כתביו וקורות חייו המרתקים של הפילוסוף הנס יונס אינם מוכרים כמעט מחוץ לעולם דובר הגרמנית. בארצות־הברית ובמקומות רבים אחרים הוא ידוע בעיקר בקרב תיאולוגים וחוקרי הנצרות הקדומה, הרואים בעבודתו על הדת הגנוסטית מ־1958 טקסט יסוד בתחום. ההתעלמות היחסית מכתביו המאוחרים יותר של יונס היא מצערת ומפתיעה כאחת, לאור השפעתו האדירה על אחת התופעות החברתיות הבולטות בימינו - הסביבתנות. ספרו של יונס, Das Prinzip Verantwortung: Versuch einer Ethik fr die technologische Zivilisation (ציווי האחריות: בחיפוש אחר אתיקה לציוויליזציה הטכנולוגית), שראה אור ב־1979, הפך לרב־מכר באירופה והפיח רוח במפרשיה של התנועה הירוקה ביבשת. בגרמניה נישאים דבריו בפי פוליטיקאים ואינטלקטואלים; מפלגת הירוקים הגרמנית, שנוסדה ב־1980, הפכה ברבות השנים לארגון הסביבתי המצליח בעולם, ובשנים 2001-1998 אף הייתה חברה בממשלה והעמידה מתוכה שר חוץ פופולארי - יושקה פישר. עבור פעילי איכות סביבה רבים באירופה וברחבי העולם כולו, "הצו האקולוגי" של יונס - "פְּעל כך שתוצאות פעולותיך יעלו בקנה אחד עם התמדתם של החיים האנושיים האמיתיים" - הפך כמעט לעיקר אמונה.

הספר זיכרונות: הנס יונס, המציג באופן אינטימי את חייו ואת עבודתו של הפילוסוף, לא נכתב בידי יונס עצמו. הוא מבוסס על שיחות שקיים במינכן לפני כעשרים שנה עם שניים מממשיכי דרכו: סטפן סטלר ורחל סלמנדר. השניים הקליטו את חילופי הדברים, והם נערכו בכישרון רב בידי ההיסטוריון כריסטיאן ויזֶה. האחרון הוסיף הערות ואף צירף לקובץ חומרים שלא פורסמו מעולם, כמו קריאתו הפומבית המרשימה של יונס, "חלקנו במלחמה זו: פנייה לגברים יהודים", שנכתבה בירושלים בספטמבר 1939, או המכתבים הפילוסופיים ששלח לאשתו, לורֶה יונס, בשנים 1944-1945, בעת ששירת בבריגדה היהודית באיטליה.

ויזה הוא גם מחברו של הספר חייו והגותו של הנס יונס: היבטים יהודיים, שבו הוא מתמודד עם שאלות מורכבות: מה היה מקומה של הזהות היהודית בחשיבתו ובפועלו של יונס, ובאיזו מידה היא השפיעה על עיסוקו המוסרי והאתי בסוגיות כגון השלכותיה של הטכנולוגיה המודרנית, עתיד האנושות ואפילו הישרדות החיים עצמם?

שני הספרים הללו, שהופיעו לאחרונה בתרגום לאנגלית, עשויים לשפוך מעט אור על אישיותו ועל רעיונותיו של הוגה דעות אשר זכה לתהילה בארצו - ולא בכדי. יש לקוות שהם יסייעו לגאול אותו מאלמוניותו בעולם דובר האנגלית. בכך הם יעשו חסד לא רק עם זכרו של יונס, אלא גם עם הקורא, העשוי למצוא בכתביו טיעונים נוקבים ומעוררי מחשבה בנוגע לבעיות המעסיקות כיום את האנושות כולה, ושיוסיפו להעסיקה גם בעתיד הנראה לעין.

