דמוקרטיה מצרית ודמוקרטופוביה ישראלית

אסף שגיב




 
בלקסיקון של הפוליטיקה המודרנית, המושג "דמוקרטיה" זוכה, בדרך כלל, למוניטין חיוביים מאוד - כה חיוביים, למעשה, שאפילו משטרים שרמסו ברגל גסה את חירותם ואת זכויותיהם של נתיניהם, דוגמת הרודנויות הקומוניסטיות, ביקשו לעטר את עצמם בתואר הנחשק הזה. ועם זאת, ראוי לזכור שהדמוקרטיה לא נהנתה תמיד מיחסי ציבור מעולים כל כך. בערש הולדתה, יוון, היא ספגה קיתונות של ביקורת והוקעה תכופות כצורת ממשל וולגרית, המפקידה בידי האספסוף את השררה שלה ראויים רק מנהיגים מוכשרים ושקולים בדעתם. הוגה הדעות היווני אפלטון, שלא רחש הערכה רבה לדמוקרטיה, המשיל אותה, כידוע, לספינה הנשלטת בידי מלחים חסרי אחריות:
כן תאר לך אניות רבות או אנייה אחת שתהיה נתונה במצב כדלהלן: בעל האנייה עולה בגודלו ובכוח גופו על כל יורדי האנייה, אלא שהוא כבד שמיעה, וכמו כן פגומה ראייתו, ובקיאותו בענייני הים אינה אלא כיוצא בזה; ואילו המלחים רבים זה עם זה על הנהגת האנייה, וכל אחד מדמה בנפשו שעליו לתפוס את ההגה, בלא שלמד אומנות זאת מימיו, ובלא שיהא בידו לנקוב בשם מורהו, או לציין את פרק הזמן שבו למד; ולא עוד אלא שטוענים הם כי הדבר אינו ניתן ללימוד, ואף לא יהססו לגזור לגזרים את כל האומר שכן; ותמיד הם מקיפים את בעל האנייה עצמו ומפצירים בו ועושים כל מעשה שבעולם כדי שימסור בידיהם את ההגה; ולעתים, כשהוא נענה לאחרים ולא להם, יהרגו את האחרים הללו או ישליכו אותם מתוך האנייה; ואת בעל האנייה שהנו כמות שהוא יכניעו לרצונם בסם שינה או ביין או בתחבולה אחרת, וכך הם משתלטים על האנייה ונזקקים לכל מה שיש בה, ואגב משתאות ומסיבות הם מפליגים בים כדרך שמסתבר בשכמותם; ולא עוד אלא שהם משבחים כל איש שיש בכוחו לסייעם שיתפסו את השלטון מתוך שידול בעל האנייה וכפייתו, והמסוגל לכך - יקראו לו ימאי וקברניט מומחה ובקי בענייני הספנות; ומי שאין כוחו לסייעם בהשתלטות זו, יגנוהו כאיש לא־יוצלח.1
הפחד מפני הכוח העצום שמעניקה הדמוקרטיה להמון - "המפלצת מרובת הראשים" (belua multorum capitum) בלשונו של הורטיוס2 - לא שכך עם חלוף הזמן; באורח פרדוקסלי, כביכול, הוא צץ כיום גם בקרב החברות המערביות, החורתות על דגלן את האידיאלים הנאצלים של הנאורות. ככלות הכל, גם הדמוקרטיה המתקדמת ביותר מתפקדת לעתים קרובות כאוליגרכיה, שלטון המיעוט הנבחר לכאורה ברוב הבוחר לכאורה. כפי שמדגיש הפילוסוף הצרפתי ז'אק רנסייר, מאחורי היומרה לבטא את רצון העם מסתתרת לעתים אידיאולוגיה צינית, הגורסת שתפקידה של "ממשלה דמוקרטית טובה" הוא בעצם "לשלוט ברוע הקרוי, בפשטות, החיים הדמוקרטיים".3
במבט ראשון, הטענה שאפילו דמוקרטיה ליברלית עשויה להירתע מפני העיקרון הדמוקרטי נראית מעט מוגזמת - אלא שבמהלך החודשים האחרונים טורחים ישראלים מכל שדרות הציבור לספק לה תימוכין למכביר. תגובותיהם לשינויים הדרמטיים המתחוללים בכל רחבי העולם הערבי בעצם הימים האלה מסגירות חשש עמוק מפני ההתעוררות הפתאומית של "החיים הדמוקרטיים" במדינות השכנות. החשש הזה אינו חסר שחר. הוא נסמך לכאורה על הניסיון ההיסטורי ועל שיקולים אסטרטגיים כבדי משקל. ובכל זאת, מן הראוי לפשפש בזהירות במניעיו; אנו עשויים לגלות שהם אינם מחמיאים לדימוי העצמי הנאור של החברה הישראלית.

