בסצנה מפורסמת מן הסאטירה הקולנועית רשת שידור (1976), נקרא שדרן הטלוויזיה הווארד ביל, שאת דמותו מגלם השחקן פיטר פינץ', לפגישה דחופה עם מנהל תאגיד רב־עוצמה. ערב קודם לכן הופיע ביל על המרקע, והוקיע עסקה שרקם אותו תאגיד - שהוא גם בעליה של רשת הטלוויזיה - עם הסעודים, בטענה שיש למנוע מאמריקה למכור עצמה לערבים. בכך הגדיש השדרן את הסאה, והממונים עליו מבקשים לקרוא אותו לסדר. בפגישה הגורלית מוצא עצמו הווארד ביל באולם ישיבות שאורותיו מעומעמים, כשקולו של המנהל הבכיר מרעים פתאום בחלל החדר:
אתה התעסקת עם הכוחות הכבירים של הטבע, מר ביל, ואני לא ארשה זאת! האם זה ברור? אתה חושב שבסך הכל עצרת עסקה - אבל זה לא כך. הערבים הוציאו מיליארדי דולרים מן המדינה הזאת וכעת עליהם להשיבם אליה בחזרה. זוהי תנועת הגאות והשפל, המשיכה והדחייה, זהו האיזון האקולוגי. אתה אדם זקן שחושב במונחים של אומות ושל עמים. אין אומות! אין עמים! אין רוסים ואין ערבים! אין עולם שלישי! אין מערב! ישנה רק מערכת אחת עצומה, כוללנית, אֵם כל המערכות, משטר עצום, מורכב, משולב, רב־גוני ורב־לאומי של דולרים! פטרו־דולרים, אלקטרו־דולרים, מולטי־דולרים! מרקים, רובלים, יֶנים, פאונדים ושקלים!... אתה מופיע לך על מרקע הטלוויזיה ומיילל על אמריקה ועל דמוקרטיה. אין אמריקה. אין דמוקרטיה. יש רק איי־בי־אם ואיי־טי־טי ואיי־טי־אנד־טי ודופונט, דאו, יוניון קרבייד ואקסון. אלו האומות המרכיבות את העולם כיום.1
הנאום הדרמטי והסוחף, שהפך לקלסיקה הוליוודית, לא איבד מאומה מן האקטואליות שלו בשלושת העשורים שחלפו מאז יצא רשת שידור אל האקרנים. באותם ימים עוד לא היה המונח "גלובליזציה" ביטוי שחוק המתגלגל על לשונו של כל בר־בי־רב, אבל הקלישאות שנקשרו בו לבלי התר כבר התגבשו די הצורך. המונולוג הקולנועי המצוטט משקף היטב את כל המוסכמות הללו, שהפופולריות שלהן רק גברה עם הזמן. הוא מצייר תמונה מוכרת של סדר עולמי חדש, שבו שולט קפיטליזם תאגידי כל־יכול; הגמוניה גלובלית של ממון, שאינה מכירה במדינות או בגבולות ואין לה אידיאולוגיה אחרת מלבד תאוות בצע גאה. בשמם של כוחות השוק היא משעבדת אומות, מוחקת תרבויות, רומסת את כבודם של בני האדם ובוזזת את משאבי הפלנטה.
