הדפסה
גרסת PDF
האיומים שמשמיעים חדשות לבקרים ועדי העובדים ובראשם ההסתדרות "להשבית את המדינה" אם הממשלה לא תיסוג בה מכוונתה לבצע רפורמה זו או אחרת, ממחישים שוב ושוב את הכוח המופרז שממנו נהנים ארגונים אלו בישראל. בכמה מקרים, כוח זה הצליח להרתיע את הרשות המבצעת מיישום מדיניות נחוצה. במקרים אחרים, איומי ההשבתה הוצאו מן הכוח אל הפועל, תוך שהם גורמים לפגיעה חמורה בתפקודו של המשק. ואמנם, במובנים רבים, השביתות בישראל הפכו כבר לחרב דמוקלס, המרחפת תדיר מעל ראשה של הכלכלה הישראלית.
נשק השביתה הופעל לא אחת גם במדינות אירופה והסב נזק אדיר לכלכלתן. ברם, בשונה מישראל, רוב מדינות מערב אירופה התמודדו בנחישות עם התופעה ופעלו לצמצום האפקט ההרסני שלה. הממשלות האירופיות נקטו צעדים שונים ומגוונים בטיפולן בבעיה, אך התוצאה הייתה דומה: במרבית המדינות הללו חל צמצום דרסטי בהיקף השביתות במהלך העשורים האחרונים.1 המקרה הישראלי הוא חריג בולט, משום שהוא מגלם מגמה הפוכה: לא זו בלבד שהיקף השביתות בישראל לא פחת במידה משמעותית באותו פרק זמן - למעשה, הוא אף תפח לממדים המאפילים על מקבילותיו האירופיות.
איך אירע שישראל, אשר התברכה בשנות השישים והשבעים בשיעורי שביתות נמוכים יחסית למרבית מדינות העולם, הגיעה היום לראש הרשימה?2 מן ההשוואה עם מדינות אירופה עולה מסקנה ברורה: בישראל לא מתקיים איזון סביר בין זכותם של העובדים לשבות לבין הנזק הנגרם בגינן של השביתות. מדינות מערב אירופה נתנו דעתן בעשרים השנים האחרונות על ההשלכות הכלכליות הקטסטרופליות של השביתות ועל העיוות שהן יוצרות במשק. עקב זאת, רוב המדינות הללו והממשלות העומדות בראשן הבינו אל נכון את הצורך במהלכים רגולטוריים המבטיחים שלא ייעשה שימוש מופרז בזכות השביתה. בישראל, לעומת זאת, לא נעשה עדיין דבר לצמצום כוחם של איגודי העובדים ולהגבלת יכולתם להפעיל את נשק השביתה כל אימת שירצו בכך. לכן, ארגוני העובדים, ובעיקר אלה הקשורים בשירותים החיוניים, המשיכו לצבור כוח ללא הפרעה, והיקף השביתות הוסיף לגדול בהתמדה.
במאמר הנוכחי נבקש לעמוד על חומרת תופעת השביתות בישראל, תוך השוואתה למצב השורר בתחום זה באירופה. נקודת המבט ההשוואתית תאפשר לנו לא רק להתחקות אחר ההיבטים הייחודיים - והבעייתיים, בלשון המעטה - של המצב בישראל, אלא גם להציע דרכי התמודדות אפשריות עם התופעה. ואמנם, כפי שניווכח, סקירת המהלכים שננקטו בכמה מדינות אירופיות להגבלת זכות השביתה והיקף השימוש בה תראה שניתן וצריך לקבוע כללי משחק חדשים בכל הנוגע ליישוב סכסוכי עבודה בישראל.
