הדפסהדוגמטיות היא מצב תודעתי שבו מושגים מעשיים עיקריים נתפשים בבהירות כזאת, עד שנותר רק הסבר אפשרי אחד למציאות. במקרה כזה כל ראיה המצביעה על פירוש חלופי - ומשום כך גם על דרכי פעולה חלופיות - נעלמת כליל מן העין, ובעצם אינה עולה על הדעת. אבל קיים גם מצב מנוגד, מצב של דקדנטיות מחשבתית, שבו מושג מרכזי נתפש בצורה עמומה כל כך, ורופפת כל כך, עד שגם הדוגלים בו אינם יכולים לתפוש אותו עוד בתוך המולת העובדות והמושגים המתחרים אשר מתפרצים אל תודעתם מתוך מרקם המציאות.
מן המפורסמות הוא שהדוגמטיסט - תהיה אמונתו או השקפתו אשר תהיה - מסוגל לקיים פעילות ממושכת, עקבית ואף קנאית למען הרעיון שלו - דווקא משום שהוא רואה אותו בבהירות כה רבה; דווקא משום שבתפישתו, הרעיון לעולם אינו מתערער, או משנה את צורתו, או נעלם מן העין. אולם הדקדנט, גם כשהוא תומך מושבע באותו הרעיון עצמו, רואה את המושג באופן כה מעורפל, שלעולם לא ברור לו מה כרוך בו, בין אם במחשבה ובין אם בפעולה; לכן הוא מבלבל אותו ומכסה עליו ברעיונות אחרים ללא הרף, ולעולם אינו ער דיו להבחין כאשר הוא שוחק בטעות היבט שולי כזה או אחר שלו, ואף לא כשמצליח בלי משים בהריסת מהותו. מובן מאליו שאין הדקדנט מסוגל לפעול באורח ממושך ועקבי למען רעיונו; הרי המושג שבתודעתו שרוי במצב כזה של התמוססות, עד שכאשר הוא מנסה לפעול על פיו, מסתבר שמחצית מהזמן הוא יורה על כוחותיו שלו.
רעיון המדינה היהודית, שהיה פעם בגדר דוֹגמה בקרב היהודים וידידיהם, הגיע כיום למצב של דקדנטיות. בעיניו של הרצל מובן היה מאליו שהמדינה היהודית תהיה "האפוטרופוס של היהודים" מבחינה פוליטית, שהיא תשמש מולדת הפתוחה לכל יהודי בעולם, ושבסיסה המשפטי והפילוסופי חייב להיות כינון ריבונות יהודית: "תינתן לנו ריבונות בחבל-ארץ כלשהו על פני האדמה, שיספיק לצורכי עמנו המוצדקים", כתב הרצל בספרו מדינת היהודים, "לכל השאר נדאג בעצמנו". בדומה לכך, גם דוד בן-גוריון ומנסחי מגילת העצמאות של מדינת ישראל דיברו בשמו של הרוב המכריע מבין יהודי העולם, כאשר הכריזו כי מהותה של מדינת ישראל החדשה תהיה ריבונות יהודית - בה תיפדה "זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם, עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". אין ספק שכל המנהיגים החשובים של הלאומיות היהודית הכירו בצורך להבטיח שגם הלא-יהודים יזכו ליחס הולם במדינה היהודית; אבל דאגתם העיקרית הייתה יצירת עצמה מדינית יהודית כדי להגן על צרכיו של העם היהודי.
ברם, מאז קץ מנהיגותו של דוד בן-גוריון בשנת 1963, החל רעיון המדינה היהודית להיסוג בהדרגה עד אשר היה לרקע, והעולם היהודי פנה לעניינים אחרים אשר נראו דוחקים יותר: יהודי ישראל החלו חושבים על זהותם הפוליטית כמעט באופן בלעדי במושגים של יחסם לממדיה הפיזיים, הטריטוריאליים, של המדינה. כמותם, גם יהודי ארצות-הברית נטו להגדיר את עצמם לפי קיבעונם הם: המשטמה הפוליטית המתמשכת בין אורתודוקסים לרפורמים, שבאורח קומי למדי הפכה לסוגיה "ישראלית" באמצעות מערכה בשלט-רחוק על עמדתה של הביורוקרטיה הישראלית כלפי גיורים רפורמיים.
