הדפסה
גרסת PDFבשנת 1993 נוסף למדף הספרים האקדמי קובץ מאמרים שכותרתו החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים. הספר הכיל, כיאה לשמו, אסופה של חיבורים בסוציולוגיה, פרי עטם של כמה מן החוקרים הבולטים בתחום בזמן האחרון, שעסקו בצדדים שונים של ההוויה הישראלית: בשסעים העדתיים והחברתיים, ביחס הדכאני למיעוט הפלסטיני, במדיניות המיליטריסטית של הממסד, במעמד האישה. קשה לטעות בנימה השלטת בספר; רוב המאמרים שהופיעו בו נקטו עמדה שוללנית, או לפחות מסויגת, כלפי מדינת ישראל וכלפי האתוס הלאומי שלה. ואמנם העורך, אורי רם, המלמד כיום באוניברסיטת בן–גוריון, הצהיר כבר בדברי ההקדמה לקובץ על המגמה האופיינית למחקרים שכונסו בו יחדיו:
במשך תקופה ארוכה נשמע מדע החברה הישראלי כהד חדגוני של האידיאולוגיה הישראלית הרשמית. הוא לא נבדל בכך משאר כלי התמסורת התרבותיים — העיתונות, בתי הספר, הספרות ועוד. הדברים החלו להשתנות בשנות השבעים. מאז, תהודת קולה של הסוציולוגיה הביקורתית בישראל — זו שהאידיאולוגיה הישראלית הרשמית היא ממושאי העיון שלה ולא הנחת המוצא שלה — הולכת ומתעצמת. רישומה על סדר היום הסוציולוגי הוא כיום בבחינת עובדה ניצחת. ספר זה מהווה ראיה — ואף תרומה — לכך.1
קביעתו של אורי רם בדבר "התעצמותה" של הסוציולוגיה הביקורתית בישראל הייתה נכונה למדי בזמנה, והיום, עשור לאחר כתיבת הדברים הללו, היא נכונה אף יותר. הסוציולוגים ה"ביקורתיים" כבר אינם קבוצת שוליים בממסד האקדמי; עמדותיהם עלו בינתיים למעמד כמעט הגמוני בתחום מדעי החברה, שנעשה מעוזה של האידיאולוגיה הרדיקלית בקמפוס הישראלי.
אין להקל ראש בחשיבותה של התופעה. עלינו לזכור שמספר הסטודנטים בפקולטות למדעי החברה בישראל הוכפל בעשרים השנים האחרונות.2 יותר מחמשת אלפים סטודנטים מסיימים מדי שנה בשנה את לימודיהם לתואר בוגר ויותר מאלפיים — לתואר מוסמך. חלק ניכר מן הבוגרים והמוסמכים של הפקולטות הללו מתקבלים לעבודה במשרדי הממשלה ובארגונים הציבוריים ומשתתפים באופן פעיל בעיצוב המדיניות והמינהל הציבורי בישראל. לפיכך ראוי לנסות ולהבין לאילו רעיונות נחשפים האנשים הללו במהלך לימודיהם האקדמיים, חשיפה שיש לה, מן הסתם, השפעה ממשית על השקפותיהם.
במאמר הזה נבחנות כמה מן ההשלכות של הופעת "הסוציולוגיה הביקורתית" והפיכתה לקול דומיננטי בחקר החברה הישראלית בארץ ומחוצה לה. כפי שניווכח, הרדיקליזציה הגוברת של מדעי החברה בישראל חוללה תמורה עמוקה בסדר היום המחקרי. במקום לתת את דעתם על הסוגיות המרכזיות המעסיקות את החברה הישראלית, מעדיפים הסוציולוגים הביקורתיים להתמקד, מטעמים אידיאולוגיים, בשכתוב ההיסטוריה והזיכרון הקולקטיבי הלאומי. יתר על כן, מחויבותם של חוקרים אלו לתיאוריות ביקורתיות מרקסיסטיות ופוסט–קולוניאליות דוחפת אותם להתעלמות מן ההיבטים הייחודיים של ההוויה הישראלית, ולעתים אף לסילוף עובדות בניסיון להתאימן למסגרות מושגיות נתונות מראש.
תופעות אלו מעמידות בסימן שאלה את אמינותה המדעית ואת התפתחותה האינטלקטואלית של הדיסציפלינה. ביקורת היא אמנם כלי מחקרי נחוץ וחשוב — והסוציולוגים ה"מסורתיים" עמדו על כך אל נכון — אבל הזרמים הדומיננטיים היום במדעי החברה משתמשים בה בדרך החורגת מאמות המידה המקצועיות. אם תימשך מגמה זו עלולה הסוציולוגיה הישראלית לשלם מחיר כבד, הן באבדן יוקרתה המקצועית והן בניכור הולך וגדל בינה ובין החברה שהיא אמורה לחקור ולנתח.
