מבצע "עופרת יצוקה" ותורת המלחמה הצודקת

אסא כשר

האם נהגה ישראל באורח מוסרי בפעולתה נגד ארגוני הטרור ברצועת עזה?


מדינה היוצאת למלחמה או למבצע צבאי כנגד זולתה חייבת אפוא לעשות זאת לצורך הגנה עצמית ובלית ברירה. ואולם, גם בכך אין די, על פי תורת המלחמה הצודקת. למדינה עשויות להיות כוונות נוספות - נקמה היסטורית, למשל - שבכוחן לשנות את פני המלחמה ואת המצב המדיני שלאחריה, ללא הצדקה מוסרית. כוונות כאלה עלולות להביא לידי הרג רב יותר ולהרס מקיף יותר מכפי שמחייבת הפעלת כוח לשם הגנה עצמית ובלית ברירה. עקרון הכוונות הראויות תובע מן המדינה שלא זו בלבד שתצא למלחמה מטעמים מוצדקים אלא גם שכל כוונותיה הנלוות, ברמה הכוללת, תהיינה כאלה.
מטרות מבצע "עופרת יצוקה" כללו את הרתעת החמאס וארגוני טרור אחרים מפני ירי טילים על ישראל. הרתעה כזו היא כשלעצמה מצב רצוי מנקודת המבט המוסרית, כיוון שהיא בולמת באופן אפקטיבי פעילות טרוריסטית (או מלחמה, כשמדובר במדינה כמו סוריה). ועם זאת, האמצעים ליצירת הרתעה אמורים גם הם לעמוד במבחנים מוסריים.9
הדרך הבדוקה ליצור הרתעה באופן מוסרי היא להשיגה כתוצר לוואי של פעילות אחרת. פעולה של סיכול ממוקד לא רק מגוננת באופן מיידי על אזרחי המדינה מפני מי שנמצא בעיצומו של ניסיון לפגוע בהם; היא גם יוצרת הרתעה, משום שהאויב נחשף ליכולתה של המדינה לגלות את פעילותו המסוכנת של אדם, לזהות אותו, לאתר את מקומו ולפגוע בו. ואולם, אפקט ההרתעה אינו המטרה הראשית של פעולת הסיכול הממוקד, אלא תוצר לוואי רצוי שלה. הכוונה להשיג הרתעה כתוצר לוואי של פעילות צבאית היא כוונה ראויה.10
ההבדל בין השגת הרתעה כמטרה ובין השגת הרתעה כתוצר לוואי הוא מהותי. תכנון פעולה שיעדה הוא סיכול אינו אמור להיות מושפע מן האפשרות הסבירה שהיא תיצור הרתעה, בניגוד לתכנון פעולה שזו מטרתה העיקרית או אחת ממטרותיה. באופן תיאורטי, ייתכן שפעולה תכלול מרכיבים שטעמם אינו סיכול אלא הרתעה בלבד. ככל שמרכיבים אלה כרוכים בפגיעה בחיי אדם או בבריאותו, אין להם הצדקה מוסרית. לא בא בחשבון להרוג אדם שלא נשקפת ממנו סכנה, רק כדי להרתיע בכך אחרים מאיום על אזרחי המדינה. המדינה הדמוקרטית חייבת לשמור על כבודם של בני אדם באשר הם בני אדם; היא אינה יכול להתייחס אליהם כאל אביזרים של מנגנון ליצירת הרתעה. בני אדם אינם אביזרים של שום מנגנון.
ברמה הכוללת, ניתן לייחס למבצע "עופרת יצוקה" את הכוונה הראויה ליצור הרתעה כתוצר לוואי של פעולת הגנה עצמית. תיאור המבצע במונחים של פעולה "לא־מידתית" - ביטוי שהושמע בתקשורת הישראלית - הוא בעייתי, כיוון שעולה ממנו האפשרות שההרתעה הייתה מטרה מרכזית של המבצע ולא תוצר לוואי שלו. תיאורו של המבצע במונחים של "תגובה עוצמתית" הוא הולם יותר.11