החרדה האפוקליפטית מפני הגלובליזציה כבר נהפכה לסוג של דוֹגמה בקרב חוגים מסוימים, שנחלצו להגן על המין האנושי מפני כוחה המשחית. תנועת ההתנגדות לגלובליזציה צברה תאוצה רק בשנים האחרונות, אולם בפרק הזמן הקצר הזה התקבץ תחת דגלה מחנה גדול ותוסס של פעילים חברתיים, אנשי ציבור ואינטלקטואלים, המנהלים מערכה נמרצת (ולעתים אף אלימה) נגד נציגיו של הסדר החדש, ובראשם המוסדות הפיננסיים הבינלאומיים, תאגידי הענק הרב־לאומיים והפוליטיקאים הפועלים בשירותם.2 שרשרת הפגנות המוניות, שהחלו בסיאטל בנובמבר 1999, יצרה מומנטום סוחף של מחאה חובקת עולם, הנשענת על בסיס תמיכה רחב היקף.3 "מדובר ברשת גלובלית של מיליונים שהותכה יחדיו בפרק זמן קצר להדהים ושהצליחה להערים שוב ושוב על כוחות הממסד", קובע העיתונאי פול קינגסנורת, שחקר את התפתחות התופעה. "זהו הסיפור הגדול של תקופתנו, התנועה הפוליטית והחברתית הגדולה ביותר זה עידן ועידנים, אולי הגדולה אי פעם. והיא רוצה לשנות את העולם".4
תנועת ההתנגדות לגלובליזציה לא פסחה גם על ישראל. גם כאן, כמו במדינות אחרות במערב, התייצבו בקדמת המאבק עשרות ארגונים המזוהים עם השמאל הקיצוני. פעילות המחאה האינטנסיבית של הארגונים הללו באה לידי ביטוי בארגון הפגנות סוערות, בפרסום אינספור ביטאונים מחתרתיים־למחצה ובניהול אתרי אינטרנט אנטי־ממסדיים.5 אולם הסממנים הרדיקליים של המחאה עלולים להטעות את מי שסבור, כמו ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, כי מדובר בסך הכל ב"קרקס נודד של אנרכיסטים".6 טיעוניהם של מתנגדי הגלובליזציה הצליחו לחלחל עמוק לתודעת הציבור הרחב, ולהשפיע גם על פוליטיקאים, אישי ציבור ואינטלקטואלים הממוקמים הרחק מן "השוליים הסהרוריים".7 ההסתייגות מכלכלת השוק הגלובלית הפכה, כך נדמה, לסוג של בון־טון בחוגים אקדמיים (להוציא אולי את בתי הספר לכלכלה ולמינהל עסקים) ובקרב הציבור המשכיל ה"נאור".8
כך נעשתה ה"אנטי־גלובליזציה" לאחת התופעות הציבוריות הדומיננטיות של הזמן האחרון. ועם זאת, רבים מפעיליה של תנועת ההתנגדות דוחים את התווית הזאת. הבלשן והאינטלקטואל הרדיקלי נעם חומסקי מסביר כי "אף אדם שפוי אינו מתנגד לגלובליזציה, ובוודאי שלא השמאל או תנועת העבודה הבינלאומית. אלה נוסדו מתוך מחויבות לסולידריות בינלאומית, שהיא סוג של גלובליזציה שפשוט מתרכז בזכויותיהם ובצורכיהם של עובדים, לא בהון אישי".9 ואמנם, מבקריה הנחרצים ביותר של הגלובליזציה - מן השמאל, לפחות - אינם דוחים את עצם השאיפה לכונן קהילייה בינלאומית, שהרי רעיון זה עולה בקנה אחד עם האידיאל הקוסמופוליטי שאותו הם מאמצים בהתלהבות. אלא שמסלול ההתפתחות של הכלכלה העולמית בעשורים האחרונים אינו תואם את ציפיותיהם: במקום לשתף פעולה ביצירתו של מנגנון צדק חלוקתי על־לאומי, מעין מדינת רווחה גלובלית, העדיפו האומות והמוסדות הבינלאומיים להשליך את יהבם דווקא על כוחו המתעתע של השוק החופשי, כשהן דנות בכך את המשתרכים מאחור, את העניים ואת דלי האמצעים, לחיות כצמיתים בשירותם של בעלי ההון מן המערב העשיר והשבע.
זוהי תמונת מצב מצמררת, ללא ספק, אך הקשר בינה ובין המציאות קלוש למדיי. בחינה זהירה של העובדות מעלה כי ביקורת הגלובליזציה - והכוונה כאמור לגלובליזציה ה"קפיטליסטית" - נסמכת על שורה של סילופים, חצאי אמיתות והגזמות. הנתונים היבשים מוכיחים כי אין שחר לטענות המאשימות את כלכלת השוק הרב־לאומית בדיכוין המחפיר של אוכלוסיות נחשלות בכל רחבי העולם; אדרבה, היא דווקא מיטיבה עימן מבחינה כלכלית וחברתית, ופותחת לפניהן אפשרויות פוליטיות ותרבותיות שהיו, עד לאחרונה, רחוקות מאוד מטווח השגתן.
