תכלת 3, חורף התשנ"ח / 1998
בחזרה לעתיד השמרנות
אופיר העברי
עלייתה של מפלגת הלייבור לשלטון בבריטניה במאי 1997 השלימה את מסע הניצחון של התפישה השמרנית ברחבי העולם בעשרים השנים האחרונות. מקור הפרדוקס הזה הוא שאף כי המפלגות השמרניות ברוב מדינות המערב מצויות עתה באופוזיציה, השקפות פוליטיות שמרניות הפכו מכבר נחלת הכלל ואומצו על ידי מפלגות השמאל – עד שלא פעם קשה לדעת איזה מחנה פוליטי הוא הקרוב יותר לתפישת העולם השמרנית.
ניצחונן של רבות מן ההשקפות השמרניות במערב הוא כה גורף, עד שאין עוד גורם חשוב הקורא עליהן תיגר, ולכן אי אפשר לפתח סביבן ויכוח פוליטי של ממש. בקנדה, בארצות-הברית, באיטליה, בבריטניה ובצרפת עלו לשלטון בשנים האחרונות מפלגות המוגדרות כמפלגות שמאל, אך הן הגיעו אליו רק על חורבותיה של תפישת עולמן הפוליטית. ברוב המקרים אימצו מפלגות השמאל באופן רשמי ומפורש השקפות קפיטליסטיות קלאסיות וזנחו לגמרי את הסוציאליזם, או אפילו את הסוציאל-דמוקרטיה.
צמצום מדינת הרווחה, ההפרטה, הריסון התקציבי והסרת המגבלות מן השוק החופשי אינן עוד השקפות של הוגי תיאוריות כלכליות כמילטון פרידמן ולודוויג פון מיסס בלבד, אלא המצע והמדיניות של ביל קלינטון בארצות-הברית, של רומנו פרודי באיטליה ושל ממשלות שמאל נוספות במערב. במקרים מסוימים, דוגמת זה של טוני בלייר בבריטניה, מדובר במדיניות תאצ'ריסטית לכל דבר, העוקפת מימין אפילו חלק מהשמרנים הבריטים. גורדון בראון, שר האוצר בממשלת בלייר, פתח את תקופת כהונתו בהענקת עצמאות מלאה לבנק המרכזי של בריטניה, צעד שאפילו הממשלה השמרנית שאחזה בשלטון לפניו היססה לעשותו.
נוסף על כך, גם כשהוא עטוי במחלצותיו הניאו-שמרניות, השמאל במערב אינו מצליח לזכות באמונו של רוב מוחלט מן הבוחרים: בכל המדינות הללו לא הצליח השמאל להשיג אפילו 50% מהקולות.
אך אין בכל האמור כדי ללמד שמצב השמרנים בכי טוב. לאמיתו של דבר ההפך הוא הנכון. אם השמאל במצבו העלוב כל כך מבחינה אידיאולוגית ופוליטית מצליח לנצח, ואם השמרנים, למרות ניצחונם הרעיוני ולמרות תמיכתו של רוב הציבור, אינם מצליחים לעשות כן, הריהם מצויים בבעיה חמורה. המחדל של השמרנים הוא צדו השני של מטבע הכישלון של השמאל: השמאל הכיר בכישלונו במאבק הגדול של אתמול, והכריע בעד תפנית חדה ובעד אימוץ זהות חדשה לקראת המאבקים העתידיים. השמרנים, לעומתו, מעדיפים לנוח על זרי הדפנה, ואינם רואים כי מערכה חדשה עומדת בפתח.
מצבה העגום של השמרנות הפוליטית הוא בעיקר פרי ידיה שלה. הפוליטיקה השמרנית מתמקדת היום בכלכלה, אך לא תמיד היה הדבר כך. התורה הכלכלית של תאצ'ר, רייגן ושכמותם הייתה רק מרכיב אחד מתוך תפישת עולם רחבה בהרבה, שהאוחזים בה גרסו, בין היתר, כי בדמוקרטיה ראוי להניח לפרט את השליטה בחינוך, בתרבות, ובכל תחום אחר של חייו - ואין לדרוש ממנו כי יתאים את עצמו לדפוס שקבעו המדינה או מוסדותיה; הם האמינו גם שחופש הפרט והחברה המתוקנת לא יוכלו להתקיים לאורך זמן ללא אבני היסוד המקיימות קהילה - ערכי מוסר שהם נחלת הכלל, מסורת תרבותית חיה וחיזוק מעמד המשפחה; וחייבו מדיניות חוץ ניצית כלפי משטרי עריצות בכלל והקומוניזם בפרט.
המדיניות השמרנית בנושאי חוץ וחברה נראית מנותקת מן המדיניות הכלכלית רק אם בוחרים לשכוח את המצע הרעיוני המשותף למדיניות החוץ של השמאל, לאידיאלים החברתיים שלו ולמדיניות הכלכלית ההרסנית של שנות השישים והשבעים.
רק לפני עשרים שנה העמדות שמשלו בכיפה בפוליטיקה ובדעת הקהל במערב היו פייסנות כלפי משטרי עריצות, לעתים עד כדי התרפסות, ואמונה כי הגברת התערבותה של המדינה בחיי הפרט היא הדרך הנכונה לתיקון חוליי החברה. התפישה הכלכלית המקובלת באותה עת תאמה את הגישה המדינית-חברתית הזו: ממשלות ויתרו על המאבק במונופולים תעשייתיים או בעריצותם של איגודי העובדים. הן דגלו בשיתוף פעולה עם הגופים הללו, וכאשר גאו כתוצאה מכך האינפלציה והאבטלה חיפשו להן פתרון בדמות הגברת המעורבות הממשלתית והידוק הפיקוח על עסקיו של הפרט.
