מוסר המלחמה ו"עופרת יצוקה"
לעורכים,
מאמרו של אסא כשר, "מבצע 'עופרת יצוקה' ותורת המלחמה הצודקת" (תכלת 35, אביב התשס"ט/2009), מבקש להתמודד עם "הביקורת שהוטחה במדינת ישראל ובצה"ל בעת הלחימה בעזה ולאחריה" - ביקורת שחלק ניכר ממנה נשען, לדברי כשר, "על מצע רעוע, בלשון המעטה". לא רק ההתקפות הארסיות נגד ישראל, הנשמעות בעיקר בחו"ל, מבוססות על מידע חסר ופגום; חוטאים בכך גם קולות ביקורתיים מתונים יותר הפועלים בתוך המדינה. אלא שלעניות דעתי, כשר אינו מוכיח את האמור, והפרשנות שהוא מציע לתורת המלחמה הצודקת, כמו גם למסמך "רוח צה"ל", נראית בעייתית בעיניי. כאחד מאותם קולות מתונים, הספק שהיה לי לגבי היבטים מסוימים של הלחימה בעזה נותר כשהיה.
על רקע האופי העוין של רוב דברי הביקורת המועלים בחו"ל, כמו גם של חלק מן הדברים הנשמעים בארץ, לא קל לנהל דיון ענייני וקונסטרוקטיבי בהיבטים המוסריים של מבצע "עופרת יצוקה". הדברים אמורים במיוחד מאז פרסום דו"ח גולדסטון, המתאפיין בעוינות ובחד-צדדיות. בניגוד לרוח המנשבת מן הדו"ח ומן הדברים המוטחים בישראל ברחבי העולם, אני סבור בכנות גמורה כי צה"ל הוא אחד הצבאות המצטיינים בעולם בתחום מוסר הלחימה, אם לא הטוב ביותר - ואף על פי כן יש עוד מקום לשיפור.
אפתח בשאלת המידע. כפי שנכתב ב"הערת המערכת" שהקדימה את המאמר, אחד הליקויים שמאמרו של כשר אמור לתקן הוא "המידע החסר והפגום" שביסוד הביקורת על ישראל. אולם המאמר אינו עושה זאת, ויתר על כן, הוא אינו מציג עמדה עקבית באשר לעובדות הרלוונטיות. מצד אחד, הוא טוען באופן חד-משמעי שאי-אפשר לגבש הערכה מוסרית או משפטית ראויה לשמה של המבצע קודם שתושלם "מערכת סדורה של תחקירים מקצועיים" - תחקירים שלדברי המחבר טרם נערכו. מצד אחר, הוא ממשיך וקובע כי מן הנתונים שנאספו עד כה אפשר כבר להסיק שרוב הביקורת על ישראל מבוססת, כאמור, "על מצע רעוע". אולם הקורא תוהה: אם התמונה שגיבש כשר מסתמכת על תחקירים מקצועיים מן הסוג שהוא דורש, מדוע אין הוא מפנה את קוראיו אל אותם תחקירים ואינו מציג נתונים התומכים בטענותיו? מדוע הוא צריך להזהיר שוב ושוב מפני פזיזות בהסקת מסקנות עד "תום הבדיקה הנדרשת של הרקע המדיני והתחקיר הנדרש של הפעילות הצבאית המקצועית", אם יש בידינו כבר עתה תמונה אמינה של מה שאירע? לעומת זאת, אם אין עדיין תמונה אחראית ומקצועית של ההתרחשויות, כיצד הוא יכול לקבוע נחרצות שהביקורת נגד ישראל מבוססת על מצע רעוע כל כך?