 

זיכרונות מחולק לשני חלקים. החלק הראשון מספר על המחצית הראשונה של חיי יונס - חיים סוערים, בעל כורחו. הוא נולד במערב גרמניה וגדל בבית יהודי ליברלי ואמיד. בהיותו בן חמש־עשרה הפך לציוני, למורת רוחו של אביו, ועבר הכשרה חקלאית כהכנה לעלייה ארצה. לא הייתה זו מעורבותו היחידה בחיים היהודיים התוססים של גרמניה באותה תקופה: במשך זמן־מה הוא חבש גם את ספסלי המוסד הברלינאי המפורסם 'בית המדרש הגבוה לחכמת ישראל'. בשנות צעירותו למד יונס פילוסופיה ותיאולוגיה באוניברסיטאות הגרמניות היוקרתיות של פרייבורג, ברלין, היידלברג ומרבורג, שם זכה לשהות במחיצת ההוגים הגדולים של דורו: אדמונד הוסרל, רודולף בולטמן, קרל מנהיים, והבולט מכולם - מרטין היידגר. כשיונס פגש בהיידגר, הלה היה כבר לאגדה, והסטודנטים שנקהלו סביבו דמו לכַת, "כמעט דת חדשה", שאימצה גינונים של "יהירות דוגמטית" מתוך תחושה שאמת כמו־אלוהית נמסרה לידיה. יונס כתב את הדוקטורט שלו על הגנוסיס בהנחיית היידגר, אבל החותם שהותיר בעבודה מנחהו השני, התיאולוג הפרוטסטנטי רודולף בולטמן, היה כנראה עמוק יותר.

במהלך תקופת לימודיו קשר יונס קשרי חברות ארוכי שנים עם רבים מאלה החתומים על התרומה האינטלקטואלית הכבירה של יהדות גרמניה להגות המאה העשרים, ובהם חנה ארנדט, ליאו שטראוס וקרל לֶווית. ב־1933, בדומה לרבים אחרים, עזב יונס את גרמניה הנאצית, עלה ארצה ב־1935 והשתכן בירושלים. עד מהרה הוא נרתם לפעילות הציונית: ב־1936 הצטרף להגנה וב־1940 התנדב לצבא הבריטי, שבו שירת במסגרת הבריגדה היהודית ונלחם באיטליה ובגרמניה. לאחר מלחמת העולם השנייה חזר יונס לארץ, וב־1948 התגייס לצה"ל והשתתף במערכה על ירושלים.

ב־1949, כאשר שככה המולת הקרבות, היה יונס כבר אדם במחצית שנותיו, נשוי ואב לתינוקת. עול הפרנסה הכביד עליו ולא עלה בידו לזכות במשרה אקדמית קבועה באוניברסיטה העברית. בעזרת ידידו ליאו שטראוס השיג יונס משרת הוראה באוניברסיטת קרלטון בקנדה ועזב את ישראל - לצמיתות, למרבה הצער. כעבור זמן קצר עקר לארצות־הברית, שם מונה לפרופסור מן המניין ב'בית הספר החדש למחקר חברתי' (ה'ניו סקול') בניו יורק. אף שהוסיף לכתוב בגרמנית ולהפגין נוכחות פעילה בחיים האינטלקטואליים של מולדתו, בחר יונס להעביר את יתרת שנותיו באמריקה, שם נפטר ב־1993, בגיל תשעים.

 

חייו של יונס אחרי המלחמה הוקדשו בעיקרם למחקר ולהגות, והחלק השני של זיכרונות עוסק בהרהוריו על גוף היצירה הנרחב והמגוון הזה. את פועלו האינטלקטואלי אפשר לחלק באופן גס לשלוש תקופות: בתקופה הראשונה, שהחלה בשנות השלושים, עסק בחקר הגנוסטיקה, עבודה שאותה השלים ופרסם רק אחרי המלחמה. בתקופה השנייה הפנה את מרצו לפיתוח פילוסופיה של הביולוגיה, שאת עיקריה ניסח באסופת המאמרים The Phenomenon of Life (תופעת החיים), שראתה אור ב־1966. בתקופה השלישית ביקש לנסח שיטה אתית המבוססת על אותה פילוסופיה - שיטה שתמציתה מובאת בספרו ציווי האחריות מ־1979.

