הדפסה
גרסת PDFג
השינוי בגישתה של אירופה ללאומיות צריך לעניין מאוד את ישראל, המגדירה את עצמה כמדינת לאום דמוקרטית או כמדינה "יהודית ודמוקרטית". בתוך החברה הישראלית נטושות מחלוקות קשות סביב פרשנותה של הגדרה זו. ואכן, מאז היווסדה מנסה מדינת ישראל למצוא את הנוסחה החוקתית המתאימה, את האיזון הנכון בין שני מרכיבים אלו בזהותה. גם החברות החדשות בקהילה האירופית מתמודדות עם בעיות דומות. כמו ישראל מבקשות גם מדינות אלו לתת ביטוי לזהותן הלאומית בלי לוותר בכך על צביונן הדמוקרטי. מדובר אפוא בלאומיות מסוג חדש – לא בכזו המטפחת שבטיות קנאית, מסתגרת ומתנשאת, אלא באידיאה המכירה גם בזכויות האדם, גם בזכויות האזרח וגם בזכויות המיעוט.
ישראל יכולה ללמוד – וגם להתעודד – מניסיונן של מדינות הלאום האירופיות לתת ביטוי הולם לקשריהן עם מיעוטי–הקרבה שלהן בפזורה. מבחינתה של ישראל עצם העלאת הסוגיה כנושא לדיון היא התפתחות מבורכת. פעמים רבות הצביעו מתנגדי הציונות על בעיית "הנאמנות הכפולה" של היהודים החיים מחוץ לישראל. יהודי ארצות–הברית, למשל, נדרשים עדיין להתמודד עם האשמות מן הסוג הזה. אבל ההערכה המחודשת של מושג הפזורה כיום שומטת את הקרקע מתחת לטענת הנאמנות הכפולה. המדינה הדמוקרטית המודרנית היא לא רק רב–תרבותית, היא גם רבת–נאמנויות לאומיות: אתה יכול להיות אמריקני אפריקני, אמריקני איטלקי, אמריקני אירי, ממש כשם שאתה יכול להיות יהודי אמריקני, בריטי, צרפתי – וגם ציוני.
אבל זו אינה הנקודה העיקרית. ההתפתחות המשמעותית באמת מבחינתה של ישראל היא ההכרה של המשפט האירופי ביחסי הקִרבה בין מדינות ובין בני הלאום שלהן שאינם אזרחיהן ואינם חיים בתחומן. בעבר הוצגה ישראל כ"דמוקרטיה אתנית" או כ"אתנוקרטיה" גם בשל זיקתה המיוחדת לעם היהודי בעולם כולו ומחויבותה לרווחתו ולטובתו.8 והנה, ועדת ונציה לא רק מקבלת את זכותן של מדינות לקיים קשרים עם תפוצות מחוץ לגבולותיהן, אלא גם מאשרת את הלגיטימיות של עקרון הרה–פטריאציה.9 בקביעתה של הוועדה כי לרוב האתני במדינה עומדת הזכות להגן על הדומיננטיות שלו באמצעות הסדרת ענייני אזרחות והגירה, יש בעצם הצדקה עקרונית של חוק השבות הישראלי ושל חוקים נוספים המבטאים אותו עיקרון, כמו חוק מעמד ההסתדרות הציונית.
להכרה זו יש חשיבות עצומה מבחינתה של ישראל, משום שעצם קיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית מותנה ביכולתה לשמור על רוב יהודי בתחומה. כשהופיע ז'בוטינסקי לפני ועדת החקירה האנגלית בשנת 1936 הוא נשאל "מה זו מדינה יהודית?" ותשובתו הייתה שזו מדינה שיש בה רוב יהודי. ואמנם, מדינת ישראל ללא רוב יהודי יכולה להיות או יהודית או דמוקרטית, אך לא שניהם גם יחד.