כשר עשוי לתקן את דבריו ולהציע את התשובה הבאה: אכן אין עדיין תמונה ברורה של העובדות הרלוונטיות, אבל מה שנדרש במצב זה איננו הימנעות מהערכה מוסרית, אלא הערכה חיובית. הטעם לכך הוא שחרף ההכפשות של שונאי ישראל מבית ומחוץ, ישראל היא באופן כללי מדינה הגונה, וצבאהּ הוא אחד המוסריים בעולם, ולכן כל עוד לא הוכח בתחקירים מקצועיים שישראל נהגה שלא כשורה, יש יסוד להאמין שנהגה כשורה. לפי פירוש זה, כשר אינו מתכוון לטעון באופן פוזיטיבי שהביקורת נגד ישראל מבוססת על מידע פגום, אלא רק שהיא מסתמכת על מידע שלא אושש דיו, וכי מבחינה זו הוא בחזקת לא-אמיתי.
הבעיה היא שישנן ראיות לכאורה הסותרות חזקה זו, ועד שהן תופרכנה, הספקות שהן מעוררות יוסיפו להציק. אפתח בעדותו של אדם שכשר עצמו מסתמך עליו, הלוא הוא האיטלקי לורנצו קרמונזי, העיתונאי הזר היחיד שנכנס לרצועת עזה בזמן המבצע. כשר נתלה בדבריו של קרמונזי באשר למניין הנפגעים הפלסטינים ומסיק מכך שמספרם האמיתי נמוך בהרבה מכפי שדווח. דא עקא שכשר מתעלם לחלוטין מחלקים אחרים בעדותו של עיתונאי זה, המעוררים אי-נחת מוסרית. בריאיון עמו, שפורסם באתר nrg מעריב, אמר קרמונזי:
חמאס ירד למחתרת וצה"ל ניהל מלחמה מלוכלכת נגד האזרחים. זו הייתה פעולת ענישה קולקטיבית בקנה מידה עצום. שלא יהיה ספק, לא היו לכם שם גיבורים. אם אתם קוראים גיבורים למי שבעיקר הרסו בניינים, פגעו באזרחים והרגו בעלי חיים, אז באמת יש לכם בעיה.
רשמיו של קרמונזי זוכים לחיזוק מדו"ח שפרסם הארגון 'שוברים שתיקה' ביוני 2009, תחת הכותרת עופרת יצוקה. מדובר בעשרות עדויות של חיילים שלחמו בעזה - חיילים שאי-אפשר לחשוד בהם בהשתמטות משירות צבאי או בגינוי אוטומטי של כל פעולה צבאית. אלה חיילים המזדהים בדרך כלל עם המדינה ועם הצבא ואף מוכנים לחרף את נפשם בשדה הקרב. בהערת אגב יש לציין כי האופן שבו תקפו דובר צה"ל וגורמים אחרים את הדו"ח של 'שוברים שתיקה' הוא תעודת עניות לדמוקרטיה הישראלית. ראוי היה שהצבא ייאות להאזין לחיילים קרביים שלחמו במבצע - חיילים המבקשים להשמיע ביקורת מבפנים, מנקודת מוצא אוהדת ומעורבת, ולא ביקורת מנוכרת ועוינת מבחוץ. הניסיון להסות אפילו קולות כאלה נראה כניסיון להשתיק לחלוטין כל ביקורת על פעולות הצבא במבצע "עופרת יצוקה".
מכל מקום, העדויות מפיהם של חיילים שונים מציגות תמונה אחידה למדי, שלפיה לפחות מקצת הכוחות השתמשו באש מסיבית, בלא כל מחשבה על האזרחים העלולים להיפגע, וראו ב"כל מה שזז" אויב. כפי שהעיד אחד החיילים, התחושה הרווחת הייתה "ששום שיקול הומאניטרי לא משחק כרגע תפקיד בצה"ל". אחד החיילים סיפר שמפקד החטיבה שלו העביר להם את המסר ש"זאת מלחמה וכמו במלחמה אין שום התחשבות באזרחים, כל מי שרואים - יורים". חייל אחר דיווח כי נאמר לו: "אף אחד לא צריך להיות שם, אם אתם רואים תנועה - תירו". "זה באופן עקרוני ההוראות פתיחה באש", הוסיף, "יורים אם רוצים. אם פוחדים או רואים - לירות".
