הדפסה
גרסת PDFבסיומו של טקס הנישואין היהודי מודים בני־הזוג לאל "אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה, רִנה, דיצה וחדוה, אהבה ואחוה ושלום ורעות". ואולם, גורסים כיום רבים, התיאור האידילי של מוסד הנישואין המוצג בברכה זו מסתיר מאחוריו מציאות מרה. לטענת חוקרים, רפורמטורים דתיים ופמיניסטיות, מצבה של האישה הנשואה על פי המסורת היהודית הנו, בפשטות, בלתי נסבל. כך מסכמת את המצב טל אילן, מן החוקרות המובילות בתחום:
כל המקורות מתארים את אותה תמונה אידיאלית של החברה: הנשים מספקות את מה שנדרש מהן, יהא זה העמדת צאצאים חוקיים, עיסוק בעבודות הבית, שמירת אמונים לבעל, הימנעות ממגע עם גברים אחרים שאינם בני־משפחה או שימוש ביופי שלהן כדי להנעים את זמנו של בן־זוגן. נשים הסוטות מן ההתנהגות המושלמת הזאת מתוארות בכל המקורות כמרשעות.1
איש אינו חולק על כך שדיני המשפחה החז"ליים מסגירים הטיה גברית מובהקת. הקודקס המשפטי של חז"ל נכתב בידי גברים, עבור גברים, ושיקף מציאות חברתית של עולם שנוהל באופן בלעדי כמעט על ידי גברים. בספירה הנורמטיבית הזאת, הכפפתן של נשים לסמכות בעליהן היא עובדה שקשה להכחישה.
ואולם, אפשר שבכל זאת אין זו התמונה בשלמותה, אלא המסגרת בלבד: חלק ניכר מן המחקרים העוסקים בזוגיות היהודית ובמקומה של האישה בתוכה מבוסס על ניתוח השיח ההלכתי, אולם הקורפוס הטקסטואלי הענף של חז"ל מכיל כידוע נדבכים נוספים - אלה של ספרות האגדה. ואמנם, עיון בספרות זו מעלה ממצאים אחרים: אנו מוצאים בה התמקדות בעולמם הרגשי של בני־הזוג, לרבות התייחסות לנקודת מבטה ולצרכיה הפסיכולוגיים של האישה. באגדה מתגלה פעמים רבות שאיפתם של חז"ל לעצב מערכת יחסים דיאלוגית, שלעתים אף נוטה להעצים את מעמדה של האישה על פני זה של הגבר. במובנים מסוימים, לפנינו היבטים המשלימים זה את זה: בעוד שההלכה מספקת את התבנית הנורמטיבית לחיי הנישואין, האגדה מבקשת להראות איזה תוכן ניתן ליצוק לתוכה.2
שני הסיפורים שבהם אעסוק להלן מדגימים תפיסה זוגית שאינה עולה בקנה אחד עם תיאורה של האישה כברייה פסיבית, חסרת רצון עצמאי, המשרתת את בעלה בבית ומשמשת ככלי להעמדת ולדות. בפועל, כך אראה, גישתם של חז"ל, כפי שהיא משתקפת בנראטיבים אלו, היא מורכבת, רגישה, פתוחה וחיובית ביחס לאישה; יתר על כן, במקרים מסוימים אין היא מהססת להבליט את יתרונותיה של הרעיה על פני בעלה.3
הפרשנות שאציע במאמר הנוכחי מתבססת על קריאה צמודה של הטקסטים. מתודה זו מתחייבת מאופיים הספרותי של המקורות: לעומת השיח ההלכתי, הנוטה מעצם טבעו לבהירות ונחרצות, תובעים סיפורי האגדה מן הקורא רגישות דקת הבחנה. במובנים מסוימים, כמוהם כמערכת הזוגית עצמה: מורכבוּת התובעת הקשבה דרוכה וערנות לתנודות הזעירות ביותר.
במוקד הסיפור הראשון אנו מוצאים זוג נשוי שחייו המשותפים עומדים להגיע לקצם הטראגי בשל דרישות ההלכה:
תמן תנינן [שנו שם (בבבל)]: נשא אדם אישה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל (ממצוות פריה ורביה).
אמר רבי אידי: מעשה באשה אחת בצידון ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה.
אתון גבי [באו לפני] ר' שמעון בן יוחאי בעיין למשתבקא דין מדין [וביקשו להתגרש זה מזה].
אמר להן [להם]: חייכון [בחייכם], כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל ומשתה.
הלכו בדרכיו ועשו לעצמן יום טוב ועשו סעודה גדולה ושיכרתו יותר מדאי;
כיון שנתיישבה דעתו עליו אמר לה: בתי, ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך.
מה עשתה היא? לאחר שישן, רמזה לעבדיה ולשפחותיה ואמרה להם: שאוהו במיטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא.
בחצי הלילה התעורר משנתיה [משנתו] כיון דפג חמריה [שהתפכח מיינו], אמר לה: בתי, היכן אני נתון?
אמרה ליה [לו]: בבית אבא!
אמר לה: מה לי לבית אביך?
אמרה ליה [לו]: ולא כך אמרת לי בערב, כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך? אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך!
