גל האנטישמיות שפקד לאחרונה את אירופה לא פסח, כידוע, גם על צרפת. ואולם מאחורי ההתפרצות שאירעה במדינה זו מסתתר סיפור ייחודי. בניגוד לטענות המקובלות בדבר האווירה האנטי-יהודית בצרפת, אין לה ולא כלום עם מדיניות ישראלית כזו או אחרת כלפי הפלסטינים; שורשיה טמונים עמוק בנבכי התרבות הפוליטית הצרפתית. על כן תהיה זו טעות לטעון, כפי שאכן טוענים רבים, שהבעיה תיפתר באמצעות חיסול הסכסוך הערבי-ישראלי או בשיטות מקובלות שונות כגון אכיפה מוגברת של החוק או מסעות הסברה לפיתוח המודעות הציבורית; ההתפרצות האנטישמית הנוכחית אינה אלא תסמין של משבר עמוק לאין שיעור שבו נתונה יהדות צרפת.
כדי להבין את הבעייתיות בחייהם של יהודי צרפת של היום, יש לזכור כי ראשית הציונות המדינית קשורה גם היא במדינה זו. כעיתונאי צעיר שסיקר את פרשת דרייפוס בשנת 1894, חזה בנימין זאב הרצל במו עיניו במצבו הרעוע של היהודי באירופה המודרנית. האמנציפציה, השכיל להבין אז, לא הייתה אלא פתרון חלקי לבעיה היהודית: היא העניקה ליהודים זכויות אזרחיות מלאות, אך לא הבטיחה את עתידם כציבור דתי, לאומי או אתני. במילים אחרות, היא נתנה מקום לפרט היהודי, אך לא לעם היהודי.
האנטישמיות שהרצל היה עד לה בצרפת לא הייתה אם כך בבחינת שובה של שנאה עתיקה וכבושה, כי אם בעיה הקשורה קשר הדוק לנאורות עצמה. אלפרד דרייפוס, האדם הפרטי, האזרח הצרפתי הנאמן, נחשד בחברות חשאית באגודה יהודית בינלאומית שכן האמנציפציה יצאה נגד ההתארגנות הקהילתית הקלסית של יהדות צרפת ודחתה את עצם הלגיטמיות של קיומו של הקולקטיב היהודי. כמו האב גְרֶגוּאר מצרפת (1750-1831), שצידד בנחישות במתן אמנציפציה ליהודים, סברו גם תומכים אחרים של האמנציפציה כי היהדות אינה אלא "בור שפכים של הזיה אנושית", "קש וגבבה רבני", ו"גיבוב רחב היקף של שגיאות והבלים".1 ומאחר שראו עצמם כרחומים וחנונים, הרחיקו לכת עד כדי האשמת אירופה בצמצום מהותם של האינדיבידואלים היהודים לעובדת יהודיותם המחפירה. "שיא העוול", כתב איש ציבור בזמן המהפכה הצרפתית, "הוא לגנות את היהודים על פשע שאנו כופים עליהם לבצע".2 יש להציל את האדם שביהודי, התעקשו מצדדי האמנציפציה, שהרי, כדברי גרגואר, "הם בני אדם כמונו; תחילה הם בני אדם ורק אחר כך יהודים".3 האמנציפציה לא הייתה אפוא שחרורם של היהודים כיהודים; היא הייתה שחרורו של היהודי כאדם שנכלא בתוך הקולקטיב היהודי, אדם שנדחף עקב השפלתו לאמץ דת נחותה מבחינה רוחנית ואינטלקטואלית. וכך נתפס גם העם היהודי מנקודת מבטם של חסידי אידיאל הנאורות: כמין גטו מטפיזי שיש לחלץ ממנו את האינדיבידואל היהודי.
הרצל עמד אפוא על כך שהשלכותיה של פרשת דרייפוס חורגות מעבר לחלוקתה של צרפת לאנטישמים ולמתנגדים לגזענות; הפרשה אישרה בפניו כי הבעיה היהודית אינה רק סוגיה הומניטרית אלא גם – ואולי בעיקר – סוגיה פוליטית, שכן הלגיטימיות של עצם קיומו של העם היהודי היא שעמדה למשפט. הישגו החשוב ביותר של הרצל היה לפיכך עצם הפוליטיזציה של בעיית היהודים, מענה הכרחי לדה-פוליטיזציה של עצם הקיום היהודי שביקשה האמנציפציה לחולל. הרצל הבין שבלא ריבונות מדינית, יהיה העם היהודי נתון לאיום מתמיד.