האווירה המתירנית ששררה בחלק מן היחידות בכל הנוגע לשימוש בכוח מסבירה את השימוש בנשק לא-מדויק באזורים בנויים, כמו גם את המקרים הבודדים של הפרת איסורים מפורשים (למשל האיסור על הפעלת "נוהל שכן" ועל שימוש במגנים אנושיים). חד-משמעית, הדו"ח של 'שוברים שתיקה' אינו מצביע על פשעי מלחמה מן הסוג שמשמיצי ישראל בחו"ל מייחסים לה, ועם זאת הוא מטריד ואינו עולה בקנה אחד עם הגרסה הרשמית של צה"ל - לא באשר למדיניות הפעלת האש ולא בעניין הפגיעה בבתים ובתשתיות. בכל הנוגע למישור העובדתי, לא הוכח אפוא שהביקורת המתונה על ישראל נשענת על מידע חסר ופגום.
נפנה למישור הנורמטיבי. לדברי כשר, כדי לבחון אם ישראל עמדה בדרישות של צדקת הלחימה (jus in bello) יש לבדוק, בין השאר, אם ההרג וההרס שפעולותיה גרמו היו בלתי נמנעים. בדיקה כזו, כך הוא מסביר, נוגעת לא רק להיבטים העובדתיים אלא גם לשאלה מוסרית: האם צבא מחויב להגדיל את הסכנה הנשקפת לחייליו כדי להקטין את הסכנה הנשקפת לאזרחי האויב? לדעתו של כשר, לא זו בלבד שאין למדינה חובה להגדיל את הסיכון לחייליה בנסיבות אלה, אלא שאסור לה לעשות כן. זו טענה מרחיקת לכת, וכשר מבסס אותה על תפיסה מסוימת לגבי זכותה - ואף חובתה - של המדינה לנהוג במשוא פנים כלפי אזרחיה לעומת בני אדם שאינם אזרחיה. במקרה של אסון טבע מחוץ לגבולותיה, למדינה יש חובה כלשהי להגיש סיוע לנפגעי האסון, אבל לחובה זו תוקף פחוּת בהרבה בהשוואה לחובתה להגיש עזרה לאזרחיה שלה שייפגעו באסון כזה. באופן דומה, טוב ויפה יהיה אם תדאג המדינה בעת מלחמה גם לשלומם ולביטחונם של אזרחי האויב, שאינם באחריותה, אבל דאגה זו חלשה בהרבה מחובתה לחייליה - קל וחומר לאזרחיה. מתן עדיפות לביטחונם של אזרחי האויב משקף אפוא, אליבא דכשר, חוסר הבנה בסיסי של היחס הנורמטיבי בין המדינה לאזרחיה.
אלא שטיעון זה מתעלם מן ההבדל המכריע בין אסון טבע למלחמה. במלחמות בין צד א' לצד ב', השאלה שעל הפרק איננה אם צד א' צריך להתגייס כדי להציל אנשים חפים מפשע מצד ב' מפני אסון כלשהו המאיים עליהם, אלא אם מותר לו לגרום בעצמו למותם של אנשים אלה. אף שמותר למדינה לסרב להגיש עזרה לבני אדם שאינם אזרחיה אם הדבר מטיל עליה עול או סיכון כבד, לא נובע מכך שמותר לה לפגוע באותם אנשים כדי לקדם את האינטרסים שלה או כדי להגן על חייליה או על אזרחיה. לענייננו, אין זה סביר שבשם משוא הפנים הלגיטימי של ישראל כלפי אזרחיה, מותר לה להרוג פלסטינים שלפחות חלקם, כפי שכשר עצמו מודה, לא עוללו כל רע. אגב, הביטוי "שכניו של הטרוריסט", שכשר משתמש בו בהתייחסו לאזרחים הפלסטינים, מטשטש מעט את העובדה שמדובר באנשים חפים מפשע, שכן הוא מרמז על קִרבה, אם לא על שותפות, בין אזרחים אלה ובין הטרוריסטים, ובכך הוא מקל עלינו לקבל את העדיפות המוחלטת כמעט שכשר מעניק להגנה על חיילינו על פני הימנעות מפגיעה באזרחים.
