פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות

מרלה ברוורמן




שיח זה, שהפך עד מהרה למגמה השלטת בהגות הפמיניסטית, נטה לטוטליות הן בהתעקשותו על הרסנותה של המיניות הגברית והן בהתכחשותו ליכולתן של הנשים לקבוע את גורלן. יותר מכל ניכר הדבר בטענותיהן של הפמיניסטיות בנוגע למה שמכונה "משבר האונס" (rape crisis). באמצעות שילוב של נתונים שנויים במחלוקת ורטוריקה חוצבת להבות, הפיצו חוגים פמיניסטיים את התפיסה שהאונס - כפי שניסחה זאת סוזן בראונמילר בספרה הקלאסי משנת 1975, בניגוד לרצוננו - "הוא תהליך מודע של הטלת אימה, שבאמצעותו מחזיקים כל הגברים את כל הנשים במצב של פחד". קבוצות של פמיניסטיות בכל רחבי ארצות־הברית ערכו צעדות, עצרות וכינוסים שנועדו להגביר את המודעות לתופעת ה"אונס בדייט" (date rape). נשים שלא נאנסו הוצגו באירועים אלו כ"קרבנות בכוח" או כ"ניצולות", בעוד שהגברים תוארו באופן גורף כ"אנסים פוטנציאליים". כל הנשים, קראו אותן פמיניסטיות בלהט, צריכות לראות את עצמן כקרבנות אונס לפחות מבחינה מטאפורית - אם לא כנאנסות ממש. במאמר "הקרבן האחר של האונס בדייט", שפורסם ב־1993 בניו יורק טיימס, הסבירה קייטי רויפי את הלך הרוח שהניע את התופעה:
הפמיניסטיות באוניברסיטאות, העסוקות כל־כולן בשאלות של "אונס בדייט" והטרדה מינית, מנפיקות ללא הרף דימויים של הנשים כקרבנות - נשים שנעלבות מבדיחה גסה של פרופסור, נשים שעמיתיהן לוחצים עליהן לקיים עמם קשר מיני, נשים שמנסות לומר "לא" אך אינן מצליחות להעביר את המסר.