המהפך השמרני של סוף שנות השבעים שינה את תמונת המצב במהירות מדהימה עד כדי כך, שתוך שנים ספורות בלבד חדלה הכלכלה הסוציאליסטית לאיים על הפרט ורכושו, וגם צלו המבהיל של הגוש הקומוניסטי אינו מדיר עוד שינה מעיניו של איש. אולם מהירות השינוי השכיחה מרבים את העובדה החשובה, שציר המאבק בין תפישות עולם איננו מספרם של קני השיגור לטילים בליסטיים או שער הריבית הרצוי, אלא הערכים ודרך החיים הראויים לה לחברה. כלומר, היעלמותה של הסכנה הקומוניסטית ועלייתה של כלכלת השוק אינן אלא ניצחון בשני קרבות מתוך המערכה המתמשכת על דמותה של החברה - מערכה ששלביה הבאים אולי קשים מקודמיהם משום שהם נסבים על בעיות וסכנות המזדקרות לעין הרבה פחות מהתמוטטות כלכלית או מאיום צבאי.
על כן טועים אלה המציגים היום את הכלכלה החופשית כפתרון תועלתני וטכני בעיקרו, שניתן לאמצו במנותק משורשיו הערכיים. הזהות הלאומית, חירויות הפרט, הבלמים והאיזונים השלטוניים, המבנה המסורתי של החברה, חשיבות המשפחה והשמירה על ערכי התרבות רבי השנים – כל אלה נתפשים בשנים האחרונות כקישוטי עזר שאינם חיוניים לקיומם של דמוקרטיה ומשק קפיטליסטי מצליח. רבים מן השמרנים במערב נסחפו גם הם בזרם, והסכימו שערכיהם של היחיד והחברה והשקפת עולמם אין להם כל קשר להצלחתם הכלכלית והמדינית.
אבל הדרך הזאת מוטעית וסכנתה מרובה. הוגי דעות מאדמונד ברק ועד פרידריך האייק הראו כיצד החברה החופשית והמתורבתת והכלכלה החופשית כרוכות זו בזו ושואבות מאותם הערכים. בטווח הקצר ניתן להפריד ביניהן, אך לאורך זמן ההתעלמות מן האחת תפגע גם באחרת.
וזהו גם מקור כישלונה של השמרנות בשנים האחרונות: פיצול פוליטי ורעיוני, הנובע מן הנכונות לנתק נושאים מוסריים, פוליטיים וכלכליים אלה מאלה. כך צצות להן מפלגות הדבקות בהפחתת מיסוי וברפורמות כלכליות בלבד, וקבוצות שמרניות אחרות המתרכזות רק בענייני דת ומדינה או במוסר חברתי. כך פוליטיקאים כמו ג'ורג' בוש או ג'ון מייג'ור, המשתייכים לכאורה למחנה השמרני, גורסים כי תם עידן האידיאות והאידיאולוגיות, וכל שעליהם להציע כעת הוא דרך לניהול המדינה שהיא יעילה או מצליחה יותר מן הדרך שמציע היריב הפוליטי – ללא ערכים או עקרונות של ממש. תמיד היו קבוצות ותפישות שונות בקרב השמרנים, אך בתקופות ההגמוניה הפוליטית השמרנית הן השכילו לשתף פעולה מתוך הכרה בחיוניותו של היסוד הערכי המשותף שבתפישת העולם השמרנית לגישור על הפערים וחילוקי הדעות בתוך המחנה.
הכישלון בחידוש הברית הרחבה והערכית הזאת הוא הסיבה לכך שגם הניצחונות הספורים של השמרנים בקלפי אין להם כל משמעות, כאשר אין דבר של ממש - השקפות, ערכים או אמונות - העומד מאחוריהם.
אבל תפקידה של השמרנות לא הסתיים, ולמעשה עיקר מאבקיה עוד לפניה. אף שהאיום הסוציאליסטי והאיום הקומוניסטי מהדגם הישן הובסו, תפישת העולם שעליה התבססו לא נעלמה. היא לובשת עתה מחלצות חדשות, המתוארות בשלל כינויי "פוסט" (פוסט-מודרניזם, פוסט-ציונות וכולי), אך כמקודם היא מבוססת על שאיפה אחת - ערעור על כל ערך, מסורת ומבנה העומדים על תלם בחברה ובתרבות. אותו המאבק על ערכים שהתנהל בעבר דרך מחלוקות בנושאי כלכלה או מדיניות חוץ הפך היום להתקפה גלויה וישירה על עצם המסורות, הכללים והגבולות שכל חברה מתוקנת מציבה לעצמה. סכנתה של ההרסנות חסרת הגבולות הזו גדולה אף משהייתה, משום שהיום היא נחבאת תחת כסות של סובלנות חובקת-כל.
לנוכח האתגר התרבותי והחברתי המקיף הזה עומד המחנה השמרני מפוצל ואובד דרך. אם חפץ הוא לחדש ימיו כקדם, עליו לעמול ליצירת קונסנסוס רחב המבוסס על תפישת עולם תרבותית ופוליטית מקיפה. מעל לכל, עליו לשוב אל הרעיונות שאיחדו אותו בעבר והביאו את הניצחונות הפוליטיים והאידיאיים הגדולים שלו, כדי שיוכל להיבנות מחדש בעתיד.
אופיר העברי,
בשם העורכים