כשר סבור שהעדפה זו מתיישבת עם הדרישה הכלולה בערך טוהר הנשק שבמסמך "רוח צה"ל", שלפיה על החייל לעשות "כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם" של אזרחים מן הצד השני, אולם אני מתקשה להבין כיצד. סירובו של חייל ליטול על עצמו סיכון נוסף כלשהו כדי להימנע מפגיעה באזרחים הנמצאים באזור הלחימה מנוגד בעליל לדרישה לעשות "כל שביכולתו" למנוע פגיעה בחייהם של אזרחים אלה.
כאשר הצבא יוזם פעולות המעמידות אזרחים בסכנה, עליו לשאול את עצמו עד כמה פעולות אלה חיוניות ואם אי-אפשר לוותר עליהן, או לפחות להסתפק בביצוע חלקי שלהן, אם בכך יקטן אותו סיכון. בהקשר זה מאלף להזכיר את דבריו של מפקד חטיבת גבעתי, אלוף משנה אילן מלכא, שכשר עצמו מצטט מתוך הסכמה: "צריך להסביר [למפקדים] שגם אם בסוף ברחה לך חוליה, אז ברחה לך חוליה, אל תירה אם אתה לא בטוח שאתה יודע איפה כוחותיך". מלכא מבטא כאן הבנה סבירה ומאוזנת של טבע הלחימה ומטרותיה: הוא מודע לכך שאפשר להימנע מחלק מן הפעולות הטקטיות בלי להגדיל באופן משמעותי את הסיכון לכוחותינו או לאזרחינו, בייחוד כאשר מדובר בלחימה בעצימות נמוכה; "אם ברחה לך חוליה" - לא נורא, "אז ברחה לך חוליה". לענייננו, כשם שאפשר לוותר על חוליה כדי להימנע מלסכן את חיילינו, אפשר לוותר עליה גם כדי להימנע מלסכן את אזרחי הצד השני, על אחת כמה וכמה כשמדובר בסיכון גבוה. כמובן, אם מתוך הרצון שלא לסכן את החיילים יניח הצבא לכל החוליות לברוח - המבצע ייכשל, וכך גם אם יניח לכל החוליות לברוח מתוך רצון שלא לסכן את אזרחי הצד השני. אבל קיים מרחב גדול של אפשרויות בין ירי על כל החוליות, גם במחיר של פגיעה בכוחותינו ו/או פגיעה באזרחי האויב, ובין הימנעות מוחלטת מירי כזה. במרחב שבין שתי אפשרויות קיצוניות אלה בא לידי ביטוי שיקול הדעת של המפקד. זהו המבחן הערכי-מוסרי הקשה ביותר הניצב לפניו: האם יֵדע לאזן כהלכה בין המשימה הצבאית, מחד גיסא, ובין אחריותו לשלום חייליו וחובתו להימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים, מאידך גיסא?
כשר מודע לכך שדבריו יוצרים את הרושם הבעייתי שהצבא צריך לאמץ מדיניות של "אפס סיכונים". הוא טוען שזהו רושם מוטעה, משום שמובן מאליו שבמהלך פעילות מבצעית נגד טרוריסטים נשקפות לחיילים סכנות שונות: ירי צלפים, פצצות מרגמה, מטעני צד וכן הלאה. אולם תשובה זו אינה מספקת, משום שהנחות המוצא של כשר אינן מאפשרות להבין מדוע על החיילים להיכנס מלכתחילה לשטח שבו נשקפות להם הסכנות הללו, במקום להפגיז אותו באש ארטילריה מסיבית או להפציץ אותו מן האוויר ללא רחם - ובכך לנטרל את רוב הסכנות (אם לא את כולן). אני משוכנע שכשר לא ימליץ על מדיניות כזו, גם אם היא תקטין עד מאוד (כמעט לאפס) את הסיכון הנשקף לחיילי היבשה. מטעמים דומים, ראוי שגם החיילים בשטח יימנעו ממדיניות של אפס סיכונים, ויפעלו ברגישות ובזהירות כאשר הם נלחמים באזור גדוש אוכלוסייה אזרחית.