 
הטלטלה הפוליטית הכבירה שחוות מדינות המזרח התיכון והמגרב מאז התלקחה תוניסיה בסוף דצמבר 2010 מרתקת אליה את תשומת לבו של העולם כולו. ואולם, מטבע הדברים, לקריסתו של משטר מובארק במצרים נודעה משמעות מרחיקת לכת במיוחד מבחינתה של ישראל. הסתלקותו של השליט הוותיק, בלחצם של ההמונים שהתאספו בכיכר א־תחריר ("שחרור") בקהיר ובמקומות נוספים, זעזעה מן היסוד את המדינה הערבית הגדולה והשליטה אווירה של אי־ודאות גיאו־אסטרטגית באזור כולו. השלום עם מצרים, על התועלת המדינית, הכלכלית והביטחונית שהניב למדינה היהודית, הועמד לפתע בסכנה ממשית.
הרוח הדמוקרטית שהניעה את המחאה העממית הנרחבת נגד משטר מובארק לא הפיגה את דאגתם של הקברניטים הישראלים; במובנים מסוימים, היא רק הגבירה את התחושה האפוקליפטית שהשתררה במסדרונות השלטון בירושלים. בהופעה בפני כנס שדולת ידידי אירופה שנערך בכנסת בתחילת פברואר הזהיר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מפני הבאות. "המצרים יכולים לבחור במדינה עם רפורמה חילונית", אמר, אך הוסיף כי "ישנה גם אפשרות שנייה, שהאיסלאמיסטים ינצלו את המצב כדי להשתלט על המדינה ולהצעיד אותה אחורה, ואופציה שלישית, שמצרים תלך בעקבות איראן, תדכא את עמה ותאיים על כל הסובבים".4 בנימה דומה טען שר הביטחון, אהוד ברק, בריאיון שהעניק לרשת הטלוויזיה אי־בי־סי, ש"על העולם כולו לעודד את השינויים במצרים, אבל יש לתת להם מספיק זמן כדי לוודא שהמדינה אינה נופלת לידי גורמים קיצוניים… המנצחים האמיתיים בכל מקרה של בחירות בזק, נגיד בתוך תשעים יום, יהיו 'האחים המוסלמים'".5 נשיא המדינה, שמעון פרס, שהפליג בעבר בתחזיות אופטימיות על "מזרח תיכון חדש", לא הפגין אף הוא התלהבות יתרה מן המתרחש מעבר לגבול. בפגישה עם קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, הזכיר פרס את הניסיון המר של ניצחון חמאס בבחירות הדמוקרטיות שנערכו ברשות הפלסטינית בינואר 2006. "דמוקרטיה אמיתית מתחילה דווקא ביום שאחרי הבחירות, במתן זכויות אדם ודאגה לרווחת האזרחים. אם בבחירות יעלה שלטון דיקטטורי, דתי, קיצוני ומסוכן, מה שוות הבחירות?", תהה פרס.6
לצינה שבה קידמו הישראלים את ההתפתחויות במצרים נוספה גם אכזבה עמוקה מתגובתה של ארצות־הברית. הלחצים שהפעיל הממשל האמריקני על מובארק כדי שייענה לדרישות ההמון הצטיירו בעיניהם כנעיצת סכין בגבו של בעל ברית נאמן. אם לא די בכך, להצהרות שבקעו מן הבית הלבן וממחלקת המדינה נלוותה, משום־מה, נימת ניצחון. "אזרחי מצרים דיברו, קולם נשמע", הכריז אובמה בחגיגיות אחרי התפטרותו של מובארק. "הם הבהירו כי אין דבר טוב יותר מדמוקרטיה".7 דבריו של הנשיא שיקפו קונצנזוס אמריקני המגשר על פני קווי מחלוקת עמוקים; למקהלת המברכים הצטרפו גם יריביו הפוליטיים מן המחנה הניאו־שמרני, נאמנים לקריאתם העקבית לדמוקרטיזציה של העולם הערבי. אלא שוושינגטון וירושלים מזמן לא נראו רחוקות כל כך זו מזו. העיתונאי שמואל רוזנר סיכם בתמציתיות את פערי הגישה בין המדינות: "לישראלים לא כל כך אכפת אם למצרים תהיה דמוקרטיה או דיקטטורה - ובלבד שתישמר היציבות ויישמר הסכם השלום", כתב. "לאמריקנים, לעומתם, קשה לא להתבלבל מהתרגשות כשהם מזהים הפיכה לכיוון דמוקרטיה. לשתי העמדות סיבות טובות - לשתיהן סיכויים גבוהים להתברר בדיעבד כמוטעות".8
 