שישים שנה לאחר השואה עומדת טענתו של הרצל לבחינה מחדש בצרפת. שוב מופנית אצבע מאשימה כלפי יהודי המדינה הזאת, שוב מועלות נגדם טענות בדבר חוסר נאמנות לרפובליקה, כמין הד לימי פרשת דרייפוס. והיהודים, מצדם, החלו שוב לתהות אם מעמדם כאזרחים צרפתים מן השורה עודנו איתן. סימן השאלה רק הלך והתחדד במהלך המחצית הראשונה של שנת 2001, שעה שפקידי ממשל, רשתות תקשורת, ואפילו מנהיגים יהודים הגיבו בשתיקה רועמת על גל האלימות האנטישמית החדש. חששם של יהודי צרפת מוצדק. הסובלנות שגילתה התרבות הפוליטית בצרפת כלפי זהויות מגוונות בשנות השישים והשבעים חלפה עברה לה; לאמיתו של דבר השתנתה עמדתה בנושאים הללו מן הקצה אל הקצה. תמורה דומה חלה גם ביחסה של החברה הצרפתית למעמדן של הקהילות האתניות והדתיות החיות בקרבה. במובנים רבים, התנאים שאפשרו בעבר חיי קהילה יהודיים בצרפת חדלו מלהתקיים. ואף יהודי צרפת השתנו; היום, הרבה יותר מבעבר, חשים היהודים תחושה עזה של מודעות עצמית קולקטיבית, מודעות המציבה אותם בעימות חזיתי עם האידיאולוגיה הפוליטית השלטת ברפובליקה הצרפתית. התפתחויות אלו, לצד הופעתו של קול ערבי רב-עוצמה בחיים הציבוריים בצרפת, מעלות ספקות כבדים בדבר עתיד החיים הקהילתיים של היהודים במדינה.
ב
האמנציפציה הפוליטית של היהודים במאה התשע-עשרה הייתה אמורה להביא להיעלמות האנטישמיות. בקבלם זכויות שוות כפרטים, תוך ויתור על זהותם היהודית הקולקטיבית, היו היהודים לכאורה לאזרחים שווים. ואולם במקום להיעלם, שבה שנאת היהודים והופיעה בלבוש חדש. היות שקיומו הקולקטיבי של העם היהודי מעולם לא נמחק באמת, וכיוון שלא זכה להכרה ולקיום רשמי, ראתה החברה הדמוקרטית ביהודים אומה חשאית שפלה, הרוקמת מזימות אפלות להשתלט על העולם. היהודים הואשמו בהסתרת מניעיהם החתרניים האמיתיים מאחורי חזותם האזרחית הרשמית; כאז כן היום זוהתה העם היהודי עם המזימה היהודית.
אנטישמיות מעין זו היא תופעה ייחודית לעידן המודרני. למעשה, כפי שמעידה התעוררותה החוזרת ונשנית של האנטישמיות באירופה, היא פן הטבוע במודרניוּת עצמה. היא מעידה כאלף עדים הן על התמדתו ההיסטורית של העם היהודי, למרות מאמציהם העילאיים של אנשים נאורים, יהודים ולא-יהודים כאחד, להביא לקִצו, והן על כישלונו הבלתי נמנע של כל דגם אמנציפטורי שאינו קובע מקום ברור להזדהות עִם הקולקטיב היהודי. אכן, הבנתו החדה של הרצל שהאמנציפציה לא חיסלה את קיומו של העם היהודי היא-היא שהולידה את מדינת ישראל, אשר הייתה במרוצת חצי המאה האחרונה למוקד ההזדהות העיקרי של רוב יהודי העולם. ואף על פי שרוב היהודים חיים עדיין בגולה, הם רואים בישראל אישור נחרץ לזהות היהודית הקולקטיבית לאחר השואה, ובסיס מוסרי ומעשי להמשכיותה של זהות זו. יהודים אלו גם מבינים כי פתרון בר-קיימא לבעיית האנטישמיות לא יצמח אך ורק מתוך המאבק נגדה, ובוודאי שלא מתוך הכחשת זהותם הקולקטיבית; הפתרון טמון אך ורק בריבונות פוליטית.
המסורת המיוחדת של צרפת הביאה להתנגשות הפוליטית המודרנית הרדיקלית ביותר עם התביעה היהודית להמשך קיום קולקטיבי. עוד בתקופת המונרכיה האבסולוטית הייתה הפוליטיקה הצרפתית ריכוזית ביותר, והמהפכה רק חיזקה את המגמה הזאת עם ניצחון היעקובינים, בעלי השאיפות הריכוזיות, על פני הג'ירודינים, שצידדו בשיטה פדרליסטית. תרבותה הפוליטית של צרפת, המצטיינת בגישה אנטי-פדרליסטית איתנה, חבה את קיומה לעובדה שהאומה הצרפתית עצמה – אשר בעבר התפצלה למחוזות ולתרבויות שונות – עוצבה בידי המדינה שהפכה ממונרכיה לרפובליקה. בגרמניה, לשם השוואה, האומה הייתה קיימת מבחינה תרבותית שנים לפני שקיבלה ביטוי פוליטי בצורת מדינה.