אחד העקרונות הפחות מוכרים של תורת המלחמה הצודקת אוסר על יציאה למערכה צבאית שאין סיכוי סביר לנצח בה. המלחמה כרוכה מעצם טיבה באבדן חיי אדם, בסבל ובהרס. עקרון סיכויי ההצלחה שולל הפעלת כוח צבאי, המביאה עמה מוות, סבל וחורבן, אם היא מועדת מראש לכישלון. לכן, אי־אפשר להצדיק מלחמה "סמלית".
העיקרון הזה ראוי לתשומת לב מחודשת בשעה שבוחנים מלחמה דוגמת מלחמת לבנון השנייה או מבצע דוגמת "עופרת יצוקה", שהם עימותים צבאיים עם ארגוני גרילה, ארגוני טרור או ארגוני גרילה טרוריסטיים. בעימותים כאלה, הגדרת ה"ניצחון" שונה מהגדרתו במלחמות ה"קלאסיות" של מדינה במדינה ושל צבא בצבא. כפי שכבר לימדה אותנו מלחמת לבנון השנייה, מערכה נגד ארגון גרילה טרוריסטי יכולה להביא להריגת רבים מאוד מלוחמיו, להרס התשתית שלו ולהשמדת חלק ניכר מאתריו, מבלי לבטל את כוחו להמשיך בפעילותו הטרוריסטית ולתקוף את אזרחי המדינה. וכפי שנוכחנו במהלך מבצע "עופרת יצוקה" ולאחריו, גם עימות עם ארגון טרור אורבני הוא כזה.
הביטוי "ניצחון" עשוי להיות מוצלח במישור הרגשי, אבל הוא בעייתי מבחינה מקצועית, מפני שהוא אינו מאפשר הבחנה ראויה בין מטרותיה של מלחמה "קלאסית" ובין מטרותיה של מלחמה מסוג אחר או של מבצע צבאי דוגמת "עופרת יצוקה". בהקשרים החדשים של הפעלת הכוח הצבאי מוטב להחליף את המונח החמקמק "ניצחון" בביטוי "השגת המטרות על ידי ביצוע המשימות" - ביטוי שקל יותר להעריכו במדויק ולהשתמש בו להפעלה מקצועית של כוחות צבאיים.12
המטרה הראשית של מבצע "עופרת יצוקה" תוארה במונחים של "שיפור המצב הביטחוני" באזורי המדינה המותקפים בירי הטילים מעזה. זוהי מטרה ראויה, לא רק משום שהיא משקפת את זכות ההגנה העצמית, אלא גם כיוון שהיא ניתנת להשגה. "שיפור" אין משמעו ביטול כל הסכנות; שיפור ניתן להשיג על ידי הריגת חלק גדול מן הטרוריסטים, השמדת חלק גדול מאמצעי הטרור העומדים לרשותם ופגיעה משמעותית בתשתית ההצטיידות המתמדת שלהם.
מידתיות - מונח שהוזכר שוב ושוב בהקשר של המבצע בעזה - נדרשת בשני עקרונות שונים של תורת המלחמה הצודקת. מידתיות נדרשת גם בהקשר של ההחלטה על יציאה למלחמה או למבצע צבאי וגם בהקשר של פעולות צבאיות בעלות אופי מסוים. לדרישה הראשונה נקרא עקרון המידתיות הכוללת, ונדון בה להלן. אל הדרישה השנייה - עקרון המידתיות הנקודתית - נתייחס בהמשך הדברים.