ב
המבט הביקורתי היה חלק בלתי נפרד מן המחקר החברתי בישראל זמן רב לפני הופעתה של הסוציולוגיה ה"ביקורתית". מייסדיה של הדיסציפלינה בארץ לא ראו עצמם כעושי דברו של הממסד ולא היססו לחשוף את כשליה של המדיניות הממלכתית על סמך הממצאים שהעלו בעבודתם. ואולם, בעוד שהביקורת הסוציולוגית בשנות החמישים והשישים עדיין הייתה מחויבת במידת מה לנקודת המבט הציונית, עם הזמן נדחקה עמדה זו מפני השקפות רדיקליות שתפסו את קדמת הבמה. הגישה הביקורתית שנעשתה הגמונית בשנות התשעים כבר אינה מסתפקת בהוקעת מדיניותו של הממסד; היא שוללת למעשה את עצם הניסיון לכונן בארץ מדינת לאום יהודית.
הציונות, יש לומר, עוררה את סקרנותם האקדמית של הסוציולוגים עוד בשלב מוקדם בהתפתחותה. ההתעניינות המחקרית בחברה היהודית בארץ ישראל החלה כבר בתקופת היישוב, אף שהמלומדים הראשונים שכתבו על הנושא היו אירופים, מחוץ לחריגים מעטים דוגמת הסוציולוג והדמוגרף ארתור רופין, שהגיע לארץ בשנת 1908, האנתרופולוג שלמה גויטין, שעלה ארצה בשנת 1923, ואיש מדע המדינה זיגפריד לנדסהוט, שעלה בשנת 1936. אולם לאחר הקמתה של המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 1947 הופיע גם דור ראשון של אנשי אקדמיה שהתבוננו בתהליכים המתרחשים בחברה הישראלית "מבפנים". חוקרים כמו שמואל נוח אייזנשטדט, יוסף בן–דוד, דן הורוביץ, משה ליסק ואחרים הניחו את היסוד לניתוח הסוציולוגי של החברה הישראלית ומאפייניה הייחודיים. בין עבודותיהם החשובות ניתן למנות את ספר היסוד החברה הישראלית (1967) מאת אייזנשטדט וקובץ המאמרים ריבוד חברתי בישראל (1968) בעריכתו; את מחקרו של יוסף בן–דוד תכנון חקלאי ויישובים קהילתיים בישראל (1964); את ספרו של משה ליסק על האליטות של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט (1981) ואת שתי עבודותיו המשותפות עם דן הורוביץ, מיישוב למדינה (1977) ומצוקות באוטופיה (1990), שניתחו את החברה הישראלית מנקודת מבט מערכתית.3
בקרב החוקרים שפעלו בארץ נשמעו קולות רדיקליים כשהתחום היה עדיין בחיתוליו. בתקופת היישוב מונו שני מלומדים בעלי השקפת עולם קוסמופוליטית לפרופסורים לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית: האחד, ארתור רופין, עמד בשנים 1925-1929 בראש אגודת 'ברית שלום'; האחר, מרטין בובר, שהגיע עטור תהילה מגרמניה, נמנה בשנת 1942 עם מייסדי אגודת 'איחוד' שפעלה להקמת מדינה דו–לאומית. ברם, השפעתם על עיצוב הסוציולוגיה הישראלית הייתה קטנה למדי: רופין נפטר בשנת 1943, לפני שהמחלקה לסוציולוגיה הוקמה באופן רשמי, ואילו בובר, שנתמנה לראש המחלקה הראשון, פרש כעבור שנתיים, ב–1950, ופינה את מקומו לאייזנשטדט.