הלכו להם אצל רבי שמעון בן יוחאי ועמד והתפלל עליהם ונפקדו.4
הסיפור פותח בהצגת עיקרון הלכתי: כאשר זוג שחי יחדיו במשך עשר שנים אינו מעמיד צאצאים, מחובתו של הבעל לשאת אישה אחרת בכדי לקיים מצוות פריה ורביה. ההלכה אינה מכריעה כאן אם הבעל מצווה להתגרש מהאישה הראשונה או שמא יש באפשרותו לשאת אישה נוספת.5 לאחר הקדמה זו, מציג האמורא רבי אידי מקרה הנענה לכלל ההלכתי. זוג נשוי ללא ילדים מגיע לרבי שמעון בר יוחאי כדי שהלה יסדיר את גירושיהם. מלשון התיאור ("וביקשו להתגרש זה מזה") עולה כי הגירושין מקובלים על דעת שניהם והם יוזמים "כאיש אחד בלב אחד" את מעשה הפרידה.
אולם הרב, שלא כצפוי, אינו מוכן למלא את התפקיד הטכני שמייעדת לו ההלכה והוא מסרב לשמש כחותמת גומי לגירושין. במקום לנהוג כמקובל, הוא מטיל עליהם משימה משונה, ומבקש מהם "לחגוג" את פרידתם בארוחה חגיגית, כעין סעודת הנישואין שלהם.
הוראתו של רשב"י מעוררת תמיהה כפולה: מהו פשר הדרישה שהציג לבני־הזוג? ויתרה מכך, מדוע שלח אותם מלפניו אם ביכולתו - כפי שמתברר בסוף הסיפור - להתפלל עליהם שייפקדו? התשובה לשאלה השנייה מכילה בתוכה את המענה לראשונה: תפילתו של הרב אינה מהווה פתרון 'דאוס אקס מכינה' למצב בלתי אפשרי; כדי שתהא אפקטיבית, עליה להמשיך את התהליך שבו החל הזוג בעקבות המשימה שהוטלה עליו.
כיצד מגיבים בני־הזוג? הם אינם מוחים או מפגינים אי־רצון בביצוע המטלה המוזרה; נהפוך הוא: הם "הולכים בדרכיו" של רשב"י, ומגדילים לעשות עוד יותר משביקש. הרצינות הגמורה שהם מפגינים מעידה על רצונם של השניים למצות את הרגעים שנותרו להם יחד ועל התקוות שהם תולים בסעודה אחרונה זו שתוכל, אולי, להפוך את הגלגל.
האישה היא הגיבורה המובהקת של הסיפור. עובדה זו עולה כבר מן ההתחלה, הפותחת בהצגת האישה ורק אחר כך נוקטת לשון רבים (הלכו אצל רשב"י… וביקשו להתגרש…). וכך גם בהמשך - למרות שהסעודה מוצגת כפעולה משותפת של הזוג, מתבלטת האישה כדמות האקטיבית: היא משקה את בעלה יתר על המידה, ככל הנראה מתוך ציפייה לשחרר איזה "מחסום". ואכן, בשכרותו מתיישבת דעתו של הבעל - בניגוד גמור למתרחש בדרך כלל. הגבר, העומד רגע לפני גירושין, מציע לאשתו הצעה נדיבה מאין כמוה: קחי כל אשר תרצי מביתי. כאן נפרץ הסכר: נכונותו של הבעל להעניק לאשתו מרכושו, מבלי שתצמח לו איזושהי טובה מכך, מעידה על רגשותיו הכנים והעמוקים כלפיה.
גיבורת הסיפור מפרשת את בקשתו של בעלה באופן מילולי מדיי, ומצווה על עבדיה לקחתו במיטה לבית אביה. יש לשים לב ל"אי־ההבנה" הלשונית שלה: בעוד שהבעל התכוון ל"חפץ" במובן של אובייקט, האישה מבארת את דבריו על פי המובן המקראי המקורי - חפץ, מלשון דבר שחפצים בו, שמשתוקקים אליו.6
כאשר מתפכח הבעל, הוא מתפלא: "היכן אני נתון?" ואחר כך תוהה, "מה לי לבית אביך?" במושגי ההלכה התלמודית, בית אביה של האישה הוא האזור הפרטי שלה. בהקשר הנוכחי, משמש המקום הזה כמטפורה לעולמה האינטימי של האישה. היא ניצלה את המחווה של בעלה (שנעשתה בהשפעת היין) ו"הכניסה" אותו לחדרי לבה. הוא אינו מבין מה מעשיו באותו מקום, אך החשיפה הרגשית שלה - "אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך" - מחזירה את שניהם למישור שבו הם פועלים יחד. הם הולכים שנית לרב, אלא שהפעם ברור שהרצון המאחד אותם אינו עוד הכוונה להתגרש, אלא המשאלה להיות ביחד.
הסיפור בנוי כמעין תהליך של זום־אין, זום־אאוט. מן התיאור החיצוני של הזוג המתעתד להיפרד אנו חודרים יותר ויותר לעולמם הפנימי, ולאחר שזה נחשף - בחצי הלילה, בעת המסתורין המועדת לנסים עוד מזמן יציאת מצרים - אנו מתרחקים שוב החוצה, לשיבתם לרשב"י, הסוגרת מעגל עם פתיחת הסיפור. המספר אינו מגלה לנו מה נאמר כעת בשיחה שניהלו עם הרב, אך התהליך שעברו ותגובתו של רשב"י מלמדים אותנו שהפעם לא ביקשו להתגרש זה מזה. לכן יכול הרב להתפלל שייפקדו. לאחר שנפרץ המחסום ביניהם, יכול הרב לפרוץ את מחסום השמים.