במאמר זה אעסוק בשלושה היבטים מרכזיים של תהליך הגלובליזציה. תחילה אעמוד על תרומתה המכרעת של כלכלת השוק הגלובלית לצמצום הפערים בין האומות העשירות למדינות המתפתחות וליצירתו של מעמד בינוני עולמי הולך ומתרחב. בחלקו השני של המאמר אבקש להראות שהשמועות על דעיכתה של המדינה הריבונית היו מוגזמות, בלשון המעטה, והיא מוסיפה למלא תפקיד מרכזי בסדר העולמי; ולבסוף אנסה להצביע על ההשפעה החיובית שיש לתרבות הצריכה המושמצת כל כך על התודעה הפוליטית של הציבור הרחב. לאפקט המשולב של התופעות הללו יש השלכות מכריעות וארוכות טווח על התפתחותה של האנושות במאה הבאה, משום שהוא מניח את היסודות ההכרחיים להתפשטותה של שיטת המשטר הדמוקרטית - ושל ערכיה הבסיסיים - מעבר לגבולות הפוליטיים והתרבותיים שתחמו אותה בעבר בדל"ת אמותיו של המערב. ובאמת, כפי שניווכח, גם אם ישנן בגלובליזציה הזדמנויות עסקיות יוצאות מן הכלל לבעלי ההון, הרי שעבור מיליארדי בני אדם היא טומנת בחובה דבר מה חשוב לאין ערוך - אפשרות לחיים שיש עימם כבוד, רווחה ואפילו חירות.
ב
על הנייר, המונח "גלובליזציה" אכן אינו נראה מאיים כל כך. ככלות הכל, הוא מציין תהליך של שיתוף פעולה בינלאומי ורב־צדדי, המגביר את האינטגרציה של המערכת העולמית, משום שהוא מאפשר תנועה חופשית של סחורות, שירותים, מידע ואנשים בין מדינות, וכך הוא מעודד אותן להתקרב זו לזו.10 התוצאה, כפי שציין הסוציולוג רולנד רוברטסון, היא "דחיסה של העולם ובה בעת הגברת המודעות לעולם בכללותו",11 או במילים אחרות, יצירתו של "כפר גלובלי".12
ברם, בגלובליזציה נקשר מיתוס פופולרי, המטיל עליה את האחריות להעמקת הפערים בין המדינות המבוססות למדינות העניות. כמה מן המבקרים רואים בתופעה גלגול חדש ומתוחכם יותר של האימפריאליזם המערבי הישן.13 אפילו ג'ורג' סורוס, איש עסקים רב־מוניטין, נכבש בקסמו של הדימוי; "אנלוגיית האימפריה מוצדקת", הוא כותב, "מפני שהשיטה הקפיטליסטית הגלובלית אכן מושלת במי שמשתייך אליה - ולא קל לבחור שלא להשתייך אליה. יתר על כן, יש לה מרכז ופריפריה - בדיוק כמו לאימפריה - והמרכז מרוויח על חשבון הפריפריה".14 המרכז שעליו מדבר סורוס הוא העילית הפיננסית של ארצות־הברית, אירופה ויפן, המפיקה רווחים עצומים מגיוס כוח עבודה זול במדינות "העולם השלישי". יחסי הניצול האלה מיטיבים לכאורה רק עם בעלי אמצעי הייצור; המוני הפועלים המועסקים בשירותם במדינות המתפתחות מוסיפים להתבוסס בדלות ולסבול מתנאי מחיה מחפירים. לכן, מחירה של הגלובליזציה - אם להאמין למתנגדיה - הוא החרפת אי־השוויון העולמי. לדברי הכלכלן המצרי סמיר אמין, מנהל 'פורום העולם השלישי', "במשך מאתיים שנות התפשטות קפיטליסטית נפערו פערים ונרשמה רמת קיטוב שלא נרשמה במשך שלוש מאות השנים שקדמו להן. תופעה זו הנה כבירה עד כדי כך שלא ניתן להתעלם ממנה ויש להציבה במוקד הניתוח של החברה בת־זמננו".15
מתנגדי הקפיטליזם הגלובלי משמיעים את טיעוניהם בלהט ובשכנוע מוסרי עמוק. אולם הדיון בנושא צריך להסתמך בראש ובראשונה על נתונים - ואלה מציירים תמונה שונה בתכלית.