דור המייסדים של הסוציולוגיה הישראלית אימץ בדרך כלל את הנחות היסוד של השקפת העולם הציונית. כתיבתם של חוקריו הושפעה באופן מיוחד מן האידיאולוגיה של הממלכתיות, שעליה שרתה רוחו של בן–גוריון; מחקריהם של הסוציולוגים הבולטים באותה התקופה, ובראשם אייזנשטדט, שיקפו את האמונה בסמכותה המוסדית של המדינה ובתפקיד המרכזי שמנגנוניה ממלאים בתהליך המודרניזציה של החברה.4 מבחינה זו, לפחות, דמו הסוציולוגים לאינטלקטואלים אחרים שפעלו באוניברסיטאות באותה התקופה, אף שמחקריהם שמרו בדרך כלל על נימה מדעית ואובייקטיבית יותר.5 "שום סוציולוג לא הילל את בן–גוריון כדרך שעשו זאת כמה סופרים", כותב מיכאל קרן מן החוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב, "אך אין ספק שהסוציולוגיה הישראלית הייתה גדושה בראשיתה מושגים שתאמו את התפישה הממלכתית הבן–גוריונית".6
אלא שבניגוד לטענות שמעלים כמה מן הסוציולוגים הביקורתיים,7 גם החוקרים שהחזיקו בתקופה זו בהשקפה "ממלכתית" לא היו משרתיו העיוורים של הממסד. למעשה, הם לא היססו להצביע בהזדמנויות שונות על ליקויים בקו שנקטו הרשויות. אייזנשטדט ויהודית שובל, לדוגמה, הראו במחקריהם כי מדיניות "כור ההיתוך" לא השיגה את יעדיה, וכי ההבדלים בין בני הקבוצות האתניות השונות (ה"אשכנזים" וה"מזרחים") לא נעלמו גם בקרב בני הדור השני של העולים, בניגוד לציפיותיהם של קובעי המדיניות;8 בסדרת מאמרים שהתפרסמו בשנים 1956-1957 בכתב העת מגמות, הירחון המרכזי לסוציולוגים ופסיכולוגים בשפה העברית, חלקו אריה סימון, לאה אדר ושרה סמילנסקי על תפישת האחידות בחינוך וטענו כי שיטות ההוראה ובחינת ההישגים הלימודיים המקובלות בישראל אינן מתאימות לייחודיותם התרבותית ולנתוני הרקע של התלמידים שבאו מארצות המזרח;9 משה ליסק ויהודה מטרס חשפו את המבנה הריבודי של החברה הישראלית — למרות הצהרותיהם של מנהיגיה כי שורר בה שוויון — והצביעו על השפעתם של גורמים סוציו–דמוגרפיים, כמו השתייכות עדתית, ותק בארץ ורמת הדתיות, על מקומו של הפרט בסולם המעמדי.10 ברי אפוא שהזדהותם העקרונית של הסוציולוגים הישראלים עם האתוס הציוני לא מנעה מהם לבחון באורח ביקורתי את מדיניותו של השלטון בתחומים שונים ולהציע לה חלופות.
התרחבותה של מערכת ההשכלה הגבוהה והיחלשותה של ההגמוניה של מפא"י בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים חוללו תמורות עמוקות בדיסציפלינות של מדעי החברה. שדה המחקר נחשף ונפתח להשפעות שונות; חוקרים מן האוניברסיטאות החדשות בתל אביב ובחיפה אימצו גישות תיאורטיות ומתודולוגיות אחרות מאלו שהנחו את הסוציולוגים של הדור הראשון שצמח בירושלים. תקופה זו הייתה, במובנים מסוימים, "תור הזהב" של הסוציולוגיה הישראלית: במות לשיח מקצועי, כמו כתבי העת מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים ומגמות — רבעון למחקר במדעי ההתנהגות, נתנו בידי החוקרים אפשרויות רבות ומגוונות יותר לביטוי ובני–פלוגתא פרסמו את מאמריהם זה לצד זה (נוהג שכבר אינו שכיח בשנים האחרונות);11 המחלקות לסוציולוגיה בישראל צמחו וגדלו בשיעור מרשים; שיטות המחקר התפתחו והשתכללו ומעמדה של הסוציולוגיה הישראלית בעולם המערבי הלך והתבסס.
הפלורליזם האקדמי של שנות השבעים נתן את אותותיו גם בהתחזקותן של המגמות הביקורתיות במחקר הסוציולוגי. שני חוקרים מילאו תפקיד חשוב במגמה זו — יונתן שפירא מאוניברסיטת תל אביב וסמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה. עבודתם לא רק עיצבה מחדש את גבולותיו של השיח הסוציולוגי; היא גם העניקה לו צביון אנטי–ממסדי, שהלך והתחדד עם הזמן.