ב
הגבלת זכות השביתה עלולה להיתפס בעיני רבים כצעד דרקוני, שעלול לגרום פגיעה קשה באלה אשר אינם נמנים עם השכבות המבוססות בחברה. נציגי "הלובי החברתי” ודובריו חוזרים שוב ושוב על הטענה שהשביתה היא אמצעי ההגנה העיקרי העומד לרשותם של העובדים ה”חלשים” במאבק נגד אטימותם של המעסיקים, קרי הממשלה ובעלי ההון. זוהי דעה רווחת, אולם אין לה אחיזה במציאות - והמתרחש בישראל מדגים זאת היטב. בפועל, השביתות פוגעות במשק בכללותו, אולם הן מקשות באופן מיוחד דווקא על מעוטי היכולת.
המרוויחים העיקריים - וברוב המקרים גם היחידים - מן השביתות הם איגודי העובדים החזקים של המגזר הציבורי. עובדי המגזר הפרטי, הפועל על פי תכתיבי השוק התחרותי, כמעט אינם פותחים בשביתות. הם יודעים היטב שדרישות שכר מופרזות תגרורנה פשיטת רגל של המעסיק ואבדן מקום עבודתם. לא כך הוא המצב במגזר הציבורי, שבו ניתן לגלגל את העלויות לפתחו של משלם המסים. האיגודים הפועלים במגזר זה שואבים את כוחם במידה רבה מן העובדה שישראל אינה אלא משק ריכוזי וקטן, שבו רבים מן המוצרים מסופקים בידי מונופולים ברשות ממשלתית. בתנאים אלו השביתה היא אמצעי אפקטיבי במיוחד של העובדים, משום שאין חלופה לשירות שהם מספקים. כאשר הם משביתים את נמלי הים, למשל, המשק הישראלי נותר ללא יכולת של ממש לנייד סחורות מעבר לגבול. ואמנם, הודות ליעילות המוכחת של הפעלת נשק השביתה במגזר הציבורי, נעשה השימוש בו תופעה שכיחה למדיי. בשנת 2003, לדוגמה, כ־88 אחוזים מן השביתות בישראל התרחשו במגזר הציבורי שהיקף התעסוקה בו, ראוי לציין, נמוך מזה של המגזר הפרטי - אשר צעד בראש גם באחוז השובתים (99.5 אחוזים) ובמספר ימי העבודה האבודים (95 אחוזים).3 גם בשנת 2004, שבה נרשמה ירידה בהיקף השביתות במשק, ספג המגזר הציבורי 69 אחוזים מהשביתות (בהשתתפות 97 אחוזים מהשובתים) ו־96 אחוזים מימי העבודה האבודים.4
אבל איגודי העובדים של המגזר הציבורי נהנים לא רק מהעדר תחרות, אלא גם מחופש פעולה ניכר בחסות החוק. כפי שמציינת אוולין גורדון במאמר שהתפרסם בכתב עת זה, "בישראל אין כמעט מגבלות משפטיות ישירות על זכות השביתה”.5 איגודי העובדים יכולים, למשל, להשבית שירותים ציבוריים חיוניים בתחום הבריאות, ההצלה, אספקת החשמל, המים, הגז והדלק, התחבורה והתשתיות (החריג היחיד הוא כוחות הביטחון), להכריז על שביתות רחבות היקף לאות "אהדה” עם מאבקו של ועד זה או אחר,6 ובנסיבות מסוימות להוציא אל הפועל שביתות "מעין פוליטיות” נגד המדיניות הכלכלית של הממשלה.7 למעשה, אפילו כאשר השביתות מפרות את החוק, הן זוכות לעתים קרובות להגנת בתי הדין לעבודה, הנוקטים מדיניות שיפוטיתפרו־איגודית מובהקת.8