 
חוזי השחורות בישראל ישמחו בוודאי אם חששותיהם יתבדו. ועם זאת, יחסם החשדני למהפכה הדמוקרטית המתחוללת במצרים נשען על נימוקים מוצקים - ובצדם גם על כמה מניעים שראוי אולי לבחנם מחדש.
הסיבה העיקרית לפסימיות הישראלית נעוצה ביכולתו המוכחת של האיסלאם הרדיקלי לנצל לצרכיו סנטימנטים דמוקרטיים. אין צורך בזיכרון מופלג כדי לצטט מקרים הממחישים היטב את היכולת הזו; ניצחונו של חמאס בבחירות הדמוקרטיות שנערכו ברשות הפלסטינית לפני חמש שנים הוא רק דוגמה אחת מני כמה. איש גם אינו יכול להרשות לעצמו להתעלם מקווי הדמיון המודגשים בין מה שהתרחש במצרים במהלך חודש פברואר האחרון ובין המהפכה האיראנית, שהובילה לעליית משטר האיאתוללות ב־1979. כזכור, גם המחאה העממית שהביאה לבריחתו של השאה מוחמד רזא פהלווי מאיראן הקיפה קואליציה רחבה של ארגונים, ובהם חוגים חילוניים - ליברליים, מרקסיסטיים ואנרכיסטיים. ברם, לא חלף זמן רב בטרם נטלו לידיהם אנשי הדת את המושכות; לכידותם, נחישותם והתמיכה שלה זכו בקרב ההמונים לא הותירו למתחריהם כל סיכוי.
קשה עדיין להעריך את עוצמתה של תנועת 'האחים המוסלמים' במצרים - שנים של רדיפה בידי הרשויות וזיופים חוזרים ונשנים של תוצאות הבחירות אינם מאפשרים אומדן מדויק - אבל ברי כי היא ניצבת בעמדת פתיחה טובה במאבק על השליטה בארץ הנילוס. ימים ספורים לאחר ההודעה על פרישתו של מובארק כבר שב למצרים הדרשן והפוסק החשוב ביותר בעולם האיסלאם, השייח יוסוף אל־קרדאווי - חמישים שנה לאחר שעזבהּ ועקר לקטאר. בנאום שנשא ב־18 בפברואר בפני יותר ממיליון בני אדם שנאספו בכיכר א־תחריר, קרא אל־קרדאווי - תומך נלהב בטרור המתאבדים ובכיבושה של אירופה בידי האיסלאם - לכינונה של ממשלה אזרחית המושתתת על עקרונות הדמוקרטיה, הפלורליזם והחירות. דבריו נעמו, אולי, לאוזני שוחרי הדמוקרטיה החילונית, אולם ספק אם יש בהם כדי להניח את דעתו של מי שהתרגל לשמוע זמירות דומות מפי איסלאמיסטים קיצוניים - זמן קצר לפני שהם מתחילים בדיכוים השיטתי והרצחני של מתנגדיהם. במאמר שפרסם בכתב העת Commentary ב־1993 ציין המזרחן מרטין קרמר אמת עגומה, שמן הראוי לחזור ולהדגישה גם היום:
הפונדמנטליסטים מתעקשים שהם תובעים בחירות חופשיות לא על מנת לקדם את הדמוקרטיה או את זכויות הפרט הניצבות ביסודה, אלא כדי לשרת את האיסלאם. ואמנם, כאשר הוגי דעות פונדמנטליסטים בולטים נדרשים לסוגיה הרחבה יותר של הדמוקרטיה, הם אינם טוענים כי היא עולה בקנה אחד עם האיסלאם, אלא מצביעים על נחיתותה לעומת הממשל האיסלאמי. ממשל ישר דרך כזה, הם קובעים, יכול להישען רק על ציות לחוק האלוהי של האיסלאם, השריעה.9
הדריכות אל מול התעצמות האיום האיסלאמי אינה הסיבה היחידה לתחושה מבשרת הרעות שפקדה ישראלים רבים בעקבות "מהפכת כיכר א־תחריר". התחושה הזו נבעה גם מן הידיעה שבקרב העם המצרי אין למדינה היהודית ידידים רבים. השלום הישראלי־מצרי, שמעולם לא היה חמים במיוחד, הוגבל במידה רבה לשיתוף הפעולה בין הממשלות ובין הממסדים הפוליטיים, הביטחוניים והכלכליים של שתי המדינות; דא עקא שברחוב המצרי בעבעה כל העת שנאה ארסית לישראל וליהודים. כלי התקשורת המצריים הפיצו חדשות לבקרים תיאוריות קנוניה ועלילות דם פנטסטיות, המציירות את הישות הציונית ואת העם היהודי כולו כהתגלמות הרוע והשחיתות בעולם. ההסתה הגיעה לאחד משיאיה האבסורדיים בדצמבר האחרון: בעקבות שרשרת התקפות קטלניות של כריש על תיירים שנפשו בחופי חצי האי סיני, נפוצה במצרים השמועה שהטורף הימי האימתני הוא שלוחו של הביון הישראלי. מושל מחוז דרום סיני, מוחמד עבד אל־פדיל שושה, בחר לנקוט עמדה אגנוסטית בסוגיה. "אומרים שהמוסד הישראלי שחרר את הכריש הקטלני לים האדום כדי לפגוע בתיירות במצרים", אמר לסוכנות ידיעות מצרית. "איננו שוללים זאת, אך אנו זקוקים לזמן כדי לבדוק אם יש ממש בטענות".10