דיוקן זה של האישה השברירית דומה במידה רבה לאידיאל הנשי של שנות החמישים - אותו אידיאל שאִמי ונשים אחרות בנות דורה נאבקו בכל כוחן כדי להפוך אותו לנחלת העבר. הן לא אהבו את הפאסיביות של אותה אישה אידיאלית, את תמימותה פעורת העיניים… הן לא אהבו את הצורך המופרז שלה בהגנה… הן עבדו והן הפגינו, הן צעקו וכתבו כדי שאותה אישה לא תהיה עוד רלוונטית בחיי בנותיהן. והנה, היא שוב כאן… אלא שהפעם דווקא הפמיניסטיות הן שמפיחות בה חיים חדשים.
רויפי מצליחה להניח את האצבע על האירוניה המרירה של בעיית "משבר האונס": דווקא אלה ששמו להן למטרה להגן על האישה מתעקשות להציג אותה באור אינפנטילי. הביטוי הבולט לנטייה זו הוא העמדה שהן נוקטות בוויכוח הסוער סביב שאלת ההסכמה, שעל פיה מוכרע, מבחינה משפטית לפחות, אם אמנם התרחשה עבירת אונס ואם אפשר להעמיד בגינה אדם לדין. פעילות פמיניסטיות רבות טוענות כי כל מה שאיננו הסכמה מפורשת אינו יכול להיחשב לאמירת "כן". ברם, כפי שמדגישה רויפי, שלילת תוקפה של "הסכמה ללא מילים" מחזקת את התפיסה שנשים אינן מסוגלות "להעביר מסר" בנוגע לרצונן - ולפיכך, בכל הקשור למין, יש לראות בהן קרבנות א־פריורי כל עוד לא הוכח אחרת. זאת ועוד: כאשר הפמיניסטיות הרדיקליות טוענות כי "כפייה מילולית" או מניפולציה מכל סוג אחר היא בבחינת אונס, הן מאששות את הרעיון שהגברים לא רק חזקים פיזית מן הנשים אלא גם עולים עליהן בכישוריהם המנטליים. ברוח זו טענה המלומדת הפמיניסטית קתרין מקינון, העוסקת בתיאוריה של המשפט, שכל יחסי מין הם במובן מסוים צורה של השתלטות, גם אם האישה משתתפת בהם מרצונה החופשי. "ההנחה המקובלת", הסבירה מקינון בריאיון בשנת 2006, "היא שנשים עלולות לסבול מאי־שוויון ביחס לגברים בכל הנוגע למעמדן הכלכלי והחברתי, ומבחינה תרבותית, פוליטית ודתית - אבל ברגע שהן מקיימות עמם יחסי מין הן נעשות לפתע שוות וחופשיות… לדעתי יש מקום למחשבה נוספת, במיוחד בכל הנוגע למשמעות המושג הסכמה. הסכמה היא למראית עין. הסכמה משמעה פאסיביות".
תוצאותיה האבסורדיות של גישה זו ניכרו היטב בקרקס התקשורתי שהתחולל בישראל סביב פרשת העיתונאי אדם שוב, שנעצר בדצמבר 2007 לאחר ששתי נשים התלוננו נגדו על תקיפה מינית. אחת הנשים, שקיימה עמו יחסי מין וטענה אחר כך שנוצלה לרעה, האשימה אותו באונס - אך ההאשמות נדחו בסופו של דבר כחסרות כל יסוד. סימני השאלה סביב הפרשה לא הפריעו לבעלת הטור הפופולארית דנה ספקטור למהר ולטעון, במאמר שפרסמה ב־14 בדצמבר בידיעות אחרונות, כי יש להרחיב את מושג האונס ולכלול בו גם מקרים כמו אלה של שוב. "האנס החדש", קבעה, הוא אדם המתייחס למין כאל פעולה פיזית גרידא ו"כבר לא רואה בן אדם על הקיר ממולו, לא לפני, לא אחרי וגם לא כשהוא מזמין מונית. והנאנסת החדשה? אולי ליברלית מדי, אולי לא סגורה על עצמה, אולי נשארת אחרי ומנשקת. אבל בפנים היא תתקתק כמו פצצת זמן שלא מצליחה לישון בלילה, ויום אחד היא תצא מהמחבוא שלה, תצביע על האיש שכבר לא מסתכל לה בעיניים, ותעיד".
הגדרתה של ספקטור ל"אנס החדש" היא דוגמה טובה למדרון החלקלק שאליו מוביל שיח פמיניסטי אשר איבד כל חוש מידה. הבעיה איננה רק יצירת אווירה של פחד סביב יחסי מין באשר הם. טקטיקת ההפחדה הזאת גוררת שתי תוצאות נוספות, מנוגדות לכאורה אך קשורות זו בזו לבלי הפרד: מחד גיסא, היא עלולה לגרום לנשים מסוימות לטפול על גברים האשמות בדבר תקיפה מינית, אף שזו לא התרחשה כלל - תופעה העלולה להביא לזילות מושג האונס כולו; ומאידך גיסא, הרטוריקה של "משבר האונס" גורמות לנשים רבות לאמץ תודעה של קרבן - שהרי, כפי שמבהיר הפמיניזם מעל לכל ספק, בחברה הסקסיסטית והדכאנית של ימינו ממילא אין לאישה ברירה אלא לשמש אובייקט לתשוקתו המינית של הגבר ולסיפוק יצריו.
 
