הדפסה
בתחילת חודש אוקטובר האחרון הפכה העיר המודרנית תל אביב במה לחיזיון פגני רחב יריעה. אל הטיילת שעל שפת הים נאספו כמאה וחמישים אלף צעירים על מנת ליטול חלק במה שכונה בפי המארגנים "מצעד האהבה": סביב לתהלוכה של משאיות, שעליהן חוללו עשרות רקדניות ורקדנים בעירום חלקי, פיזזו המוני צעירים משולהבים לצלילי מוסיקה אלקטרונית מחרישת אוזניים, רבים מהם "דלוקים" מכדורי אקסטזי או מסמים אחרים.1 רבבות החוגגים - ובהם גם ילדים שטרם מלא להם עשור - התמסרו בהתלהבות לצירוף המשכר של קולות, מראות וריחות, שעורר בהם תחושת התעלות וסייע להם "להתמכר לשמחה הפשוטה, השבטית והטהורה".2 האירוע ההמוני, שנועד לחגוג את "רוח הפתיחות, החופש והמועדונים" של "תרבות סוף המילניום", הוכיח, כפי שגרס דיווח במעריב, כי תל אביב "יכולה להיראות כמו ברלין, ניו יורק או אמסטרדם. אולי אפילו יותר", כשהיא מכילה בתוכה "את כל האהבה, האנשים, הרעש, הצפיפות, החום, המוסיקה הרועשת, פקקי התנועה, התלבושות, הצבעוניות, ואת שלל הגופות העירומים של נשים וגברים, צעירים ומבוגרים".3
בהפנינג רב-הרושם של "מצעד האהבה" אכן בלטה מאוד אותה רוח מתירנית של סוף המילניום. אולם נשתקפה בו גם תופעה קדומה בהרבה, ששורשיה אינם נעוצים באמסטרדם, ברלין או ניו יורק של שלהי המאה העשרים, אלא בעבר הרחוק, בעידן שקדם להולדתה של הציביליזציה המערבית עצמה. אלפי שנים לפני מסיבות הטראנס נערכו בכל רחבי העולם העתיק חינגות המוניות, שבהן נמזג אותו קוקטייל מהמם של מוסיקה פראית, ריקודים חושניים וכימיקלים משכרים. ואכן, קשה להתעלם מן הדמיון המתגלה בין "מצעדי האהבה" בני-זמננו לתהלוכות ההוללים של יוון הקדומה, למשל, אשר היו מוקדשות לאל דיוניסוס (הידוע גם בשמו השני, בקכוס). בחגים המיועדים לכך היו חסידיו של דיוניסוס, נשים וגברים מכל המעמדות, מתאספים במקומות מפגש בחיק הטבע, ומתמסרים עד כלות לפולחן אל היין והפוריות.4 עטויי מסכות סאטירים, עירומים למחצה או לחלוטין, משולחי רסן ואחוזי תזזית, היו סוגדים במחול ובזמרה לאל "המרעיש", "הצווח", "הלילי", "הגואל (מיגון ועצבות)", כפי שתיארו אובידיוס.5
בדמותו של דיוניסוס התגלם, בתודעתם של היוונים, האספקט הדמוני והכאוטי של הטבע, שאינו ניתן לאילוף וריסון על ידי התרבות.6 בבקכנליות, החגיגות הפרועות של הדת הדיוניסית, היו קורסות כל המחיצות - אלו שבין המינים, בין המעמדות, בין עולם הטבע לתרבות ובין האדם לאלוהות. "המשתתפים בחינגות ריקודים אלה עוררו בעצמם באופן מכוון מעין מאניה, התעלות חריגה של ישותם..." כתב הפילולוג ארווין רוהדה. "הגירוי החריף של החושים, שהיה מגיע עד כדי הזיות, נגרם בעטיו של הסחרור המטרף של הריקוד, המוסיקה והחשיכה, וכל התנאים האחרים של הפולחן הרוגש הזה".7 בשיאו של האירוע היו חסידיו של דיוניסוס נכנסים למצב של טראנס, בו היו מאבדים כל תחושה של עצמיותם והופכים לכלי ריק, שאליו נכנסת מהותו של האל.8 משעה שהתאחדו ברוחם ובגופם עם דיוניסוס, היו משתתפי החינגות חווים "אודיימוניה" - החדווה של המצב האלוהי, תחושה של חסד והתעלות שאין כמותה. "השיגעון הקדוש" של דיוניסוס היה מתפשט בכל ציבור החוגגים כמו מגיפה מידבקת, הופך אותו לאחדות אחת, מתנועעת, רוגשת, אחוזה בדיבוק אקסטטי.9
הצופה מן הצד במסיבות הריקודים והסמים של שלהי המאה העשרים יתקשה שלא לחוש באינטנסיביות הדיוניסית שלהן. לאחר תרדמה בת מאות שנים מתגלגלת הבקכנליה מחדש באפנות, בטעמים ובסגנונות החיים הסוחפים אחריהם מיליוני חסידים צעירים בכל רחבי המערב. העשור האחרון חזה בעלייתה של תרבות ה"אקסטזי", המשחזרת באמצעות מוסיקה אלקטרונית וכימיקלים מעוררים את שיכרון החושים הפגני. ישראל של היום היא אחד המוקדים הערניים והתוססים של התופעה - בועה נוצצת וצבעונית של פתיחות ומתירנות במזרח התיכון השמרני. בארץ שסועה ומסוכסכת זו כמו קמו לתחייה אותם פולחני פריון עתיקים, אשר חסידיו הקנאים של האל העברי יצאו להכרית מעל פני אדמתם לפני כשלושת אלפים שנה, ועתה הם מתגלים לפנינו שוב בפסטיבלים ההמוניים הנערכים בחיק הטבע או במועדוני הלילה האפנתיים, שאליהם נדחסים מדי ערב מאות צעירים משולהבים. הרוח הדיוניסית, טעונה באנרגיות התזזיתיות של העלומים המודרניים, מהלכת קסם על חלקים גדולים מן הנוער הישראלי, והם מתמסרים לה בדבקות מעוררת השתאות.