בחשבון אחרון, יונס ראה את תופעת החיים כ"עבודה הפילוסופית החשובה ביותר שלי, כיוון שהכילה את מרכיביה של אונטולוגיה חדשה"; הייתה זו, לדידו, תיאוריה של ישות, שבמוקדה הטענה ש"מהות המציאות… מטפחת משהו מעֵבר לקיומו הדומם של החומר". בריאיון מ־1990 הציג יונס את עיקר התיאוריה החדשה הזו והסביר שהחומר חסר החיים "צריך לקבל את ההערכה המגיעה לו על שהצמיח יצורים שניחנו בתחושה של עניין - או, לפחות, על שאִפשר את צמיחתם... ואם נזקוף זאת לזכות החומר, הרי נאמר בכך משהו על תכונותיו הסמויות, שעודן רק מושא לניחושים". במובן מסוים, "האונטולוגיה החדשה" של יונס הייתה למעשה האונטולוגיה הישנה של אריסטו, שהותאמה לתורת האבולוציה המודרנית. בדומה לאריסטו, יונס סבר כי לטבע יש פוטנציאל המכוון אל תכלית או אל יעד סופיים (טֶלוֹס ביוונית). תכלית זו, טען, מתבטאת בכך שהאבולוציה מובילה לרמות גבוהות יותר ויותר של מה שכינה "עניין" או "התכווננות פנימה" (inwardness), שבסופו של דבר מביאות ליצירת אורגניזם ש"דאגתו העליונה" היא "עצם הווייתו והמשך הווייתו". גילוייה של הדאגה הזו הולכים ונעשים מגוונים ומתוחכמים ככל שמתקדמים בסולם האבולוציוני - החל בתגובות הפרימיטיביות לגירויים, שמציגות הצורות הפשוטות ביותר של החיים האורגניים, וכלה בהתנהגות המורכבת שמפגינים חיים בעלי מודעות. עבור יונס, כל פילוסופיה העוסקת בתופעות הביולוגיות צריכה "לעקוב אחר התפתחותו של גרעין החופש הזה במעלה המדרגות של האבולוציה האורגנית".

הכרתו של יונס באותה התכווננות פנימה, המאפיינת את החיים ברמות המורכבות יותר של הטבע, הביאה אותו, בין היתר, להערכה מחודשת של השלכות תורת האבולוציה. "המהומה סביב השפלת מעמדו המטפיזי של האדם בדוקטרינת המוצא החייתי שלו", כתב, "החמיצה את העובדה שבאותו אופן הושבה מידה כלשהי של כבוד אל עולם החי בכללותו". בדברו על "כבוד" התכוון יונס לא רק לטענה שיש לזקוף לזכותו של הטבע פוטנציאל חיובי לפיתוחה של פנימיות, אלא גם לכך שהצגת החיים כמכניזם אינה יכולה להסביר כיאות את הפן הסובייקטיבי שלהם. אי־אפשר, למשל, לתאר את הפחד מפני המוות במונחים כמותיים. מדעי הטבע, טען יונס, מושתתים על פיקציה: חקירת החיים ברמה המולקולרית מתכחשת למעשה לתפקודים הגבוהים של האורגניזמים, הכרוכים בהתכווננות פנימה או במודעות מסוגים שונים. מובן שיונס לא חלק על תועלתה המתודולוגית של הפיקציה הזו, וּודאי שלא התנגד מעולם למדע ולשיטותיו. ועם זאת, הוא טען שמנקודת מבט פילוסופית, התעלמותם של מדענים ממכלול ההיבטים המאפיינים את התנהגותם של אורגניזמים מסדר גבוה יותר (נפש האדם היא הדוגמה הבולטת) מעוורת את עיניהם לעובדה שהעניין, המודעות והסובייקטיביות הם גילויים של עיקרון יעיל הפועל בתוך הטבע ובאמצעותו - כפי שממחישה המתודה המדעית עצמה.

נראה, אפוא, שאף על פי שיונס התנגד להשקפה הדואליסטית המבחינה בין חומר לרוח - שהרי ההתכווננות פנימה מתגלה בעולם הטבעי - הוא רומם את הפנימיות הזו, ובכך את האנושות כולה, והציבה כאמת המידה לכל הדברים. ואמנם, הוא טען כי האונטולוגיה החדשה שלו מכירה ב"אפשרות קיומה של אחריות בעולם" - אחריות שאליה מודעים בני האדם לבדם מכל האורגניזמים. במילים אחרות, אף שהטבע עצמו אדיש, הוא הוליד מקרבו יצורים שאינם אדישים. כפי שניסח זאת יונס במאמרו המוקדם "גנוסטיציזם, אקזיסטנציאליזם וניהיליזם", הטבע "מכיל בקרבו את הדבר שאינו שווה נפש לעצם הווייתו", כלומר "עצמי מודע, אכפתי, יודע". באופן זה מנסה הפילוסופיה של יונס לשכנע אותנו שביוצרו ברייה בעלת תכלית מוכיח הטבע כי יש לו לפחות פוטנציאל לתכלית; ש"טבע טלאולוגי שנולד באופן בלתי טלאולוגי" הוא בגדר אפשרות.