בהופכם לאזרחים צרפתים נהיו אפוא היהודים לצרפתים "בני דת משה", כלומר לאזרחים פרטיים שאינם מזדהים עם קולקטיב כלשהו לבד מן האומה הצרפתית עצמה. כוונת הממסד במתן אזרחות חדשה זו הייתה שהיהודים ינתקו כל קשר עם אומה יהודית גדולה יותר, ואפילו עם "קהילה" יהודית לכידה בצרפת. "התכנית שאנו מפתחים", כתב האב גרגואר, "כוללת את פירוקן של הקהילות היהודיות".4 ואף על פי כן, לאחר המהפכה, נוצר מבנה מוסדי ריכוזי ששימר את זכותם הדתית של היהודים לקיים את מצוות היהדות בתור אזרחים פרטיים. נפוליאון חִייב את כל יהודי צרפת לסור למרותו של מוסד ממשלתי אחד ויחיד, שנודע כקונסיסטואר המרכזי של צרפת. מוסד זה הסדיר את כל ההיבטים של החיים היהודיים, ובהם הפולחן, החינוך וסמכויותיהם של כוהני הדת, ובאופן עקיף הביא למעשה לשיקום החיים הקהילתיים היהודיים במדינה.
משום כך, בפועל, לא ביטל מעשה זה את השתייכותם הקהילתית של היהודים – הוא פשוט הגדיר אותה מחדש באמצעות מוסד ממשלתי ריכוזי. יתר על כן, במהלך המאה התשע-עשרה הצליחו היהודים עצמם, בתואנות פילנתרופיות שונות, לשמור על נאמנותם – "האתנית" אמנם, ולא "הפוליטית" – לאחיהם במדינות אחרות.5 כך נוצרה סתירה משונה בין יעדיה הרשמיים של האמנציפציה ובין המוסדות הממשיים שביקשו להסדיר את חיי היהודים בהתאם לעקרונותיה. סתירה זו הומחשה באופן מיוחד בהקמתו של המוסד העולמי היהודי הראשון בשנת 1860, "כל ישראל חברים" (כי"ח), שהתמסר למאבק ברדיפות היהודים ברחבי העולם. מוסד זה, יש לציין, פעל מתוך ראיית עולם אמנציפציונית, שלפיה אין כלל "קהילה" יהודית בצרפת, אך הוא הניח, בכל זאת, שאומה כזו קיימת ברחבי העולם.
שניות זו עמדה בבסיס החיים היהודיים בצרפת עד למלחמת העולם השנייה. רק בתקופת המלחמה חשפו משטר וישי ומוראות השואה את התוצאות המחרידות של ההישענות המופרזת על הדגם האינדיבידואליסטי של האמנציפציה. אכן, השפעת השואה על תפיסת האזרחות היהודית בצרפת אינה ניתנת לשיעור. היא בישרה את קצו של הדגם אשר הגדיר את הזהות היהודית במדינות האירופיות, ובייחוד בצרפת, על פי הפרט, תוך התכחשות ברורה לקיומו של קולקטיב יהודי. בזמן מלחמת העולם הראשונה, למשל, לא היה זה בלתי סביר שיהודים גרמנים ימצאו את עצמם בשדה הקרב מול יהודים צרפתים. אולם במלחמת העולם השנייה שלח המשטר הנאצי למחנות ההשמדה אזרחים יהודים בני מדינות רבות במטרה להביא לחיסולם הקולקטיבי, לחיסולם כעם – עם שאירופה המודרנית לא הכירה בו עד אותו זמן. ברוח זו אמר קסוויה וָלָה, הנציב לעניינים יהודיים בממשלת וישי, כי היהודים הם "עם נכרי" בקרב האומה הצרפתית – מעמד המחייב את הרחקתם הכוללת בהתאם לחוקיו הגזעניים של המשטר. כך איבדו היהודים כמעט בן לילה את מעמדם כאזרחים הנהנים משוויון זכויות בארצות מולדתם, והפכו לחברים בקולקטיב שרבים מהם חדלו זה כבר להאמין בעצם קיומו.
בעקבות השואה לא יכלו עוד יהודי צרפת לקבל את הכפילות המבנית שהגדירה לפנים את חייהם. בשנות המלחמה התנכר אליהם משטר וישי ושלח אלפים מהם לאושוויץ. ואולם עקב מעורבותם במחתרת הצרפתית, והודות לסיוע שקיבלו מצד חלק גדול מן האוכלוסייה האזרחית במדינה, ניצלו כשמונים אחוזים מכלל יהודי צרפת. לאחר המלחמה נחלקו ביניהם יהודי צרפת באשר לדרך הראויה להתמודד עם שאלת זהותם: מקצתם העדיפו אמנם לשנות את שמם בניסיון להרחיק עצמם משורשיהם, אולם זרם חזק ובעל משקל בתוכם גמר אומר להניח את היסודות לזהות צרפתית יהודית חדשה – זהות אשר בניגוד לקודמתה לא תתכחש עוד לקיומו של העם היהודי. מטרתושל זרם זה הייתה מהפכנית: מאז ראשית ימי האמנציפציה לא הייתה "קהילה יהודית" מוצהרת בצרפת – ובכוונתם היה לשנות זאת.