בהמשך לדבריי שלעיל, עדויות דוגמת זו של העיתונאי האיטלקי קרמונזי ואלה שתועדו בידי הארגון 'שוברים שתיקה' מעוררות את החשש שלפחות חלק מההרס ומההרג שנגרמו במהלך מבצע "עופרת יצוקה" לא היו בגדר תוצאה מקרית של הלחימה, אלא משקפים מדיניות חדשה של צה"ל - בדיוק מן הסוג שכשר ממליץ עליה. מאלפים בהקשר זה הדברים שאמר אחד ממפקדי הגדודים לחייליו לפני היציאה לקרב, כפי ששודרו בערוץ 2:
במלחמה הזאת אין רחמים. אנחנו יוצאים להתקפה: חיפויים, רתקים, פצמ"רים, ארטילריה, אוויר, הכל - עד שפוגעים באויב וכובשים את היעדים ויוצרים מציאות ביטחונית חדשה.
קודם כל המשימה. אחרי המשימה ביטחון כוחותינו. ואני אומר לכם, שאף אחד לא יחשוש, לא אם יש אזרחים בבית או לא שום דבר אחר. אם יש חשש לביטחון כוחותינו, מפעילים את כל אמצעי האש. אין כאן הוראות פתיחה באש מחמירות, ואני לא בודק שום דבר. כל מה שמסכן אותנו, אנחנו הולכים לרמוס אותו. אחר כך, במדרג השלישי, לא נפגע באזרחים תמימים.
קודם כל המשימה. אחרי המשימה ביטחון כוחותינו. ואני אומר לכם, שאף אחד לא יחשוש, לא אם יש אזרחים בבית או לא שום דבר אחר. אם יש חשש לביטחון כוחותינו, מפעילים את כל אמצעי האש. אין כאן הוראות פתיחה באש מחמירות, ואני לא בודק שום דבר. כל מה שמסכן אותנו, אנחנו הולכים לרמוס אותו. אחר כך, במדרג השלישי, לא נפגע באזרחים תמימים.
הקריאה לפעול ללא רחמים, להתעלם מן החשש לפגוע באזרחים ולרמוס כל מה שמסכן את החיילים נראית בעיניי כחריגה של ממש מן האתוס של טוהר הנשק שבו התגאה צה"ל במשך שנים רבות. צבא הנותן עדיפות כמעט מוחלטת לביצוע המשימה ולביטחון חייליו, תוך התעלמות מן הסיכון הנשקף לאזרחי הצד השני, איננו מתייחס ברצינות הראויה לעובדה שבצד השני יש בני אדם בעלי זכויות, שלפחות חלקם נקיים מעוול. מן העדויות שנאספו בדו"ח של 'שוברים שתיקה' עולה שהנאום הזה לא היה חריג וכי המסר שלו בדבר רמיסת כל מה שמסכן אותנו - ואפילו רק נראה כמסכן אותנו - חלחל ליחידות רבות. קשה להאמין שהמסר הזה לא השפיע על מוסר הלחימה, שהרי בתנאים של לחימה בשטח עירוני משמעותו של מוסר הלחימה היא בדיוק הימנעות מרמיסה כזו ודאגה של ממש לצמצום הפגיעה באזרחים.
