הדפסהכששהיתי לאחרונה בוושינגטון לצורך מחקר, התפניתי מעיסוקיי לזמן מה ונסעתי לבקר חבר ותיק. מונית הביאה אותי ל"שכונה" שלו- בית הקברות הלאומי בארלינגטון - שבו סיפק לי מרכז המידע את כתובתו המדויקת: חלקה 12, קבר מספר 288. זה היה מקום מנוחתו האחרונה של האלוףאורד וינגייט, קצין בריטי הידוע כאבי לוחמת הגרילה המודרנית. וינגייט, שרבים ייחסו לו את שינוי המגמה לרעתן של מדינות הציר באתיופיה ובבורמה במהלך מלחמת העולם השנייה, היה טקטיקן מבריק וחדשן נועז. וינסטון צ'רצ'יל הכריז כי "יש בו גאונות והוא היה עשוי ללא ספק להיות לאדם גדול, לאיש של ייעוד". ואולם, לא חסרו לווינגייט גם מבקרים; בה בעת שאחדים העריצו אותו כגיבור וכאיש חזון, אחרים השמיצו אותו כאגואיסט, אקסצנטרי ואפילו מטורף.
בנקודה אחת הסכימו כל אלה שעקבו אחרי מעשיו ותולדות חייו: וינגייט היה ציוני. כשזנחו הבריטים כמעט לחלוטין את הבטחתם לבנות בית לאומי ליהודים, הקים וינגייט, שתמך ללא פשרות במדינה יהודית בשנות השלושים המאוחרות, את פלוגות הלילה המיוחדות (הפל"מ), כוח לחימה יהודי שהציל יישובים רבים מהרס במהלך המרד הערבי (1939-1936) והכשיר מנהיגים צבאיים כמו יגאל אלון ומשה דיין, שהיו מאוחר יותר הגרעין של צבא ההגנה לישראל. וינגייט חלם לפקד יום אחד על הצבא היהודי הראשון מזה אלפיים שנה, ולהוביל את המאבק להקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל.
סביב דמותו של וינגייט צמחה ספרות מגוונת. את הספרים המוקדמים ביותר עליו כתבו כתבים צבאיים וחברים לנשק, שרובם שירתו עימו בבורמה ובאתיופיה. חיבורים דקיקים מאת צ'רלס רולו (הפושטים של וינגייט, 1944), ברנרד פרגוסון (מעבר לצ'ינדווין, 1945; האדמה הירוקה הפראית, 1946), וילפרד ברצ'ט (צבא הצללים של וינגייט, 1944), לנרד מוזלי (גדעון יוצא למלחמה, 1955) ורבים אחרים סיפרו על המרץ ועל כוח ההתמדה של וינגייט, על קור הרוח שגילה תחת אש ועל מנהיגותו הבלתי נלאית. אך כנגד כל תיאור חיובי של וינגייט, הופיע תיאור אחר שתקף אותו. ביקורתיים במיוחד היו ההיסטוריונים הצבאיים הרשמיים של בריטניה, אס"א פּלייפר (עורך הים התיכון והמזרח התיכון, כרך א', 1954) וּודברן קירבי (עורך המלחמה נגד יפן, 1969). למרות שהיו מחויבים מכוח המסורת להיות אובייקטיביים והוגנים, השקיעו כותבים אלו מאמצים ניכרים בהוקעת וינגייט כקצין אנוכי, לא יציב ומחוצף.
דיוקנאות אלו היו כה מנוגדים, עד שחיבורים נוספים נכתבו מאוחר יותר כדי ליישב ביניהם. בין אלה ראויים לציון וינגייט וההיסטוריונים (1987) מאת פיטר מיד וּוינגייט והצ'ינדיטים (1994) מאת דייוויד רוני. דמות מורכבת יותר של וינגייט עלתה גם מכמה ביוגרפיות, שחרגו מעבר לתיאור מערכות צבאיות ספציפיות כדי לסקור את חייו בכללותם. אורד וינגייט מאת כריסטופר סייקס (1959) הדגיש את המקום המרכזי שתפסה הציונות במחשבתו של וינגייט. הספר, המצטיין בפרטנות ובאיזון מדוקדק, נותר אמביוולנטי ביחס לנושאו - בדומה לגישתו של סייקס לציונות בכלל. וינגייט זוכה ליחס אוהד יותר בביוגרפיה שכתב טרוור רויל, אורד וינגייט: חייל חריג, שיצאה לאור ב-1995. אף על פי שרויל מוסיף רק מעט פרטים מעבר לאלו שהציג סייקס לפניו, הנימה הפחות אקדמית שהוא מאמץ בספרו הופכת את וינגייט לנגיש יותר.