סיפורים מעין אלה, המעידים על נטייה מטרידה להתעלם מן הגבולות המבדילים בין מציאות לבדיון, נתפסים בעיני הציבור הישראלי (או לפחות בקרב פלחים נרחבים מתוכו) כראיה לפער העצום המפריד בין הציוויליזציה המערבית ובין עולם האיסלאם. "הם תוצרים של תרבות שבה השקר… אינו יוצר שום דיסוננס", אמר אהוד ברק בריאיון שהעניק להיסטוריון בני מוריס ב־2002. "הם אינם סובלים מן הבעיה שגורמת אמירת שקרים בתרבות היהודית־נוצרית".11 הרושם הזה אינו מחזק את אמונם של הישראלים ביכולתו או בנכונותו של העם המצרי - ושל העולם הערבי בכלל - לכונן חברה נאורה בנוסח המערבי. קיומה של חברה כזו הרי מותנה בכושרם של הפרטים המרכיבים אותה לפעול באופן אוטונומי ורציונלי ולהחליף ביניהם מידע ורעיונות במסגרת שיח חופשי וביקורתי. המרחב הפוליטי הערבי, לעומת זאת, מתאפיין לכאורה בחשיבה קונספירטיבית ופרנואידית, ברטוריקה משלהבת יצרים ובהתנהגות עדרית - לא בדיוק התנאים האידיאליים להתפתחותה של "תבונה ציבורית".12 יתר על כן, על פי השקפה רווחת, שקנתה לה חסידים בקרב כמה מבכירי המזרחנים, המסורת הסמכותנית הנוקשה שהשתרשה במרחב זה אינה מאפשרת את התגבשותה של דמוקרטיה ליברלית אמיתית.13
ראוי להודות: הספקנות הישראלית ביחס לסיכויי היווצרותה של חברה דמוקרטית בעולם הערבי נגועה במידה לא מועטה של יהירות פוליטית ותרבותית; המדינה היהודית הרי מתגאה בהיותה "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", ולפרקים נדמה שהיא מעוניינת מאוד לשמור על מעמדה האקסקלוסיבי. אלא שתחושת הנבחרות הזו אולי אינה במקומה; שכן, בצד הזלזול ביכולתם של הערבים לקיים חיים דמוקרטיים במלוא מובן המילה, נוטים יותר ויותר ישראלים להפגין יחס של ביטול כלפי הדמוקרטיה עצמה.
הנתונים המצטברים, המצביעים על מגמה עקבית, צריכים להדיר שינה מעיניהם של מחנכים ואנשי ציבור. "מדד הדמוקרטיה הישראלית 2010", למשל, מאשר את מה שיודע כל אזרח שאוזנו כרויה לחילופי דברים מזדמנים בקרנות רחוב, בבתי קפה ובתורים לקופת החולים: הישראלים סבורים שהדמוקרטיה שלהם חלשה ומסורבלת. בסקר שנערך ביוזמת המכון הישראלי לדמוקרטיה הביעו שישים אחוזים מן הנשאלים הערכה ל"מנהיגות חזקה", הפותרת בעיות ביעילות. 55 אחוזים תמכו באמירה ש"מצבה הכללי של ישראל היה הרבה יותר טוב אילו היו פחות מתחשבים בכללי הדמוקרטיה ויותר מקפידים על שמירת החוק והסדר הציבורי".14
אבל הלכי הרוח הפוסט־דמוקרטיים נותנים את אותותיהם לא רק בהתגברות הנטיות האוטוריטריות בציבור הרחב, אלא גם בייאוש שפקד חוגים מסוימים, המחזיקים דווקא בהשקפות ליברליות־פרוגרסיביות, ביחס לאפשרות למשול במדינה באמצעות כוח אלקטורלי. חוגים אלה ראו בעיניים כלות כיצד חומקת מידיהם ההגמוניה הפוליטית במהפך של 1977 לטובת מגזרים שאינם מזדהים עם עמדותיהם וסגנון מנהיגותי שאינו הולם את טעמם. מאז ועד היום הם מלינים על רוע הגזירה. "בלי נקיטת צעדים דרסטיים לשלילת זכויות כלשהן תינתן עוצמת ההחלטה בידי אנשים, שבלשון המעטה אפשר לכנותם יוצאי דופן", הזהיר מבקר הספרות יורם ברונובסקי ב־1977, זמן קצר אחרי הבחירות שהעלו את מפלגת הליכוד לשלטון.15 שנים ספורות לאחר מכן פרסם העיתונאי אמנון דנקנר, לימים עורך מעריב, מאמר פרובוקטיבי שבו יצא בחמת זעם נגד האספסוף של "ישראל השנייה":