יונס התחבט בהשלכות האתיות של הפילוסופיה שלו בציווי האחריות. הוא פותח בדיון על אודות "אפשרות קיומה של אחריות בעולם", וטוען שהאחריות הראשונה במעלה היא עצם שימורה של האפשרות הזו. על פי יונס, העידן המודרני, התעשייתי והטכנולוגי אינו דומה לשום תקופה קודמת בהיסטוריה האנושית, מפני שבו, לראשונה, עולה כוחה של האנושות לאין שיעור על הידע שבו היא מחזיקה. משום כך, הנורמות והמסורות שנחלנו מן העבר התיישנו באופן מסוכן. "היקפם וחדשנותם של הישגי האדם והשפעתם על עתידה הגלובלי של האנושות", כתב, "מעלים שאלות מוסריות אשר האתיקה הישנה, שנוסחה בתנאים של מגעים בין־אישיים במרחב ובזמן מוגבלים, לא הכינה אותנו לקראתן". מאחר שהטכנולוגיה בת זמננו נותנת בידינו את הכוח לשנות את הסביבה, ומפני שהמוסכמה המסורתית שקבעה כי הטבע אינו ניתן לשינוי כבר אינה מובנת מאליה, הרי שעלינו לנסח עקרונות אתיים חדשים ההולמים את נסיבות חיינו החדשות.

מה שהטריד במיוחד את יונס לא היה אפשרות ההשמדה הפתאומית של האנושות או של כדור הארץ כתוצאה ממלחמה גרעינית. הוא ידע שזוהי סכנה ממשית בהחלט, אך התנחם בידיעה שהיא לפחות גלויה לכל. יונס היה מודאג יותר מן האיום הנסתר והחמקני הטמון ב"דינמיקה הלא־מתוכננת של הציוויליזציה הטכנולוגית עצמה, דינמיקה שמכוחה נעה הציוויליזציה הזו באקראי ומאיצה בעוצמות הולכות וגוברות: האפוקליפסה של ה'יותר מדי', המביאה עמה את המיצוי, הזיהום וההחרבה של כדור הארץ". תפיסה זו, הנחשבת לאחת ממושכלות היסוד של התנועה הסביבתנית העולמית, מזהירה מפני השחתה לא־מכוונת של המהות האנושית כתוצאה מן ההתקדמות הטכנולוגית הלא־מרוסנת של החברה המודרנית; והיא מזהה את אותות השקיעה והריקבון בתופעות כמו כלכלות שאינן בנות קיימא, זיהום תעשייתי, שימוש יתר במשאבי הטבע לסיפוק צרכיה של אוכלוסייה עולמית גדלה והולכת, ואפילו פיתוחים רפואיים כמו תרופות פסיכיאטריות והנדסה גנטית.

יונס האמין שהעוצמה הטכנולוגית שנפלה בחלקה של האנושות בעידן המודרני אינה כוח שכולו ברכה. הוא סבר שמבחינה אתית דרושה לנו "הֵיריסטיקה של פחד", צורת חשיבה המושתתת על הרעיון שמידת האחריות תובעת מן האנושות שלא ליטול סיכונים מסוימים, משום שהם מאיימים על צלם האדם עצמו. בציווי האחריות מסביר יונס את האתיקה האנטי־אוטופית המפורשת הזו: לדידו, יש לתת קדימות לנבואת חורבן על פני תחזיות אופטימיות, מפני שהיכולות הטכנולוגיות החדשות שלנו מסוגלות להרוס את מה שהאבולוציה אפשרה לנו לבנות; יתר על כן, אין ביכולתנו לצפות באופן רציונלי את השלכותיהן של היכולות הללו. לנוכח האיומים הנשקפים לה, צריכה האנושות להתנהל ב"סוג חדש של ענווה". הזהירות צריכה להפוך בסיס לכל פעולותינו כדי שלא נעמיד בסכנה את עצם הישרדותנו.