בנסיבות הקיימות, איגודי העובדים הפכו לגורמים בעלי עוצמה ניכרת - לא רק כלכלית אלא גם פוליטית.9 הודות לכלים העומדים לרשותם, ובראשם נשק השביתה, זוכים כיום האיגודים החזקים בישראל להטבות מופלגות, תוך שהם תובעים פיצויים עצומים כתנאי להסכמתם לצעדי הפרטה או לשינויים מבניים אחרים שהממשלה מבקשת לקדם. והרשויות, שאינן מעוניינות בשיבושי עבודה, בהצטברות זבל ברחובות או במקרי טביעה טרגיים בים, נכנעות בדרך כלל ללחציהם של האיגודים וסוללות את הדרך לדרישות נוספות.10
למעשה, על פי שיטת השכר הנהוגה במגזר הציבורי בישראל, העובדים אינם מתוגמלים על סמך כישורים, על סמך המאמץ שהם משקיעים או לפי תפוקתם והישגיהם, אלא בהתאם ליכולתם להזיק. כך יוצא ששכרו של עובד נמל גבוה מזה של פרופסור באוניברסיטה, ושכרו של טכנאי בחברת חשמל כפול מזה של עמיתו במגזר הפרטי. "כשהתחלתי לחפור בהסכמי השכר הייתי משפשף את עיניי בתימהון” סיפר הממונה לשעבר על השכר והסכמי העבודה במשרד האוצר, יובל רכלבסקי. "כל כך הרבה פיקציות הונהגו בעבודה הציבורית. והכל לאור יום, בלי בושה ובלי כלימה על היד הארוכה, החמדנית, שמחטטת בכיסו של הציבור”.11
למעשה, על פי שיטת השכר הנהוגה במגזר הציבורי בישראל, העובדים אינם מתוגמלים על סמך כישורים, על סמך המאמץ שהם משקיעים או לפי תפוקתם והישגיהם, אלא בהתאם ליכולתם להזיק. כך יוצא ששכרו של עובד נמל גבוה מזה של פרופסור באוניברסיטה, ושכרו של טכנאי בחברת חשמל כפול מזה של עמיתו במגזר הפרטי. "כשהתחלתי לחפור בהסכמי השכר הייתי משפשף את עיניי בתימהון” סיפר הממונה לשעבר על השכר והסכמי העבודה במשרד האוצר, יובל רכלבסקי. "כל כך הרבה פיקציות הונהגו בעבודה הציבורית. והכל לאור יום, בלי בושה ובלי כלימה על היד הארוכה, החמדנית, שמחטטת בכיסו של הציבור”.11
ההפקרות, שעליה הצביע רכלבסקי, אינה אשמתו הבלעדית של ועד עובדים זה או אחר. עובדי בנק ישראל, שירותי הזבל, רשות השידור, מקורות, הנמלים והמצילים בחוף הים - משתתפים כולם בחגיגה, כמעט ללא יוצא מן הכלל. רכלבסקי מדווח כי גורמים פוליטיים, אשר היו מעוניינים בשקט תעשייתי, הפעילו עליו לחצים כבדים כאשר ניסה לקצץ תוספות שכר חריגות (למשל בעת שביתת מקורות בשנת 1999, שנומקה בדרישת העובדים לתוספת של 6 אחוזים לשכרם), או כאשר תבע מן הגורמים הממשלתיים להקפיד על ציות לחוק.12 מובן שניסיונותיו של הממונה על השכר לשמור על כללים נאותים של מינהל ציבורי נתקלו לא אחת בהתנגדות עזה מצד העובדים עצמם, שהכריזו על עיצומים, שביתות או פנו לבית הדין לעבודה כל אימת שההטבות המופלגות שנפלו בחיקם הועמדו בסכנה. ואמנם, עובדי בנק ישראל, למשל, לא היססו לפנות בשנת 2002 לבית הדין לעבודה ולבקש ממנו להוציא צו מניעה נגד החלטתו של רכלבסקי לבטל מענק התייעלות יקר, בגובה של אלפי שקלים לעובד, שאותו קיבלו מאז ראשית שנות התשעים בתמורה להסכמתם להקטין את מספר המועסקים בבנק - וזאת, למרות שהמענק בוטל רשמית כבר בשנת 13.1995