מניחים אותי בכלוב אחד עם בבון אחוז־אמוק ואומרים לי: או־קי, אתם עכשיו יחד ותתחילו לקיים דיאלוג, אין ברירה. תסלחו לי, אבל הוא נושך את צווארי. איך אני יכול לדבר אתו? יש לו שנאה שאני איני מצויד בה. יש לו שיניים חדות שלי אין כמותן. על מה אתם רוצים שאשוחח אתו? כל מה שצריך בגן החיות המוזר הזה הוא שומרים טובים, אבל איפה הם?16
בני ציפר, עורך מוסף התרבות והספרות של הארץ ובלוגר פופולארי, אינו בורר מילים בתיאור שאט הנפש שהוא חש כלפי קיבוץ בני האדם שבקרבו איתרע מזלו לחיות:
זמן רב לא כתבתי פוסט בבלוג הזה. למה? כי אני מנסה לשמור על שפיותי. ואיך אני מנסה לשמור על שפיותי? על ידי זה שאני אומר לעצמי שאני לא רוצה להיות שייך או להרגיש שייך לאוסף האנשים הזה הנקרא בטעות עם ישראל, שמתוך חוקי רישום האוכלוסין אני אמור להיות חלק ממנו. לא עובר זמן רב והניסיון הזה נכשל: שוב אני מרגיש בעל כורחי אכפתיות למה שקורה כאן, ושוב אני כותב פוסט ושוב מרגיש מתוסכל מזה שאני כקול קורא במדבר, ושוב אומר לעצמי: אני לא אכתוב לכם שורה נוספת, אוסף אנשים נבזה. מצדי שתלכו כולכם לאבדון. ואני מנסה לחזור ולחיות את חיי במנוחה, בלי לראות יותר מדי טלוויזיה ועם הספרים והתקליטים שלי. עד למחזור התסכול הבא.17
הדברים מנוסחים בבוטות מכוונת, אך התסכול שהם משקפים איננו תופעה זניחה. בגין התסכול הזה מבכרים רבים מן ה"הגמונים לשעבר" להתבצר בכיסים של אליטיזם תרבותי ולהשליך את יהבם על הגנתו של מוסד לא־ייצוגי מעיקרו - בית המשפט העליון.18 יומרתם לשמור על הדמוקרטיה מכל משמר אינה מתיישבת עם סלידתם המופגנת מן ה"דמוס".
הגישה הפטרונית, הבזה לגסותם ולסכלותם של ההמונים, מתבטאת מדי פעם גם בנכונות להצדיק, או לפחות "להבין", משטרי דיכוי בחברות אחרות. בתגובה לתסיסה ההמונית נגד שלטונו של מובארק כתב ציפר, בנימה של התנשאות לבבית, ש"המצרים הם עם נפלא, באמת נפלא, שסוד קסמו הוא בדיוק בכך שהוא לא יודע מה הוא רוצה, והוא מחכה למישהו שיחליט בשבילו מלמעלה מה לעשות".19 ברוח דומה הוכיח הפובליציסט גדי טאוב את ארצות־הברית על תמיכתה הנאיבית בדמוקרטיזציה של החברה המצרית. "האמריקנים מתקשים לראות את הדבר הפשוט הזה: שרצון העם הוא לא תמיד דמוקרטי", הסביר. "בשביל דמוקרטיה צריך לא רק לפנות לעם, אלא גם שהעם ירצה בדמוקרטיה, ולא למשל 'מנהיג חזק', קומוניזם טוטליטרי או פונדמנטליזם איסלאמי. אובמה שוכח, במילים אחרות, שמתוך שלוש האפשרויות - דמוקרטיה, דיקטטורה והתפשטות הפונדמנטליזם - לפעמים כדאי לבחור בשנייה. לא רק כדי למנוע את השלישית, אלא גם כדי למנוע מן הראשונה להוליד את השלישית".20 קו הטיעון שמתווים ציפר וטאוב (ורבים אחרים, שאינם מעזים לומר את אשר על דעתם באופן גלוי כל כך) ברור ומסקנתו חד־משמעית: עמים מסוימים פשוט לא הוכיחו בגרות מספקת כדי ליהנות מפירותיה של הדמוקרטיה; מוטב אפוא להשאירם במקומם הטבעי - נאנקים תחת מגפיו של רודן "נאור" ומיושב בדעתו, המבין את הצורך בביטחון וביציבות.
  