הנקודה האחרונה שברצוני להעלות נוגעת לקוד האתי של הצבא. לדעת כשר, מסמך "רוח צה"ל" אינו אלא "גרסה מקוצרת" של הקוד האתי הראשון של צה"ל, שהוא עצמו הוביל ועיצב בשנות התשעים. כדי להדגים זאת הוא מצטט את ההגדרות של ערכי טוהר הנשק וחיי אדם בקוד זה. ואולם, הוא אינו מצטט לצורך השוואה את ההגדרות המופיעות בנוסח האחרון והמחייב של הקוד האתי של צה"ל, שאושר בשנת 2001 (ושהייתי אחד ממחבריו). אילו עשה זאת, היה מתברר מיד לקוראים שלפחות בכל הנוגע לטוהר הנשק, הקוד החדש מציע גישה שונה לחלוטין ואיננו מעין גרסה מקוצרת של הקוד הראשון. לפי הנוסח הישן, החובה לפעול על פי עקרון טוהר הנשק פירושה לפעול מתוך ריסון עצמי "כדי למנוע פגיעה שלא לצורך בחיי אדם, בגופו, בכבודו וברכושו… הן בחיילים, הן באזרחים" (ההדגשה שלי). במובן מסוים, זהו נוסח תובעני ביותר בכל הנוגע לפגיעה בחיילי אויב, הרבה מעבר למקובל בצבאות אחרים. הוא תובע להימנע מפגיעה בחיילי אויב אלא אם כן היא "לצורך". אלא שדרישה חמורה זו נקנית במחיר גישה מתירנית ביותר - אף היא בניגוד למקובל - בכל הנוגע לפגיעה באזרחים. לפי הנוסח הישן, אם יש צורך בכך, כלומר אם הדבר מקדם את מימוש מטרות הפעולה, אזי מותר לפגוע - במתכוון ובאופן ישיר! - באזרחים, בדיוק כפי שמותר לפגוע במתכוון ובאופן ישיר בחיילים. נוסח זה כופר אפוא באחת ממושכלות היסוד של מוסר הלחימה, המקובלת הן בתורת המלחמה הצודקת והן במשפט הבינלאומי: ההבחנה בין מעמדם של חיילים לזה של אזרחים. לעומת זאת, הנוסח הנוכחי של מסמך "רוח צה"ל" מעמיד במרכז הערך טוהר הנשק בדיוק את ההבחנה הזו; הוא מתיר פגיעה מכוונת בחיילים בלבד, ותובע לעשות כל מאמץ כדי למנוע פגיעה באזרחים ("החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם").
העובדה שהבחנה זו נוספה לקוד האתי החדש של צה"ל איננה, כמובן, ראיה לצדקתה, ושאלת תוקפה המוסרי ניצבת במרכז הדיונים הפילוסופיים בתחום מוסר הלחימה בעשור האחרון. בהקשר זה אסתפק בשתי הערות קצרות. ראשית, כפי שטוען הפילוסוף האמריקני ג'ף מקמהן, גם אם להבחנה בין אזרחים לחיילים אין הצדקה מוסרית פנימית, יש לה טעמים מוסריים פרגמטיים מוצקים. נדרשו לעולם שנים רבות עד שהשכיל לאמץ את הפרדיגמה הקובעת כי אזרחים הם "מחוץ למשחק". הערעור על אותה פרדיגמה עלול לשאת בחובו השלכות הרות-אסון על מוסריותן של מלחמות, בייחוד מאחר שאתרי הלחימה עברו במידה רבה ממרחבים פתוחים לשטחים אורבניים. אם צה"ל יזנח את האיסור הקובע כי לעולם אין להרוג אזרחים במכוון (אפילו לא "לצורך"!), תהיה בכך סכנה ממשית למוסר הלחימה שלו. שנית, משעה שההבחנה הנידונה התקבלה במשפט הבינלאומי, הרי שמי שפוגע במכוון באזרחים מבצע פשעי מלחמה ומסתכן בהעמדה לדין. צה"ל ודאי מעוניין להגן על חייליו ועל מפקדיו מפני אפשרות כזו.
לסיכומו של דבר, שומה על צה"ל לחנך את מפקדיו ואת חייליו לעשות כל מאמץ כדי שלא לפגוע באזרחים, גם במחיר של ויתור על משימות מסוימות ("אז ברחה לך חוליה") וגם במחיר של סיכון מסוים לכוחותינו. הנכונות למאמץ זה, שפירושה להכיר באנושיות של אזרחי הצד השני, היא שמבדילה בין צבאות הלוחמים באופן מוסרי ובין צבאות הלוחמים באופן לא-מוסרי.