ואכן, שורה של מחקרים כלכליים יסודיים, הבוחנים את התופעה מכל זווית אפשרית, מפריכים את החשש מפני החמרת הקיטוב הגלובלי. דייוויד דולאר וארט קְראי, שני חוקרים מן הבנק העולמי, בדקו הבדלים ברמת ההכנסות של אינדיבידואלים בכל רחבי העולם - מדד המשקף, לדבריהם, הן את הפערים הכלכליים בתוך המדינות השונות והן את מידת אי־השוויון ביניהן. דולאר וקראי מצאו כי הפערים בין עשירי העולם לענייו אכן התרחבו בהתמדה במשך כמאתיים שנה, עד שהגיעו לשיא בשנת 1975. ואולם, מאז אותה שנה, אי־השוויון הגלובלי לא הוסיף לגדול ואף החל להצטמק בהדרגה.16 מחקר אחר, שערך הכלכלן חוויאר סלה־אי־מרטין מאוניברסיטת קולומביה, השתמש בבסיס נתונים רחב יותר ובשבעה מדדים שונים לבדיקת אי־שוויון גלובלי. ממצאיו מראים כי על פי כל אומדן כלכלי מקובל, הפערים בין המדינות העשירות לעניות ובין בעלי ההכנסה הגבוהה למעוטי האמצעים הצטמצמו במידה ניכרת מאז 1980.17
את הצטמקות אי־השוויון בעידן הגלובליזציה ניתן לקשור גם בצמצום ממדי העוני האבסולוטי בעולם.18 מחקרו של סלה־אי־מרטין מצביע על מגמה ברורה של ירידה בחומרת הבעיה ובהיקפה. לטענתו, במהלך רבע המאה האחרונה פחת שיעור האנשים החיים מתחת לקו העוני העולמי (העומד על הכנסה של דולר ליום) מעשרים אחוזים לחמישה אחוזים בלבד מכלל אוכלוסיית תבל.19 עבודתו של הכלכלן ההודי סורג'יט בהאלה, שהשתמש במודל כלכלי מתוקן למדידת עוני, הניבה ממצאים דרמטיים לא פחות, שלפיהם שיעור האוכלוסייה הענייה בעולם פחת מ-44 אחוזים ל-13 אחוזים בין 1980 ל־2000. את הסיבה לכך אפשר לתלות בעובדה שבאותו פרק זמן, "תור הזהב של הגלובליזציה", המדינות המתפתחות צמחו בקצב מהיר פי שניים בהשוואה למדינות המפותחות (3.1 אחוזים לעומת 1.6 אחוזים בממוצע מדי שנה). לצמיחה זו הייתה השפעה מיטיבה במיוחד על מעוטי ההכנסה: בסין ובהודו לבדן, שתי מדינות שבהן חיים כמעט ארבעים אחוזים מאוכלוסיית העולם, נרשמה ירידה תלולה בשיעור העוני לצד התרחבות ניכרת של המעמד הבינוני - מאחוז אחד של האוכלוסייה בשנת 1989 ל-22 אחוזים עשור לאחר מכן. במספרים מוחלטים, מדובר בהצטרפותן של כ-450 מיליון נפשות למעמד הביניים.20
אך פירות הצמיחה לא נפלו בחלקן של כל המדינות המתפתחות. כמה מהן בחרו - או נאלצו - להישאר מחוץ למערכת השוק הגלובלי. אפריקה, למשל, מתבוססת עדיין בעוני מרוד, אך את עיקר האשמה למצב עניינים עגום זה אין לתלות במדיניותו הנצלנית של המערב - אף שידיו אינן נקיות, כמובן - אלא בהעדר יציבות פוליטית מינימלית, בהיקף השחיתות העצום ובחוסר היעילות המשווע של המשטרים המקומיים.21 במקרים מסוימים, השלטונות במדינות אלו נוקטים מדיניות של סגירות