ברם, דווקא משום שישראל היא מדינת הלאום היהודי עליה להכיר בערבים כמיעוט לאומי על בסיס של שוויון זכויות קיבוצי, ולא רק אינדיבידואלי – עם כל הבעייתיות שבדבר. לאחר קום המדינה הכירה ישראל בזכויות הקיבוציות של הערבים רק בתחום אחד – בחינוך. לערביי ישראל עומדת הזכות לחנך את ילדיהם במסגרת מערכת נפרדת, על ברכי תרבותם ושפתם. זהו הישג חשוב, ללא ספק – מיעוטים לאומיים כמו הכורדים והמקדונים נלחמים עליו בחירוף נפש – אבל אין בו די. יש לברך אפוא על כך שהרשות המחוקקת והרשות השופטת נקטו לאחרונה צעדים משמעותיים לקראת תיקון המצב. הכנסת קיבלה שלושה חוקים, המכירים בערבים כקבוצה בעלת זכויות קיבוציות: תיקון לחוק החינוך הממלכתי משנת 1953, הקובע מחדש את מטרות חוק החינוך הממלכתי ומגדיר בפעם הראשונה ציבור ערבי; תיקון לחוק החברות הממשלתיות, הקובע כי "בהרכב דירקטוריון של חברה ממשלתית יינתן ביטוי הולם לייצוגה של האוכלוסייה הערבית"; ותיקון לחוק שירות המדינה, הקובע את עקרון ההעדפה המתקנת לטובת הערבים בשירות המדינה. בית המשפט העליון הוציא אף הוא כמה פסקי דין חשובים שיש בהם התקדמות ניכרת בכיוון של הכרה בזכויות הקיבוציות של המיעוט הערבי. בג"ץ קבע למשל שיש להנהיג שוויון תקציבי בין הרשויות היהודיות לערביות;10 שבמועצת מינהל מקרקעי ישראל צריך להיות ייצוג ראוי לציבור הערבי;11 ושבערים מעורבות יש מקום לשילוט ציבורי בערבית.12
המהלכים המשפטיים האלה מקרבים את ישראל לסטנדרטים שקבעה אירופה באמנת המסגרת להגנה על מיעוטים לאומיים. ובכל זאת, בנקודה אחת נשארנו מאחור. האמנה האירופית מכירה הן בזכויות הקיבוציות של המיעוט הן בזכויות האינדיבידואליות של בניו: לקבוצה הלאומית עומדת הזכות להתחנך בשפתה ולשמור על תרבותה, אבל בן המיעוט יכול לבחור גם שלא להשתייך אליו. יש לו דרך מילוט ממצבו. לא כן בישראל, שעוד לא הכירה בזכותם האינדיבידואלית של ערבים ללמוד, אם ירצו בכך, במערכת החינוך היהודית או לשרת בצבא. המחיצות האטומות הללו יוצרות הפרדה מיותרת בין הרוב למיעוט, ומקשות מאוד על יכולתם של פרטים לחיות בהתאם להעדפותיהם האישיות, כנהוג בכל מדינה דמוקרטית מתוקנת.
אכן, עדיין יש מקום לשיפורים בפרופיל הדמוקרטי והליברלי של ישראל. ועם זאת, כמדינת לאום מודרנית אין היא בגדר חריג של ממש בהשוואה למדינות אחרות בקהילה הבינלאומית ככלל ובאירופה בפרט. היא נמצאת, למעשה, "בחברה טובה". המציאות שנוצרה באירופה לאחר קריסת הגוש הקומוניסטי הביאה להערכה מחודשת – חיובית יותר – של הלאומיות, וסיפקה לגיטימציה פוליטית ומשפטית רחבה יותר למדיניות המבטאת יחסים מיוחדים בין מדינה לפזורה אתנית. עדיין קשה לדעת אם ישראל תוכל להפיק רווח מעשי מן ההתפתחויות הללו, אבל אין ספק שהן משרתות את מטרתה ומחזקות את ידיה בפעילותה המתמשכת למען העם היהודי ברחבי העולם.
אמנון רובינשטיין הוא דיקן בית ספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה. ספרו האחרון, ישראל ומשפחת העמים, שנכתב יחד עם אלכסנדר יעקובסון, ראה אור בשנת 2003 בהוצאת שוקן. המאמר מבוסס על ההרצאה במחשבה מדינית יהודית על שם זלמן חיים ברנסטין שנערכה על ידי מרכז שלם בירושלים, ביום 24 במרץ 2003.