דני סטטמן
החוג לפילוסופיה, אוניברסיטת חיפה
החוג לפילוסופיה, אוניברסיטת חיפה
אסא כשר משיב:
קוראי תכלת המעוניינים בהערכה של מבצע "עופרת יצוקה" על יסוד העקרונות של תורת המלחמה הצודקת נדרשים להכיר שבע הבחנות חשובות ולהשתמש בהן כראוי. אמנם, כולן מופיעות, במובלע או במפורש, במאמרי שפורסם בתכלת 35 (אביב התשס"ט/2009) או בתגובה קודמת שלי שפורסמה בתכלת 36 (קיץ התשס"ט/2009), אבל דני סטטמן אינו מתייחס לכך בדבריו. יש אפוא טעם לנסות ולהבהיר אותן מחדש. אעשה זאת כאן בקצרה.
מלחמות לא-רגולריות שונות: האיום הנשקף לאזרחי המדינה במצב מסוים משפיע על האמצעים שהמדינה, צבאה וחייליה יהיו רשאים להשתמש בהם כדי להתגונן. על כן, חובה להכיר את התצורות השונות של האיומים ולהיערך למתכונת ההתגוננות הראויה. גל הטרור שפקד את ישראל בראשית המאה העשרים ואחת היה מעשה ידיו של ארגון לא-צבאי שפעל מאזור שאיננו מדינה. במלחמת לבנון השנייה נלחמה ישראל נגד ארגון מעין-צבאי שפעל מתוך מדינה שבה לא שלט. במבצע "עופרת יצוקה" לחמה ישראל נגד ארגון מעין-צבאי שפעל מאזור שאיננו מדינה ושבו שלט. אם תפרוץ עתה מלחמה נוספת בלבנון, תתמודד ישראל עם ארגון מעין-צבאי הפועל מתוך מדינה שהוא שותף בממשלתה. התובנה היסודית הזו אינה ניכרת בדברי סטטמן. תורת המלחמה הצודקת אינה מגדירה מתכונת אחידה של התגוננות, אלא נותנת מקום לדוקטרינות שונות האמורות להדריך את ההתנהגות במלחמות בעלות תצורות שונות.
מצבי לחימה שונים: במסגרת אותה מלחמה או אותו מבצע עשוי החייל למצוא עצמו במצבים שונים, שההבדלים ביניהם נראים דקים אבל הם עמוקים ומכריעים. יש מצבים הכרוכים בדילמה טרגית בנוסח "מי יחיה ומי ימות": לעתים נשקפת מן הטרוריסט סכנה מיידית לאזרחים בישראל או לחיילים בחזית, אולם בקרבתו נמצאים שכניו, שאינם מסוכנים. במצב כזה תהיה הצדקה אתית ומוסרית לפגוע בלית ברירה בטרוריסט ובשכניו. במצב אחר, לנוכח אותו טרוריסט ואותם שכנים, לא תהיה הצדקה כזו. סטטמן אינו מביא בחשבון את ההיבט הזה של הערכת הלחימה. פרטי המצב עשויים להיות בעלי חשיבות אתית ומוסרית מכרעת.
אחריות לסיכון חיי החיילים: תורת המלחמה הצודקת מבחינה בין פעילות צבאית לנוכח לוחמי אויב ובין פעילות צבאית לנוכח אזרחי אויב שאינם לוחמים. עקרון ההבחנה הזה מתפרש לעתים קרובות כהבחנה בין חיי האזרחים, שהם קדושים, ובין חיי החיילים, שהם זולים, ועל כן מותר, לכאורה, ולעתים אף ראוי לסכנם. מדהים לראות באיזו קלות צצה התביעה, גם בדברי סטטמן, לסכן חיי חיילים כדי להימנע מפגיעה בשכניו של הטרוריסט, גם אם אלה סירבו שוב ושוב להתרחק ממנו. האחריות לחיי חיילים, במסגרת השמירה על כבוד האדם שלהם, מחייבת נימוקים מוסריים מכריעים, לא הכרזות גורפות בעלמא. עד היום טרם נתקלתי בנימוקים כאלה, והדעת נותנת שהם אינם בנמצא.