מכוונת כדי לבלום השפעות זרות. כך נוהגות, לדוגמה, צפון קוריאה, סוריה, איראן וסודאן. מחירה של מדיניות זו, כפי שמראים ג'פרי סאקס ואנדרו ורנר מאוניברסיטת הרווארד, הוא השתרכות מאחור: במהלך שנות השבעים והשמונים, המדינות העניות שפתחו את משקיהן בפני הסחר הבינלאומי צמחו בקצב מהיר פי שישה בהשוואה למדינות המתפתחות שעליהן פסחה הגלובליזציה. ואמנם, הסטטיסטיקה היבשה מלמדת שכלכלות פתוחות מכפילות את גודלן מדי שש־עשרה שנים בקירוב, ואילו כלכלות סגורות - רק כל מאה שנים.22
כיצד מתאפשרת צמיחה מהירה כל כך? דרום קוריאה היא דוגמה מעניינת. בשנת 1960 הייתה מדינה זו אחד המקומות הנחשלים בתבל - ענייה יותר מצפון קוריאה ומרוב מדינות אפריקה. התפנית התחוללה בעקבות החלטתם של הדרום קוריאנים להשקיע את כל מרצם בהשתלבות בשוק הבינלאומי. חלקו של הייצוא בהכנסה הלאומית עלה בהדרגה מ-2.4 אחוזים בשנת 1962 ל-23.7 אחוזים בשנת 1973. בשנת 1999, הייצוא הדרום קוריאני כבר עמד על 42 אחוזים מן התמ"ג. הממשלה, מצדה, עודדה את התהליך באמצעות קידום מערכת החינוך וההכשרה המקצועית, הסרת ההגבלות על ייבוא טכנולוגיות וחומרי גלם, ומתן סיוע לחברות מקומיות מצליחות. כיום, דרום קוריאה היא מעצמה כלכלית לכל דבר: חלקה בסחר העולמי תפח מ-0.04 אחוזים בשנת 1962 ל-2.5 אחוזים בשנת 2000 - יותר מפי שישים, וכל זאת בתוך ארבעה עשורים.23 השכנה הקומוניסטית מצפון, בעלת המשק הסגור והריכוזי, הייתה בינתיים לאחת המדינות העניות בעולם. שתי הקוריאות ניצבות כיום בשני קצות סולם הדירוג הכלכלי: בשנת 2003 עמד שיעור התמ"ג לנפש בדרום קוריאה על 17,700 דולר, בעוד שהנתון המקביל בצפון הסתכם ב-1000 דולר בלבד.24
ברי שגם בסיפור ההצלחה הזה היו לא מעט מכשולים ומעידות. כזכור, דרום קוריאה הייתה אחד הקרבנות העיקריים של המשבר הכלכלי הקשה שפקד את מדינות אסיה בשנים 1997-1998. המשבר החל בהתמוטטות שער המטבע המקומי בתאילנד והתפשט משם כמו מגיפה למשקים אחרים - דרום קוריאה, אינדונזיה, הונג קונג, הפיליפינים, ובעקבותיהם גם לרוסיה, לארצות–הברית ולברזיל. שערי המניות צנחו בבורסות בכל רחבי העולם; משקיעים זרים משכו את כספם מן האזור; בנקים ותאגידים אסיאניים כרעו תחת נטל החובות הענקיים שצברו; אלפי עסקים בינוניים וקטנים פשטו את הרגל; מיליונים איבדו את מקומות העבודה שלהם ואת חסכונותיהם.25 כלכלות דרום־מזרח אסיה, שעד אותו זמן צמחו בקצב מרשים, נקלעו לטלטלה עזה. ועם זאת, אף שהתנפצות בועת הדוט.קום בשנת 1999 ובהלת מגיפת הסארס לא הקלו את ההתאוששות מן הפגיעה הקשה, התחזיות לגבי עתידו הכלכלי של האזור אימצו מחדש את הנימה האופטימית בשנים האחרונות.26