 
העם היהודי העמיד לאנושות מסורת מפוארת של התנגדות לעריצות ולאי־צדק.21 מה חבל שחירותם של אחרים לא עמדה תמיד בראש מעייניו - עובדה שבגינה שילם לא פעם מחיר יקר. אף שלשנאת ישראל לא חסרו מעולם תירוצים, תמיכתה של קהילה יהודית בעריצים, בכובשים ובגזענים בוודאי אינה תורמת לשיכוך המשטמה המופנית כלפיה.
ואמנם, מדינת ישראל לא בחלה בשיתוף פעולה עם משטרי דיכוי, דוגמת הדיקטטורה של הרודן הצ'יליאני אוגוסטו פינושה, החונטה הצבאית במיאנמר או שלטון המיעוט הלבן בדרום אפריקה (שעמו קשרה המדינה היהודית קשרים ביטחוניים הדוקים במיוחד). החבירה לגורמים אלה הייתה, אולי, כורח המציאות בתקופות שבהן נאלצה ישראל להילחם על חייה מול קואליציה ערבית שנתמכה בידי הגוש הסובייטי, אלא שכיום השתנו התנאים במידה רבה; בדיוק משום שישראל עצמה סובלת מדימוי ירוד בדעת הקהל הבינלאומית, עליה לבחור את ידידיה ביתר קפידה ולהימנע מלהתרועע עם קלגסים ועם רוצחי המונים. המימרה השגורה "אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה" חלה ביתר שאת על מנהיגיה של מדינה המדורגת יחד עם איראן, פקיסטאן וצפון קוריאה בתחתית מדד הפופולאריות העולמי שפרסם לאחרונה הבי־בי־סי.22
מובן ששיקולי תדמית אינם הסיבה היחידה שבגינה מוטב לישראלים שלא להגיר דמעות של צער על הסתלקותו של מובארק. רודנויות (אפילו בגרסה המרוככת, הדמוקרטית לכאורה, שמשלה במצרים) נזקקות כידוע לאויב - אמיתי או דמיוני - כדי להצדיק את אמצעי הדיכוי שהן מפעילות ולספק להמונים מטרה נוחה לזעמם. ברי אפוא מדוע לא נקטו הרשויות המצריות מאמצים מיוחדים לעצירת ההסתה הפרועה נגד ישראל, ובמקרים מסוימים אף טרחו ללבותה. הרב מיכאל מלכיאור, שר לשעבר ומייסד מרכז 'מוזאיקה' לשיתוף פעולה בין־דתי, נזכר בשיחה שניהל בנושא עם הנשיא המצרי, ובתשובה המאלפת ששמע מפיו של מובארק:
בסמוך לוועידת אלכסנדריה, שבה נועדו בכירי שלוש הדתות למפגש של פיוס, נפגשתי עם הנשיא מובארק. בפגישה ביקרתי אותו על האנטישמיות הפורחת בארצו, אך הוא הסתפק באמירה שחשפה את הטקטיקה שבה נקט: "אינך מבין. האנטישמים הם גדולי מתנגדיי". רצה לומר שכך הם מוצאים פורקן בביטויי האיבה והמשטמה. יש להם שתי אופציות: לשנוא אותנו או לשנוא אותו, והוא, מן הסתם, מעדיף את האפשרות הראשונה.23
אחרי תקופה ארוכה של שטיפת מוח שיטתית, השנאה התהומית כלפי ישראל והיהודים כבר הִכתה שורשים עמוקים בתודעת הציבור המצרי. ספק רב אם ממשל דמוקרטי ישנה מציאות זו - או בכלל ישאף לשנותה. הדמויות הבולטות באופוזיציה המצרית אינן נוטות לחיבת ציון, וההצהרות שהשמיעו בחודשים האחרונים מחזקות את הרושם שהיחסים הצוננים ממילא בין שתי המדינות יורעו עוד יותר אחרי ההעברה המסודרת של השלטון לידי ממשלה אזרחית נבחרת. ועם זאת, אם ישרוד הסכם השלום את הזעזועים הקרובים, לא מן הנמנע שיוצב על בסיס חדש ואולי אף חזק יותר מזה שעליו הוא נשען כעת; הוא עשוי לזכות ללגיטימציה ציבורית רחבה, החסרה לו כיום, בחברה המצרית, ולהפוך - לראשונה מאז חתימתו - לשלום בין עמים, ולא רק בין ממשלות.