הערות
1. ארנסט פאוול, הרצל במבוך הגלות: ביוגרפיה, תרגמה ברוריה בן ברוך (תל אביב: מחברות לספרות, 1997), עמ' 251.
2. חוץ מצרפת, רק תורכיה ואנדורה סירבו עד כה לחתום על האמנה, ואילו בלגיה חתמה בהסתייגות.
Anthony D. Smith, Myths and Memories of the Nation (New York: Oxford, 1999),. 3 pp. 212-215.
4. בהקשר זה אפשר לציין כמה דוגמאות: ההסכם בין איטליה לאוסטריה משנת 1969, המבטיח את זכויות המיעוט דובר הגרמנית בדרום טירול; ההסדר בין גרמניה לדנמרק, שהושג בהצהרות בון וקופנהגן בשנת 1955, אשר עסק בהבטחת זכויותיהם הלשוניות והתרבותיות של הדנים בצפון גרמניה ושל הגרמנים בדרום דנמרק; וההסכם בין הונגריה לסלובקיה משנת 1995, המבטיח את זכויות המיעוט ההונגרי בסלובקיה ואת זכויות המיעוט הסלובקי בהונגריה.
5. החוקים שהעבירו המדינות שאותן הזכרנו בנוגע לבני הלאום שלהן שאינם אזרחיהן נוקטים ככלל עמימות מסוימת בכל הקשור להגדרת אותה זהות לאומית. בולגריה היא יוצאת מן הכלל; חוק שקיבלה בשנת 2001 מציין שלושה תנאים שבהם צריך לעמוד אדם המבקש לקבל את הזכויות המיוחדות המגיעות לבולגרי שאינו אזרח המדינה: ראשית, לפחות אחד מהוריו צריך להיות בולגרי; שנית, הוא עצמו אינו תושב בולגריה, ושלישית, עליו להרגיש בולגרי.
6. European Commission for Democracy Through Law (Venice Commission), Preferential Treatment of National Minorities by Their Kin-State, Strassbourg, October 16, 2001.
7. Council of Europe Parliamentary Assembly, Resolution 1335 (2003): Preferential Treatment of National Minorities by Their Kin-State: The Case of the Hungarian Law on Hungarians Living in Neighbouring Countries (“Magyars”) of June 19, 2001.
8. את הכינוי "דמוקרטיה אתנית" העניק לישראל הסוציולוג סמי סמוחה בסדרת מאמרים שפרסם בשנות התשעים. ראה למשל במאמרו "המשטר של מדינת ישראל: דמו–קרטיה אזרחית, אי–דמוקרטיה או דמוקרטיה אתנית?", סוציולוגיה ישראלית ב:2 (2000), עמ' 630-565.
9. כמה מדינות אימצו ממילא עיקרון זה והשתיתו עליו את מדיניות ההגירה וההתאזרחות שלהן. גרמניה למשל קיבלה לתחומה מיליוני פליטים גרמנים שמצאו את עצמם מן העבר האחר של מסך הברזל לאחר מלחמת העולם השנייה. דוגמה אחרת היא פינלנד, שבשנת 1996 חוקקה חוק המאפשר לה לקלוט מחדש את צאצאי הפינים הקריליים, שסופחו לברית המועצות תחת שלטונו של סטאלין. סעיף 52 של חוקת פולין קובע כי "כל מי שמוצאו הפולני נקבע בדרך הקבועה בחוק רשאי להתיישב דרך קבע בפולין", ואילו סעיף 16 של חוק האזרחות האירי מסמיך את שר הפנים לפטור אדם המבקש להתאזרח מן התנאים הרגילים להתאזרחות, אם הוא ממוצא אירי.
10. ועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל נ' שר הבינוי והשיכון (בג"ץ 727/00), בתוך פסקי–דין של בית–המשפט העליון בישראל, כרך נו, חלק שני, עמ' 96-79.
11. האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' ממשלת ישראל (בג"ץ 6924/98), בתוך פסקי דין, כרך נה, חלק חמישי, עמ' 42-15.
12. עדאלה נ' עיריית תל אביב-יפו (בג"ץ 4112/99), בתוך פסקי דין, כרך נו, חלק חמישי, עמ' 480-393.
