השקפה רווחת גורסת כי לדת בכלל, וליהדות בפרט, אין מקום בחיים הציבוריים של המדינה המודרנית. השקפה זו מושתתת על כמה הנחות יסוד בנוגע לקהילה המדינית בת־ימינו, שאפשר לסכמן כך:

1. אדריכלי המדינה המודרנית ראו לנגד עיניהם מדינה לא־דתית, ואפילו אנטי־דתית, שהחיים הציבוריים שלה יופרדו מן הדת בעקבות הניסיון העגום של עמי אירופה בימי הביניים.

2. אדריכלים אלו, ובהם הוגי דעות כמו תומס הובס וג'ון לוֹק, היו בעצמם תומכים נלהבים ב"חילוּן" החברה בת־זמנם, ולא ראו כל מקום למסורת הדתית בחיי הציבור.

3. כתוצאה מכך, המקרא ומקורות יהודיים נוספים הוצאו בראשית התקופה המודרנית אל מחוץ לתחום, ולא היה להם חלק בהקמת המדינות שבהן אנו חיים היום.

מובן מאליו שראייה כזאת של תולדות המחשבה המדינית הופכת כל אמירה פוליטית הנסמכת על המסורת הדתית להסגת גבול בלתי לגיטימית. "בנינו את העיר הזאת בלי עזרתך", אומר כביכול המשטר המודרני למסורת הדתית, "וכעת אין לנו כל צורך בך".

השקפה זו בנוגע ליחס שבין המדינה המודרנית לדת אינה משוללת יסוד לחלוטין, וחשוב לתת על כך את הדעת. ואולם במבט כולל, נראה שהיא שגויה. במאמר הנוכחי אסביר מדוע אני סבור כך, וכיצד קרה שתפיסה כה בעייתית קנתה לה אחיזה עמוקה כל כך בחברה שבה אנו חיים כיום.

כשהייתי סטודנט, למדתי את תולדות המחשבה המדינית מספר הלימוד היסודי בנושא, שנכתב בידי פרופ' ג'ורג' סאבּיין.¹ הספר שרטט את התפתחות הרעיונות המדיניים על ציר שנע מן הפילוסופיה היוונית אל המחשבה הרומית, ממנה אל הפילוסופיה המדינית של הברית החדשה ואבות הכנסייה הראשונים, ומשם ישירות אל מחשבת ימי הביניים. פשוט כך. בלי מילה על התנ"ך, או על כל טקסט יהודי אחר.

וכך, בעוד הלקסיקון הפוליטי של ימינו גדוש ברעיונות שמקורם במקרא - מושגים כמו שלום בינלאומי, סדר עולמי חדש, שחרור לאומי, מדינת לאום, צדק חברתי, פירוק נשק, אי־ציות אזרחי וכבוד האדם - מתעלם סאביין מנביאי ישראל כאילו לא קמו מעולם. מפתח העניינים של הספר אינו מזכיר כלל את המקרא, את משה רבנו, את הנביא ישעיהו או את היהדות בכללה. גם לעם היהודי אין כל זכר, מלבד בעמודים שבהם עוסק סאביין בפילוסופיות המדיניות של מוסוליני, אלפרד רוזנברג והיטלר.²

ובאשר לרעיונות המדיניים של המקרא, סאביין מייחס פחות או יותר את כולם לזֶנון מקיטיוּם, שיסד את הזרם הפילוסופי הסטואי בסביבות שנת 300 לפנה"ס. רק בדרך אגב הוא מציין את האופי המאוד לא־יווני של האסכולה הזאת:

מבין כל האסכולות [הפילוסופיות] היא הייתה הכי פחות קשורה באתונה, ואף ליוון בכלל. מייסדה היה "פיניקי", כלומר לפחות אחד מהוריו היה שֵמי. אחריו באו ראשי האסכולה בדרך כלל מִשוּלי העולם היווני, ובייחוד מאסיה הקטנה, שם התקדמה התמזגותם של יוונים ובני־המזרח ביתר מהירות...³

ברם, שאלת צורתה או תוכנה של אותה "התמזגות" בין הסטואיקנים ל"בני־המזרח" נשארה מחוץ לתחומי התעניינותו של ההיסטוריון.

גרסאות היסטוריות חשובות אחרות אינן טובות בהרבה. ספרו של פרופ' שלדון ווֹלין, למשל, הנושא את השם המבטיח פוליטיקה וחזון, נמנע אף הוא מלציין את המקרא או את הנביאים במפתח העניינים שלו. אך בניגוד לסאביין, וולין מייחד ליהדות שלושה משפטים שלמים לפני שהוא עובר לסדרת פרקים המתארת את תרומתם של הרעיונות המדיניים הנוצריים למחשבה המערבית (רעיונות שאותם הוא מכנה "אידיאל חדש ורב־עוצמה של קהילה, שקראה לאדם לשוב אל חיים של מעורבות משמעותית").⁴ וכך כותב וולין:

החוויה הדתית של היהודים נצבעה בגוון פוליטי חזק... תנאי הברית בין ה' לעמו הנבחר פורשו לא פעם כהבטחה לניצחונה של האומה [היהודית], לכינונה של ממלכה פוליטית שתאפשר ליהודים לשלוט בשאר העולם. דמות המשיח, מצדהּ, נזכרה לא כסוכנת הגאולה אלא כדמות שתשקם את מלכות דוד.⁵