כדי להבהיר את הדרישה הראשונה, נבחן כמה מן הטענות הרווחות בדבר אי־המידתיות של מבצע "עופרת יצוקה" או של מלחמת לבנון השנייה. הטענה הרווחת ביותר בפי מבקרי הפעולות הללו מתמקדת במספרי האבידות: כיוון שבהתקפה על יישובים ישראליים נהרגו בני אדם מעטים, בעוד שבפעולה הישראלית נהרגו בני אדם רבים, ברי שהפעולה הזאת הייתה "לא־מידתית" ועל כן פסולה מבחינה מוסרית (וגם מבחינת הדין הבינלאומי). זוהי טענה מוטעית ומופרכת. היא מוטעית, משום שמספר האבידות בקרב אזרחי המדינה אינו מדד אמין לגודל הסכנה הנשקפת להם מירי הטילים של האויב. די אם ניזכר בטיל מדגם "גראד", שפגע בבוקר שבת, ה־28 בפברואר 2009, בכיתה בבית ספר באשקלון. אילו פגע הטיל בבית הספר ביום אחר, בשעה שמתקיימים בו לימודים, היו נהרגים עשרות ילדים. המזל ששיחק לתלמידים הללו אינו מפחית כהוא זה את הסכנה הנשקפת להם מן הירי הטרוריסטי. השוואה אחראית בין התקפות החמאס ובין הפעולות הישראליות במבצע "עופרת יצוקה" לא תבחין בין פגיעות בפועל ובין "כמעט פגיעות". השוואה אחראית תביא בחשבון את אלפי הטילים שנורו על יישובים ישראליים ותגיע אפוא למסקנה כי האיום הפלסטיני על אזרחי המדינה גדול יותר מן האיום הישראלי על תושבי עזה, שכניהם של הטרוריסטים.
יתר על כן, הדרישה למידתיות אינה דרישה לאיזון מספרי כלשהו. בחינה מוסרית של מידתיות בהקשר של מבצע צבאי צריכה להתמקד בשאלה אם התוצאות החיוביות של המבצע, בצד האחד של החזית, מצדיקות, מנקודת המבט המוסרית, את התוצאות השליליות בצד האחר. עקרון המידתיות הכוללת תובע שהתשובה לשאלה זו תהיה חיובית. התוצאות החיוביות של המבצע בצד היוזם נמדדות במונחי ההגנה שהוא סיפק לאזרחי המדינה ולה עצמה, בהווה ובעתיד הקרוב. מנגד, התוצאות השליליות של המבצע נמדדות במונחי המוות, הסבל וההרס שנגרמו בגללו בצד השני. חשוב להדגיש שההשוואה הזאת אינה מסתמכת על חישובים מספריים, אלא על הערכת האיומים הנתונים והאמצעים שמן ההכרח להשתמש בהם כדי לסכל את האיומים הללו.
נתבונן, לדוגמה, בנסיבות פריצתה של מלחמת לבנון השנייה. בשלב הראשון של המלחמה הרגו מחבלי החיזבאללה שמונה חיילי צה"ל וחטפו שניים, שמתו מפצעיהם. בשלב זה המדינה צריכה הייתה להתמודד עם שני איומים: הראשון - שהחיזבאללה יבצע פעולה נוספת של חטיפת חיילים והריגתם; והשני - שהחיזבאללה ימטיר קטיושות על צפון המדינה, בתגובה לפעילות הצבאית הישראלית לסיכול האיום הראשון. כדי להגן על עצמה מפני שני האיומים הללו, ישראל הייתה מוכרחה לפגוע באופן משמעותי במוקדי האיום השני, גם בדרום לבנון וגם בשכונות מסוימות בדרום ביירות. לגיטימי, כמובן, לשאול אם אי־אפשר היה להפחית בפגיעה בבניין מסוים בדרום ביירות או במקום אחר מבלי לגרוע ממידת ההגנה על אזרחי המדינה, אולם רוב הטענות שהאשימו את ישראל באי־מידתיות בעניין מלחמת לבנון השנייה אימצו טיעון מכליל יותר, והיו מוטעות ומופרכות.
