביהודים ובמסורתם. לייבניץ ראה בו כישרון מבוזבז,18 ועם עלייתה של הנאורות, נדמה היה שגזר דינה של ההיסטוריה יהיה דומה. לפילוסופים הצרפתים לא הייתה סבלנות לדת מכל סוג שהוא, ובוודאי לא ליהדות; ואילו בגרמניה, שם הקפידה הפילוסופיה לשלם מס שפתיים לנצרות, דאגו הוגי דעות כמו קאנט והגל שלא להותיר מקום רב ליהדות. הוגי דעות כמו סלדן, שהושפעו עמוקות מן המסורת היהודית, היו להם לרועץ. ובסופו של דבר, תפיסה זו היכתה שורש גם במדינות דוברות אנגלית.

כבר ראינו כיצד משתקפת ההיסטוריוגרפיה של האקדמיה הגרמנית בספרו של פרופ' סאביין, ההולך בעקבות קאנט והגל במחיקתו את המקרא מתולדות המחשבה המדינית, ובתיאור הנצרות כאילו הפציעה בשלמותה היישר ממחשבתה של יוון. ברם, כעת אנו יודעים שההיסטוריה מורכבת יותר, ושניתן להצביע על השפעות יהודיות על המחשבה המדינית המערבית לפחות עד לזמנו של ג'ון לוק והקמת הרפובליקה המודרנית. כיצד, אפוא, מתמודד היסטוריון כמו סאביין עם הבעיה הזאת? התשובה עולה בבירור מן הפסקה שבה הוא מתאר את כתביו של ג'ון סלדן:

השקפותיו של סלדן, הן על פוליטיקה והן על דת, צמחו מתוך סוג של חילוניוּת שלא הייתה נפוצה ביותר במאה השבע־עשרה, ומתוך חכמת חיים שנונה... תועלתנותו, חילוניותו ושכלתנותו של סלדן רחוקות מלהיות טיפוסיות, אך חוזרות ומופיעות בידידו תומס הובס, ובמובן מסוים הן שזכו והשמיעו את המילה האחרונה של המהפכה [המהוללת בשנת 1688], בהגותו של האליפקס**.19

שורות אלו אומרות בעצם הכל. על פי גרסתו של סאביין, ג'ון סלדן הוא אמנם הוגה דעות מדיני בולט, ואולי אפילו הוגה דעות חשוב מאוד, עקב השפעתו על הובס ועל המהפכה המהוללת. אולם הסתמכותו המכרעת של סלדן על המקרא ועל מקורות רבניים בפילוסופיה המדינית שלו הייתה כלא הייתה.

דבר דומה מתרחש שעה שפונים ללמוד את כתביהם של הוגי דעות ידועים יותר. בקורס אוניברסיטאי ממוצע, בחו"ל כמו גם בארץ, המרצה מלמד רק את המחצית הראשונה של לויתן, ספרו של הובס, כיוון שמחציתו השנייה עוסקת במקרא; ורק את המסכת השנייה משתי המסכתות על הממשל של לוק, כיוון שהראשונה עוסקת במקרא. יתר על כן, דיונים אלו בתפיסה המדינית של המקרא נחשבים לא־רלוונטיים עד כדי כך שמהדורות רבות של הספרים המדוברים משמיטות את החלקים הללו, והתלמידים אפילו אינם יודעים על דבר קיומם. (עניין זה נכון, אגב, גם ביחס למהדורות בעברית של הובס ולוק, המשמשות להוראת המחשבה המדינית באוניברסיטאות בישראל. כמעט כל החומר בספרים האלה הנוגע למקורות היהודיים כלל אינו נכלל בתרגומים.20)

גם כאן, ההשפעה היהודית פשוט נמחקת, הפעם מן ההיסטוריה של המחשבה המדינית המודרנית. לא ייפלא, אפוא, שסטודנט יכול בקלות רבה כל כך להגיע למסקנה שלַדת, וליהדות בפרט, לא היה כל חלק בכינונו של הסֵדר המדיני של ימינו.

ההיסטוריה שבה אנו דנים אינה ידועה ברבים. לא רק הציבור הרחב, אלא גם אקדמאים המכירים היטב את תולדות ההגות המדינית יתקשו לתאר באופן הולם את העיסוק האינטנסיבי במקורות יהודיים בראשית התקופה המודרנית. סיבה חשובה לכך היא שרבים מן הטקסטים הרלוונטיים, ובהם אלה של קורנליוס ברטראם, קרלו סיגוֹניוֹ, יוהנס אלתוּסְיוּס, פטרוס קונאיוס, ג'ון סלדן ורבים אחרים, נכתבו בלטינית, וכמעט אף אחד מהם לא תורגם לאנגלית (שלא לדבר על עברית), דבר המותיר אותם בהישג ידם של קומץ מומחים בלבד. אני מקווה שבקרוב יהיו המקורות הללו זמינים לכל. רק אז נוכל לבדוק מחדש את ההיסטוריוגרפיה שירשנו מן האקדמיה הגרמנית. רק אז ניתן יהיה לתת תשובות מבוססות לשאלה: מה באמת הייתה תרומתה של היהדות למחשבה ולחיים הציבוריים של המדינה המערבית המודרנית?

בינתיים, אפשר להסיק מסקנות ראשוניות בלבד לגבי הנושא שלפנינו. אבל מסקנות ראשוניות אלו אינן חסרות משמעות. על סמך מה שאנחנו כבר יודעים, אפשר לומר במידה של ביטחון ששלוש ההנחות שהוזכרו בתחילת המאמר דורשות בחינה מחודשת ויסודית. כלומר, על סמך מה שאנחנו כבר יודעים, כלל לא ברור שאדריכלי המדינה המודרנית ראו לנגד עיניהם מדינה לא־דתית, ואפילו אנטי־דתית; כלל לא ברור שהם תמכו בהתלהבות בחילון החיים הציבוריים של מדינתם; וכלל לא ברור שהמקרא ושאר מקורות היהדות הוצאו אל מחוץ לתחום בראשית העת החדשה, ושהם לא מילאו כל תפקיד בכינונה של המדינה המודרנית. אכן, לאחר שיסופר הסיפור כולו, לא מן הנמנע שנגלה כי המסורת היהודית אמנם עזרה בבניית העיר הזאת. ואם כך הדבר, ייתכן שנצטרך לשנות את גישתנו כלפי אמירות פוליטיות שמקורן במורשת הדתית שלנו. שהרי אמירות מסוג זה הם בשר מבשרה של המסורת המדינית המודרנית, לטוב או לרע.

 







החיים היפים על פי הנרי ג'יימס

ראסל רנו

מאחורי הפרוזה התובענית של הסופר המודרני הגדול מסתתר מסר ערכי צלול ואקטואלי להפליא

פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות

מרלה ברוורמן

הדמוקרטיה באינטרנטיה

מרשל פו

'פולחן החובבן' מאת אנדרו קין ו'הנה באים כולם' מאת קליי שירקי

שיטה יחסית, כישלון מוחלט

אמוץ עשהאל

רק שינוי שיטת הבחירות יבלום את השחתתה של הפוליטיקה הישראלית

הקוסם מלובליאנה

אסף שגיב

הפיתוי הטוטליטרי של סלבוי ז'יז'ק


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2022