התרחיש הזה תובע, ללא ספק, מידה הגונה של אופטימיות. אבל גם אם לא יתממש, ושכנתה הדרומית של המדינה היהודית תפנה לה עורף (או תנופף מולה באגרוף) - גם אז תיטיב ישראל לנהוג אם תאמץ, ככלל, מדיניות אוהדת כלפי גילויי דמוקרטיזציה בעולם הערבי ומעבר לו. שהרי לצד האינטרסים האסטרטגיים כבדי המשקל, חובה על הישראלים להתחשב גם בשיקול המוסרי.
למרבה הצער, הפחד מפני האיסלאם הרדיקלי מניע גם ליברלים מובהקים לשכוח את עקרונותיהם וללמד סנגוריה על מנהיגים "חזקים", המתגאים ביכולתם לרסן - אם לא לבער - את קנאי הדת. המערב, החש פגיע בשל מחויבותו לשיח זכויות האדם, שם אפוא את מבטחו בווסלים ברוטלים, בתקווה שאלה ישמשו עבורו חומת מגן מפני האיום הפונדמנטליסטי (שליט לוב, מועמר קדאפי, ניסה לפרוט על הנימים האלה בימים הראשונים של ההתקוממות נגד משטרו, בהסבירו כי המורדים אינם אלא פעילי אל־קאעידה, הזוממים לתקוע יתד באדמת המגרב). אלא שההיגיון הפוליטי של הבחירה ב"פחותה מבין שתי רעות" מערער את הבסיס המוסרי למאבק בחסידי הג'יהאד. אם המאבק הזה ניטש בשמם של ערכי הדמוקרטיה, החופש והשוויון, אין הוא יכול להפקירם למען הניצחון. אחרי הכל, מה יהא הטעם בהישג הזה? אינך יכול לגרש את החשיכה באמצעות אפלולית של בין ערביים.
האפשרות שהאחים המוסלמים ייטלו לידיהם את המושכות במצרים, בסוריה או במדינה ערבית אחרת צריכה להדריך את מנוחתנו; ואולם, אין מנוס מליטול את הסיכון הזה כדי להבטיח את אותן חירויות שעליהן נשבע המערב להגן ושאותן מבקשים הקיצוניים לקעקע. ההכרה בזכותם היסודית של כל העמים למשול בעצמם, חופשיים מדיכוי ומשעבוד, היא לחם חוקה של הדמוקרטיה המודרנית. כל ויתור עליה כמוהו כהודאה כי בני האדם בכל זאת לא נולדו שווים וכי הבורא לא העניק להם זכויות מסוימות, שאי־אפשר לשלול מהם, כמו הזכות לחיים, לחירות ולרדיפה אחר האושר. לכל מי שטוען כי האומה המצרית אינה בשלה דיה לדמוקרטיה, ראוי להשיב ברוח הדברים שכתב ההיסטוריון והמדינאי האנגלי תומס מקולי ב־1825:
פוליטיקאים רבים בזמננו אימצו להם את ההרגל להניח, כמובן מאליו, ששום עַם אינו צריך לזכות בחירותו לפני שהוכיח עצמו ראוי לה. העיקרון הזה מזכיר את הכסיל מן הסיפור המפורסם, שהחליט לא להיכנס למים עד שילמד לשחות. אם חירותם של בני אדם תותנה בכך שייעשו תחילה חכמים וטובים בעבדותם, הם עלולים להמתין לה עד בוש.24
העם היהודי, ששאיפתו ומאבקו לחירות שימשו מופת לעולם כולו, אינו יכול לתת את ידו - או להסכים על דרך השתיקה - להשפלתן ולהשתקתן של אומות אחרות; הוא אינו יכול להתעלם משוועתם של נרדפים רק משום שרודפיהם מציעים לו את ידידותם; והוא אינו יכול להרשות לעצמו לטפח הלכי רוח אנטי־דמוקרטיים, המקלים ראש בכבודו של האדם הפשוט ובתביעותיו של ההמון. "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים", דורשת התורה;25 לציווי זה, המורה לנו להזדהות עם הזולת המדוכא ולהציע לו את תמיכתנו, איננו רשאים להתכחש.
 