ביוגרפיות אלו המשיכו את מה שהיה ביסודו דיון בריטי פנימי. בישראל, לעומת זאת, הציגו ספרי ההיסטוריה וספרי הלימוד את וינגייט מאז ומתמיד כדמות הרואית, גדולה מהחיים, שהעם היהודי חב לה חוב עמוק שלא יישכח. ישראל כרמי, שלחם תחת פיקודו של וינגייט בפל"מ, הציג באור חיובי את תרומתו למאמץ הציוני בחיבורו הביוגרפי בדרך לוחמים (1960), ואברהם עקביה, אף הוא איש הפל"מ, תיאר באופן אוהד את הקריירה המלאה של מפקדו בספרו אורד וינגייט: חייו ופועלו (1993).
ברם, בשנים האחרונות, עם התגברות ביקורתם של "ההיסטוריונים החדשים" בישראל על גיבורי התנועה הציונית, נפתחה גם במדינה היהודית מתקפה על דמותו של וינגייט. את הקו החדש מוביל העיתונאי-היסטוריון תום שגב. במרץ 1999, בביקורת על האינתיפאדה הראשונה: דיכוי המרד הערבי על ידי הצבא הבריטי בארץ ישראל 1939-1936, ספר על המרד הערבי הגדול מאת יגאל אייל, תיאר שגב את וינגייט כ"מטורף לא קטן, אולי סדיסט", והוכיח את אייל על כך ש"הוא מעלים עין גם מפשעי המלחמה שביצעו אורד וינגייט ואנשיו". בספרו שלו, שיצא לאור כמה חודשים מאוחר יותר, ימי הכלניות: ארץ ישראל בתקופת המנדט (1999), מציג שגב את וינגייט כלוקה בהזיות וכבעל נטיות רצחניות, "מטורף" ש"הפעיל טרור נגד טרור". על אף שהוא מצטט דברי שבח על וינגייט מפי בן-גוריון, חיים וייצמן ומשה שרת, שגב מסרב להודות שהיו לו צדדים חיוביים, אפילו בתור מפקד צבאי.
ניתן היה לצפות ששלילה מוחלטת כזאת כלפי אדם שזכה עד כה בישראל להערצה מקיר אל קיר תעורר גל של ביקורת. אבל עמדתו של שגב כמעט לא זכתה לתשומת לב בעיתונות הישראלית. יוצא מן הכלל בולט אחד היה גדעון לוי, בעל טור בעיתון הארץ, שכתב ביוני 1999 מאמר המשבח את שגב על שחשף את וינגייט כ"תמהוני בעל נטיות סדיסטיות" ש"התעלל בערבים". לוי טען כי חשיפת "הצדדים האפלים" של מיתוס וינגייט היא שירות רב-ערך לציבור, וקרא ללמד על "הצדדים האפלים" האלה בבתי הספר הממלכתיים. שגב שינה את תדמיתו של וינגייט בהצלחה כה מרובה עד שחודש מאוחר יותר, בביקורת בהארץ על ביוגרפיה חדשה של הרב הראשי הספרדי הראשון, ציין יחיעם פדן בצער שווינגייט "נחשב, עד השנה, ל'ידיד'". על אף שהקריאה לשנות את הדרך שבה מלמדים על וינגייט בבתי הספר עדיין לא נענתה - רוב ספרי הלימוד ממשיכים להציג אותו באור חיובי ביותר - יש לציין שספר ההיסטוריה החדש של משרד החינוך, עולם של תמורות (1999), הוא ספר הלימוד הראשון של המשרד הסוקר את שנות השלושים בלי להתייחס כלל לתרומתו של וינגייט לציונות.
חשוב, אם כן, שבדיוק בשעה שדמותו של וינגייט החלה לספוג את אש הביקורת בישראל, יצאה לאור ביוגרפיה חדשה מאת חוקרים בריטים, המציגה אותו באור חיובי. הספראש בלילה: וינגייט של בורמה, אתיופיה וציון, מאת ג'ון בירמן וקולין סמית (רנדום האוס, 1999), הוא הביוגרפיה המקיפה ביותר שנכתבה על וינגייט עד כה. בספר זה מופיע וינגייט במלוא מורכבותו וייחודו: אדם מבריק ובעל תעוזה, שהתנהגותו הייתה בלתי קונבנציונלית בעליל. זהו ספר חובה לכל מי שרוצה להבין דמות ציונית רבת-השפעה זו.