אם נקבל את תיאורו של וולין, ניתן לסכם את המחשבה המדינית היהודית באלף השנים שקדמו לבואה של הנצרות כאמונה שעל היהודים לחתור לעוצמה פוליטית במטרה לבסס את שלטונם בעולם כולו.⁶

גישה דומה מאפיינת גם ספרים אחרים בתחום, החולקים כמעט כולם כבוד לרעיונות הנצרות המוקדמת, תוך שהם מדלגים על המקרא ועל תרומתה של היהדות למחשבה המדינית המערבית בלא לומר עליהם כמעט אף מילה. מהו מקורה של גישה זאת להיסטוריה של הרעיונות?

כידוע, האוניברסיטה בצורתה המודרנית נוסדה בגרמניה, ושם גם גובשה ראשיתה של תכנית הלימודים בהיסטוריה ובפילוסופיה כפי שהיא נלמדת עד היום בכל רחבי העולם האקדמי. די להתבונן בהיסטוריוגרפיה פרי עטם של קאנט והגל כדי לזהות את הדפוס ההיסטורי המוכר - בתוספת הסברים נרחבים להצדקת נקודת מבטם זו. כך, למשל, מסביר קאנט מדוע ניתן להתעלם מן היהדות כאשר מתארים את תולדות התפתחות המחשבה המערבית:

האמונה היהודית לא עמדה בשום קשר מהותי, היינו, בשום אחדות על פי מושגים, עם אותה... היסטוריה [שבה] אנו מבקשים לעיין, אף על פי שקדמה [לנצרות] קְדימה בלתי אמצעית... האמונה היהודית היא על פי היערכותה הראשיתית מכלול של חוקים תקנוניים בלבד, שעליו נתייסד משטר מדינה; כי היו אשר היו התוספות המוסריות שנתלוו אליה כבר אז או ברבות הימים, הללו מעיקרו של דבר אינן שייכות ליהדות כשהיא לעצמה. [היהדות] אינה בעצם דת כלל, אלא רק התאחדות של המון בני אדם, שכיוון שהיו בני שבט מיוחד, נתגבשו לכדי קהילייה על פי חוקים מדיניים גרידא... [רק ברבות הימים רווחו ביהדות] לימודים מוסריים... [כי] עם זה, שמבחינות הרבה היה בלא דעת, [ספג] חכמה זרה (יוונית) מרובה.⁷

לפי תפיסתו ההיסטורית של קאנט, אם אמנם ישנם רעיונות בעלי משמעות במקורות היהודיים, יש להתייחס אליהם כרעיונות יווניים במקורם, שכן היהודים היו עַם "בלא דעת" שלא היה מסוגל לתרום לעולם דבר בעל ערך משל עצמו.

הגל טען אף הוא טענה דומה, בקבעו כי הפילוסופיה הייתה נחלתם של שני עמים בלבד, היווני והטבטוני:

באופן כללי, עלינו להבחין רק בשתי תקופות בתולדות הפילוסופיה... היוונית והטבטונית... הפילוסופיה הטבטונית היא הפילוסופיה של עולם הנוצרי... העמים האירופים־נוצרים... מחזיקים יחדיו בתרבות הטבטונית; שכן איטליה, ספרד, צרפת, אנגליה והשאר קיבלו דרך האומות הטבטוניות צורה חדשה... העולם היווני פיתח את המחשבה לכדי אידיאה; העולם הנוצרי־טבטוני, לעומת זאת, תפס את המחשבה בתור רוח.⁸

ומה בדבר היהדות? האם לא צמחה הנצרות מן היהדות? הגל מסביר שלא כך הדבר, ושתכני הנצרות צצו פחות או יותר יש מאַיִן, כאילו נוצרו ב"בריאה שנייה" של העולם:

בנצרות הפכו התביעות המוחלטות של העולם האינטלקטואלי ושל הרוח לתודעה האוניברסלית. הנצרות עלתה מן היהדות, מחידלון ונדכאות מודעת לעצמה. תחושה זו של אפסוּת אפיינה את היהודים מבראשית; תחושה של עריריות, של חידלון וחוסר תבונה, אוחזת בחייהם ובתודעתם... [בנצרות] הפכה האפסוּת הזאת את עצמה למה שיוּשב באופן חיובי. זוהי בריאה שנייה שהתרחשה אחרי הראשונה.⁹

מי שמתייחס ברצינות לדבריהם של הוגים אלו - והאקדמיה הגרמנית אכן התייחסה אליהם ברצינות מלאה - יאמץ עד מהרה תפיסה לגבי תולדות הרעיונות שבה המקרא, והיהדות בכלל, אינם משחקים תפקיד. היהודים, על פי תפיסה זו, מצטיירים כעם שקיבל את יסודות מחשבתו במתנה מן היוונים, או, לחלופין, כעם שמבחינה פילוסופית היה רק האַיִן שקדם ללידת הנצרות. כך או כך, מתברר כיצד ניתן לתאר את ההיסטוריה של המחשבה המערבית בלי להזכיר, ולו פעם אחת, את השפעת המקרא והיהדות.