 
אסף שגיב
אדר ב התשע"א / מרס 2011
 
הערות
 
1. אפלטון, כתבי אפלטון, כרך ב, פוליטיאה, תרגם יוסף ג' ליבס (ירושלים: שוקן, 1957), עמ' 384.
 
2. Horace, Satires and Epistles, trans. John Davie (Oxford: Oxford, 2011), p. 67.
 
3.Jacques Rancière, Hatred of Democracy, trans. Steve Corcoran (London: Verso, 2006), p. 4 .
 
4. יהונתן ליס, "ראש הממשלה בנימין נתניהו: מצרים יכולה ללכת בכיוון של איראן", הארץ, 7 בפברואר 2011.
 
5. סוכנויות הידיעות, "ברק: בחירות בזק במצרים - סכנה", nrg מעריב, 11 בפברואר 2011, 
www.nrg.co.il/online/1/ART2/210/925.html.
 
 
11.Benny Morris, “Camp David and After: An Exchange (Part One: An Interview with Ehud Barak),” The New York Review of Books, June 13, 2002, www.nybooks.com/articles/archives/2002/jun/13/camp-david-and-after-an-exchange-1-an-interview-wi 
 
12. המושג "תבונה ציבורית", שהשתרש בשיח הליברלי, לקוח ממאמרו המפורסם של עמנואל קאנט, "תשובה לשאלה: מהי נאורות?", בתוך מהי נאורות? כתבים פוליטיים, תרגם יפתח הלרמן־כרמל (תל אביב: רסלינג, 2009), עמ' 7-16.
 
13. ראה למשל אלי כדורי, דמוקרטיה והתרבות הפוליטית הערבית, תרגם אסי דגני (ירושלים: כרמל, 1993).
 
14. למחקר המלא ראה אשר אריאן, תמר הרמן, יובל לבל, מיכאל פיליפוב, הילה צבן ואנה קנפלמן, מדד הדמוקרטיה הישראלית 2010: ערכים דמוקרטיים בישראל הלכה למעשה (המכון הישראלי לדמוקרטיה: ירושלים, 2010), 
www.idi.org.il/PublicationsCatalog/Documents/Book_7114/madad%202010%20sofi.pdf. הדימוי הבעייתי של השיטה הדמוקרטית בעיני חלק הולך וגדל מן הציבור קשור, כנראה, להרגשה שממילא אין היא מממשת את התחייבותה היסודית לייצג את רצון הבוחר. בסקר שנערך בידי מכון גיאוקרטוגרפיה בינואר השנה טענו יותר ממחצית מן הנשאלים כי הם חשים שהצבעתם בקלפי "אינה משפיעה כלל" או "משפיעה במידה מועטה" על מה שמתרחש בפועל במדינה. ראה "יותר ממחצית הציבור אינו מאמין שהוא משפיע בהצבעתו בקלפי", מחר: סדר יום יהודי חדש 4, 20 בינואר 2011, עמ' 5, http://mhar.co.il/wp-content/uploads/2011/01/mhar-4.pdf.
 
15. יורם ברונובסקי, "ימי הבשורה", הארץ, 14 ביוני 1977.
 
16. אמנון דנקנר, "אין לי אחות", הארץ, 12 בפברואר 1983.
 
17. בני ציפר, "החוט המקשר בין גסות רוח לאלימות קיצונית", הארץ, 6 בינואר 2010.
 
18. ראה בהקשר זה מנחם מאוטנר, משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת (תל אביב: עם עובד, 2008).
 
19. בני ציפר, "מצרים, אנא, התפכחי בטרם יהיה מאוחר מדי", הארץ, 30 בינואר 2011.
 
20. גדי טאוב, "כשל אמריקאי: בין בחירות לדמוקרטיה", ידיעות אחרונות, 8 בפברואר 2011. המאמר מופיע גם באתר האינטרנט של המחבר, ראה
www.gaditaub.com/hblog/?p=725
.
 
21. ראה בהקשר זה יורם חזוני, "המקור היהודי למסורת האי־ציות המערבית", תכלת 4 (קיץ התשנ"ח/1998), עמ' 14-56.
 
22. בסקר, שנערך בקרב 28 אלף בני אדם ב־27 מדינות, התבקשו הנשאלים לדרג 17 מדינות על פי השפעתן החיובית או השלילית על העולם. התוצאות מיקמו את ישראל במקום הרביעי מן הסוף, כשמתחתיה נמצאות רק פקיסטאן, צפון קוריאה ואיראן. שירות "הארץ", "סקר עמדות עולמי: ישראל בתחתית הטבלה", הארץ, 7 במרס 2011.
 
23. מיכאל מלכיאור, "יציאת מצרים מצרית", הארץ, 18 במרס 2011.
 
24.Thomas Babington Macaulay, Macaulay’s essay on Milton (New York & London: Longmans, Green, and Co, 1895), p. 62,
http://ia600401.us.archive.org/19/items/cu31924010389868/cu31924010389868.pdf
 
 







האדם כיוצר עצמו

דוד הד

הביו־טכנולוגיה מאפשרת למין האנושי לממש את מה שעושה אותו לייחודי באמת

הקוסם מלובליאנה

אסף שגיב

הפיתוי הטוטליטרי של סלבוי ז'יז'ק

הדמוקרטיה באינטרנטיה

מרשל פו

'פולחן החובבן' מאת אנדרו קין ו'הנה באים כולם' מאת קליי שירקי

צ'ה גווארה: משיח חולה הדק

לוראן כהן

המהפכן הארגנטינאי חלם על עולם חדש, מתוקן - ואת הדרך לשם הקפיד לרצף בגופות

מבצע "עופרת יצוקה" ותורת המלחמה הצודקת

אסא כשר

האם נהגה ישראל באורח מוסרי בפעולתה נגד ארגוני הטרור ברצועת עזה?


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017