בירמן וסמית, עיתונאים המוצבים בקפריסין, הם בעלי ניסיון נרחב בסיקור המזרח התיכון, ואין להאשימם בגילוי חיבה מיוחדת כלפי ישראל. אדרבה, הטקסט גדוש בעקיצות המכוונות נגד המדינה היהודית ("לא בדיוק האור לגויים" שעליו חלם וינגייט) וצבאה (מכשיר של "התפשטות טריטוריאלית", ההורס "במרץ ובהתלהבות" בתי ערבים "בגדה המערבית וברצועת עזה הכבושות"). ואולם, למרות עמדותיהם כלפי ישראל, ועל אף שלא טרחו להיעזר בשפע המקורות בעברית על אודות וינגייט - דבר שהוא לבטח הליקוי הגדול ביותר בספר - מצליח אש בלילה לתפוש את טבעה של הציונות של וינגייט, ואת השפעתה על פעולותיו בארץ ישראל. וינגייט, מבינים המחברים, לא רק דגל בריבונות יהודית בארץ ישראל כציווי היסטורי; החתירה לקראת מימושה הייתה הכוח המניע של חייו.
צ'רלס אורד וינגייט נולד בשנת 1903, אחד משבעה ילדים במשפחה פרוטסטנטית אדוקה. "בימי ראשון", כותבים בירמן וסמית, "לבשה המשפחה שחורים, הלכה לתפילה בציבור בבוקר, והקדישה את שאר היום ללימודי מקרא ולעיסוקי 'תיקון עצמי' אחרים". גם אביו וגם סבו היו קציני צבא שהפכו למיסיונרים, והם עסקו במסירות, בנוסף לעיסוקים אחרים, בעידוד יהודים להמיר את דתם. לעתים קרובות חיה משפחת וינגייט חיי עוני, למרות היותה נצר לשושלות סקוטיות ונורמניות מכובדות. בין בני דודיו הידועים של אורד היו סר רג'ינלד וינגייט, המושל של סודן, ותומס אדוארד לורנס ("לורנס איש ערב"), שזכה לתהילה בעקבות עלילותיו בחצי האי ערב במהלך מלחמת העולם הראשונה.
בבית הספר התגלה וינגייט כנער חסר ייחוד, שאינו מתעניין בספורט ואינו מצליח מבחינה חברתית. למרות שתכופות היה מיואש ומדוכא, טיפח וינגייט תחושה עזה של ייעוד אישי, אמונה שהוא נועד למעשים גדולים, להנהגת צבאות, לשחרור אומות. לאחר שסיים את לימודיו באקדמיה הצבאית ב-1923, למד ערבית על בורייה בבית הספר למדעי המזרח בלונדון ונשלח לשרת כקצין בכוח ההגנה של סודן. כשלחם שם בשודדים, פיתח טקטיקה של הכה-וברח ושיטות ללוחמת לילה שבהן עתיד היה להשתמש מאוחר יותר, בתוצאות מדהימות, בקרבות גדולים בהרבה. "מסע מוצלח ביותר, שנוהל במרץ רב ומתוך שיקול דעת מצוין", העיר מפקד הכוח על סיור ארוך טווח אחד שווינגייט פיקד עליו. אך וינגייט חווה גם תקופות ממושכות של דיכאון - "התקפי עצבים", הוא קרא להן - שאותן הצליח לשאת רק על ידי חזרה בלתי פוסקת על המשפט "אלוהים הוא טוב". כבר אז החל להפגין חלק מן השיגעונות שהפכו לסימן ההיכר שלו בהמשך: אכילת בצל נא, מיצוי תה דרך הגרביים שלו, קבלת אורחים בעירום.
לקראת סוף תקופת שירותו בסודן, החל וינגייט לגלות עניין באפשרות למצוא את נווה המדבר המיתי זרזורה. כשתכנן מסע לאיתור המקום, הוא התכתב עם הרוזן לאדישלאוּשדה אלמאשי, הארכיאולוג ההונגרי הנודע ששימש מאוחר יותר כמודל לגיבור הסרט הפצוע האנגלי. על אף שווינגייט לא מצא את זרזורה, הוא ערך מחקר קרטוגרפי חלוצי שזכה לשבחים מהחברה הגיאוגרפית המלכותית. בדרכו להציג את ממצאיו בלונדון פגש בחורה צעירה, יפה, מלאת חיים ועצמאית - לורנה פטרסן. למרות שהייתה צעירה ממנו בחמש-עשרה שנה, תוך זמן קצר באו בברית הנישואין.