יונתן שפירא הוא, במידה רבה, מחולל המפנה ה"ביקורתי" בסוציולוגיה הישראלית.12 מחקריו עסקו בחשיפת תפקודן האוליגרכי של האליטות הפוליטיות הישראליות ובתיאור השפעתן השלילית על התפתחות הדמוקרטיה בארץ. בחיבוריו אחדות העבודה ההיסטורית (1975)13 והדמוקרטיה בישראל (1977),14 למשל, הצביע שפירא על המנגנונים הגלויים והסמויים שבאמצעותם ביססה מפא"י את סמכותה הפוליטית הריכוזית ואת אחיזתה במוקדי הכוח בחברה. הנימה הביקורתית התחזקה בעבודות מאוחרות יותר, שבהן הוקיע את המניפולציות המשמשות את בעלי השררה הפוליטית להבטחת שליטתם בציבור בעל תודעה אזרחית חלשה.15 ועם זאת ראוי לציין שגישתו הביקורתית של שפירא לא התנגשה, להשקפתו, עם נאמנותו לערכי היסוד של המדינה היהודית. נהפוך הוא. בגיליון מיוחד של כתב העת סוציולוגיה ישראלית שהוקדש לזכרו מעידים העורכים, חנה הרצוג, אדריאנה קמפ ולב גרינברג, כי שפירא ראה בעבודתו ביטוי לאמונותיו הציוניות: "אף על פי שהוא עצמו היה מגדולי המבקרים של הסיפר הדומיננטי ונתן גיבוי לצעירים רבים שסייעו למוטט את הסיפר הציוני, הוא לא ראה בכך מעשה הרסני או אנטי–לאומי... [שפירא] האמין כי הביקורת חיונית לדמוקרטיה הישראלית וליכולתה לעצב מדיניות חדשה שתחלץ אותנו משגיאותיו של דור המייסדים".16
עבודתו של סמי סמוחה, ובעיקר חיבוריו החלוציים על מקומו ומעמדו של המיעוט הערבי בחברה הישראלית, כבר שיקפו עמדה רדיקלית יותר ביחס למדינה ולציונות. טענותיו של סמוחה הופנו לא רק כלפי הממסד אלא גם כלפי האידיאולוגיה הלאומית שהעניקה לישראל את צביונה היהודי. לדבריו, השאיפה לבניית אומה הובילה "בהכרח" ל"סגמנטציה מוסדית ולהעדר דו–תרבותיות". המדינה שנבנתה על יסוד זה התהדרה ביומרה לדמוקרטיה אך קיפחה בשיטתיות את המיעוט הערבי. "בכל הנוגע לערביי ישראל", כתב סמוחה ב–1980, "לא רק שאין הבטחה של זכויות המיעוט ואין צמצום של סמכויות השלטון, אלא יש גם בעיה של ’עריצות הרוב'... ושימוש נרחב בכוח המדינה כדי לשלוט במיעוט".17 אפליית הערבים היא רכיב מובנה בחברה הישראלית, והשתלבותם בה נבעה בעיקר מ"כוחות שליליים ובלתי רצוניים כמו תלות כלכלית, כפייה פוליטית ובידוד אקולוגי–חברתי".18 מאחורי דיכוי מתמשך זה עומדים, כך מסתבר, אינטרסים כלכליים מובהקים:
הממסד נוקט צעדים נוספים... המכוונים להבטיח את המשך מצב הפגיעות הנוכחי... רק אם ימשיכו ערביי ישראל להיות מיעוט לא–מאורגן ופגיע תתאפשר אספקה קבועה של כוח עבודה בעל סטטוס נמוך ואדמות למדינה, וכן תוכל ישראל להשקיע הרבה פחות מהממוצע בשירותים ובפיתוח המגזר הערבי.19
טיעונים מן הסוג הזה נעשו מקובלים יותר בחוגים האקדמיים בשני העשורים האחרונים, ועיצבו יותר ויותר את סדר היום של מדעי החברה בישראל. ארבעה גורמים עיקריים, המשלימים זה את זה, הזינו את התהליך והניעו אותו קדימה.
ראשית, חוקרים ישראלים שלמדו בחוץ לארץ ספגו תפישות רדיקליות שנפוצו בקמפוסים בארצות–הברית ובאירופה משנות השישים ואילך. רוחו של "השמאל החדש", שיצא נגד הסדר ה"דכאני" של המערב הקפיטליסטי, התסיסה גם את האוניברסיטאות הישראליות. בתל אביב, בחיפה ומאוחר יותר בבאר שבע הופיעו קבוצות של מרצים צעירים ושל סטודנטים שראו עצמם כחיל החלוץ האינטלקטואלי המבשר על המהפכה הממשמשת ובאה.
שנית, מפלתה של תנועת העבודה בבחירות הכלליות לכנסת התשיעית ב–1977, ועוד יותר מכך — פריצת מלחמת לבנון ב–20,1982 גרמו זעזוע קשה באקדמיה. אירועים אלו חיזקו את המגמות האופוזיציוניות בחוגים האינטלקטואליים; חוקרים ומלומדים רבים חשו ניכור הולך וגדל כלפי המדינה וכלפי הכיוון שבו היא מתקדמת ונתנו לכך ביטוי במחקרים בעלי צביון פוליטי מובהק.