ביודעין, לא בכוונה: ראוי להבחין בין פגיעה בשכניו של טרוריסט בכוונה תחילה ובין פגיעה במי מהם ביודעין, אבל שלא מתוך כוונה. האם סטטמן יודע (ממקור אמין, לא מן המעשיות המעורפלות של ארגון 'שוברים שתיקה') שהיה מקרה שבו הרגו חיילים את שכניו של טרוריסט בכוונה תחילה, במטרה להרוג אותם, בנבדל מן הכוונה להרוג את הטרוריסט? פגיעה בשכניו של הטרוריסט יכולה להיות מוצדקת בהחלט, באופן אתי ומוסרי, אם היא תוצר לוואי של הפגיעה בטרוריסט עצמו, תוצר הנגרם ביודעין ובלית ברירה. הדוקטרינה האתית הזו, שנוסחה במאמרים של האלוף עמוס ידלין ושלי - ושנעשה בה שימוש גם במאמרי בתכלת - מחייבת את הכוחות בשטח לנקוט מאמצי אזהרה כדי להרחיק את שכניו של הטרוריסט מעליו. לפעמים - כשהם מסרבים להתרחק, לדוגמה - האחריות המוסרית לפגיעה באזרחים הללו מוטלת עליהם, כל עוד היא אירעה בלית ברירה.
החייל, המפקדים, צה"ל: מעשה כלשהו של חייל עשוי להיות פרי המחשבה, התכנון וההחלטה שלו עצמו, בלא זיקה למפקדיו, כשם שהוא יכול להיות מילוי מדוקדק של פקודה שקיבל. פקודה כזו יכולה גם היא להיות פרי המחשבה, התכנון וההחלטה של מפקדו, כשם שהיא יכולה להיות ביטוי מעשי של מדיניות צה"ל, של נהליו, של הוראות הפתיחה באש וכדומה. אני מכיר מקרים ספורים של התנהגות לא-ראויה של חיילים במהלך מבצע "עופרת יצוקה", אבל אינני מכיר שום מקרה של מדיניות לא-ראויה, של נוהל לא-ראוי או של הוראות פתיחה באש לא-ראויות. הבחנה כזו בין התנהגות אישית ובין התנהלות ארגונית מוכרת לנו לא רק מהצבא אלא גם מהאוניברסיטה ומכל ארגון אחר.
עובדות ופרשנויות: אדם כלשהו יכול לתאר לנו חלק מן המתרחש, עובדות שהיה עֵד להן במו עיניו, וגם להציע לנו פרשנות משלו לאותם אירועים. מדבריו של סטטמן עולה הרושם שאם אנו מקבלים את העדות, עלינו לקבל גם את הפרשנות; אולם ייתכן שהעדות אמינה ואילו הפרשנות מופרכת מעיקרה. עיתונאי, למשל, יכול לספק לנו נתונים אמינים בדבר מספר בני האדם שאושפזו בבית החולים בעזה במהלך המבצע, ובו בזמן להכביר מילים ולפרש את המבצע כולו כפעולה של ענישה קולקטיבית. עלינו להבחין בין הסיפור ובין הפרשנות. אנו רשאים לקבל את הסיפור ולדחות את הפרשנות.
אוי לרשע, אוי לשכנו: סטטמן מתרעם על כך שאני משתמש בביטוי "שכניו של הטרוריסט", מפני שהביטוי מרמז בעיניו על "קִרבה, אם לא על שותפות" בין הטרוריסט לשכניו. כנראה שהאסוציאציות התרבותיות שלנו שונות אלה מאלה. בכָתבי "שכניו של הטרוריסט" מהדהד בי הביטוי הקדמון מן המשנה "אוי לרשע, אוי לשכנו" (נגעים יב, ו). במשמעותו המקורית הביטוי מכוון לכך שכאשר מופיעים נגעים על קיר ביתו של רשע בעקבות חטאיו, יש לעקור אבנים מן הקיר הזה, גם אם זהו כותל המפריד בין דירת הרשע לדירת שכנו. על עקירת האבנים ועל פריצת הקיר נאמר "אוי לרשע, אוי לשכנו". כך בנגעי הימים ההם, כך גם בנגעי הזמן הזה, נגעי הטרוריזם.