ביקורות דומות הוטחו גם במבצע "עופרת יצוקה". כך, למשל, חוויאר מריאס, סופר ספרדי בעל לשון ציורית, אמר בריאיון לעיתון הארץ שישראל "הגיבה בשליפת אקדח על סטירה שספגה".13 גם זו אמירה מוטעית ומופרכת. ראשית, העילה למבצע "עופרת יצוקה" לא הייתה "סטירה שישראל ספגה", אלא סדרה ארוכה מאוד של אלפי סטירות. אחרי כמה סטירות לחי וניסיונות לסטור ואיומים בסטירה מגיעה העת לשלוף אקדח? אני מניח שהסופר לא התכוון לכך שישראל צריכה להושיט את הלחי השנייה לסטירה נוספת. מן הסתם, כוונתו היא שישראל הייתה צריכה להגיב על סטירה בסטירה או לכל היותר באגרוף. אולם דומה שמריאס החמיץ את העיקר: תגובתה של ישראל אינה אמורה להיות תגובה לשם תגובה, אלא לשם הגנה של ממש על אזרחיה ועל עצמה. מניין לנו שסטירת לחי ישראלית תמנע את סטירת הלחי הטרוריסטית הבאה? הדעת נותנת שגם מכת אגרוף לא הייתה מונעת סטירות טרוריסטיות נוספות או מפחיתה את הסכנה הנשקפת מהן, מה שאין כן לגבי "שליפת אקדח".
שנית, טענות בדבר אי־מידתיות נוסח האמירה שישראל "הגיבה בשליפת אקדח על סטירה שספגה" מתעלמות מנקודה מהותית. בהקשר שלפנינו, הערכת המידתיות אינה הערכה כוללת של המבצע הצבאי על רקע פעולה נקודתית של האויב ("סטירה"). הערכת המידתיות של התגובה הישראלית היא הערכה כוללת של המבצע הצבאי על רקע פרקטיקה שהאויב נוקט בהתמדה זה שנים ועתיד לנקוט, באופן מתמשך, גם בעתיד הנראה לעין ("סטירות בלי הרף"). ההערכה הזאת צריכה להביא בחשבון את היכולת ואת הרצון של האויב לפגוע באזרחי המדינה באופן מתמשך. בסופו של דבר, המדינה לא שלפה "אקדח" בתגובה ל"סטירת לחי" אלא בתגובה לפרקטיקה המתמשכת של סטירות, ניסיונות לסטור ואיומים בסטירות חזקות יותר ויותר.
טענות בדבר אי־מידתיות מנוסחות, לעתים, במונחים של "שימוש מופרז בכוח". כדי להצדיק טענות ממין זה צריך להצביע על אפשרות חלופית לשימוש בכוח, שיהיה: א. מופחת, כלומר - לא־מופרז; ב. אפקטיבי, כלומר - יספק את ההגנה הדרושה מפני האיום הנתון (כדי להעריך אפקטיביות כזו, יש צורך במידע מודיעיני, שמעצם טיבו אינו נגיש לרבים); ג. זמין בנסיבות הדורשות זאת, או שמן הראוי שיהיה זמין בהן. בהתחשב בתנאים האלה, לא פלא שאיננו נתקלים בביקורת אחראית בדבר שימוש מופרז בכוח ברמה הכללית של מבצע צבאי. בדרך כלל קשה להציג ביקורת כזו מן הכורסה הביתית הנוחה.






פחדים ישנים, איומים חדשים

אוריה שביט

חששם של האירופים מן האיסלאם אינו נטול הצדקה

חוזה האימפריה הרוסית החדשה

יגאל ליברנט

אלכסנדר דוגין רוצה להשיב עטרה סובייטית ליושנה - ויש מי שמקשיב לו בקרמלין

להציל את הקופסה הכחולה

יואל גולובנסקי, אריאל גלבוע

מערכת המשפט הישראלית כבר אינה מאמינה בהתיישבות יהודית

פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות

מרלה ברוורמן

התיאולוגיה של הדבקות

יוסף יצחק ליפשיץ

המצוות כגשר בין האדם לאל


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017