כמה פמיניסטיות בולטות, במיוחד בארצות־הברית, יצאו בתוקף נגד "הפמיניזם הקרבני" וזיהו את השפעותיו השליליות על הדימוי העצמי של הנשים. בשנת 1993 כתבה נעמי וולף בספרה אש באש: הכוח הנשי החדש ואיך להשתמש בו, כי "הפסיכולוגיה של הקרבן מזיקה לנשים… אישה המזדהה בראש ובראשונה כקרבן תצליח פחות מזו הרואה עצמה בראש ובראשונה כאפקטיווית וכבעלת עצמה. אם מבנה ה'עצמי' של אישה הוא מבנה של קרבן, כשירותה לוקה בחסר, היא אינה מאושרת דיה וסיכוייה להפוך לקרבן גדולים". טענות דומות השמיעו פמיניסטיות כמו כריסטינה הוף סומרס, רנה דנפלד, קמיל פאליה וקייטי רויפי - נשים שמתחו באומץ לב ביקורת נוקבת על נטייתה של האידיאולוגיה הפמיניסטית להקצנה עד אבסורד. ביקורת מסוג זה צריכה הייתה להישמע זה מכבר, אך הנשים שהעזו להביעה נדחו בידי חלק גדול מן הזרם המרכזי של התנועה וכונו בזלזול "פוסט־פמיניסטיות" ואפילו "אנטי־פמיניסטיות".
למרבה הצער, החשש מפני גינוי והוקעה מונע מפעילות פמיניסטיות רבות להיישיר מבט אל פגמיה של התנועה ולדון בהם ביושר. כך קרה, למשל, לוולף עצמה, שהציגה לפתע תפנית חדה במאמר שפרסמה בשנת 2004 בניו יורק טיימס מגזין, שבו טענה כי הוטרדה בידי מבקר הספרות הנודע הרולד בלום שני עשורים קודם לכן, בעת שהייתה סטודנטית בייל. בניסיון להסביר מדוע החליטה להאשים בפומבי את הפרופסור רק כעבור שנים רבות, כתבה וולף כי ניסתה להתנחם במחשבה שהאוניברסיטה נקטה צעדים נחושים למניעת הטרדות מיניות בתקופה שחלפה מאז המקרה - אך נוכחה, בסופו של דבר, ש"אווירת הקשר שסייעה להשתיק אותי לפני עשרים שנה עדיין שרירה וקיימת, ועטופה בחשאיות המזכירה את מסדר הבונים החופשיים".
הווידוי הזה העלה אולי את מניותיה של וולף בשורות התנועה הפמיניסטית, אך הוא לא התקבל יפה בתקשורת. "מאמרה של וולף רק מסבך את השאלה במקום להבהיר אותה", כתבה מגאן אורורק במגזין האינטרנטי סלייט. "הפערים וחוסר הדיוק בדבריה מזינים את הספקנים, הסבורים כי במקרים רבים האשמות בדבר הטרדה מינית אינן אלא ביטוי של היסטריה". אן אפלבאום הזהירה בוושינגטון פוסט מפני "ההתקרבנוּת המופרזת שאותה מגלמת וולף"; וסיליה פרבר לא חסכה את שבטה מן הפמיניסטית הנודעת כשכתבה בניו יורק פרס כי "הנה נכבלות הנשים שוב בשלשלאות בתור יצורים שהם בראש ובראשונה מיניים - ומי שכובל אותן הוא דווקא הממסד הפמיניסטי, שאמור היה לשחררן". הפמיניזם שגה שגיאה איומה כשבחר לעלות על דרך ההתקרבנוּת, סיכמה פרבר, מפני שבדרך זו "נרמסים כל ההישגים, כל החלומות, כל הקולות, כל הזהויות - הכל כדי להזין את אש הקרבן. אפילו אישה מצליחה כמו נעמי וולף הייתה צריכה לבצע טקס פולחני אחרון של חרקירי ולהשליך את עצמה ללהבות המדורה כדי לשכך את זעמם של אלי כת הקרבנות". ואמנם, כאשר החברוּת במועדון הפמיניסטי מותנית בנכונות לאמץ השקפת עולם כזאת, אין פלא שהתנועה האמורה ליהנות מתמיכתה של כל אישה מודרנית נדחית על ידי מספר גדל והולך של נשים.






צ'ה גווארה: משיח חולה הדק

לוראן כהן

המהפכן הארגנטינאי חלם על עולם חדש, מתוקן - ואת הדרך לשם הקפיד לרצף בגופות

קיסר או קאטו

אסף שגיב

האם איראן היא המודל היחיד למדינה יהודית?

דניאל פוליסר

היה מי שחלם על משהו אחר

שיטה יחסית, כישלון מוחלט

אמוץ עשהאל

רק שינוי שיטת הבחירות יבלום את השחתתה של הפוליטיקה הישראלית

פחדים ישנים, איומים חדשים

אוריה שביט

חששם של האירופים מן האיסלאם אינו נטול הצדקה


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017