הדפסה
גרסת PDFבמובנים רבים, העדר ההזדמנויות התעסוקתיות במוסדות להשכלה גבוהה בישראל משקף את הסתיידותו של שוק העבודה הישראלי ככלל. המגזר הציבורי המנופח, האיגודים המקצועיים החזקים וחוקי העבודה המקשים על כושר התמרון של המעסיק מול שכיריו - כל אלה פועלים לרעתם של עובדים חדשים ומוכשרים. וכפי שיודע היטב כל מי שניסה אי פעם למצוא תעסוקה בישראל, אין תחליף ל"פרוטקציה": לעתים קרובות - קרובות מדיי - אנשים מתקבלים לעבודה בזכות קשרים אישיים או משפחתיים, תוך התעלמות מכישוריהם ומניסיונם בפועל.
אלא שבכלכלה הגלובלית של ימינו ניטשת תחרות עזה על המוחות המבריקים ביותר, וישראל עשויה לשלם מחיר יקר על אי־נכונותה לתגמל כשרונות ולעודד יזמות. למרבה הצער, רבים מאלה המבקשים לעצור את הגירתם של מדענים ושל אנשי אקדמיה אל מחוץ למדינה אינם מבינים את הסיבות האמיתיות לתופעה ועלולים להחמיר את המצב שלא במתכוון. ביוני 2007, למשל, המליצה ועדה ממשלתית בראשות שר האוצר לשעבר אברהם שוחט להעלות את תקציבי המחקר של האוניברסיטאות בישראל, להגדיל את מספר אנשי הסגל הבכירים ולשלם למרצים משכורות תחרותיות - רפורמות חשובות ונחוצות בהחלט. ברם, הוועדה המליצה גם על הכבדת הנטל הכלכלי שבו נושאים הסטודנטים, המשלמים ממילא סכום גבוה בעבור לימודיהם. ספק אם גידול במספר הצעירים שאינם יכולים להרשות לעצמם ליהנות מהשכלה אקדמית יפעל - בסופו של דבר - להעלאת רמתה האינטלקטואלית של ישראל. קשה לא פחות להבין את הרציונל בטענות דוגמת זו של הרב מיכאל מלכיאור, יושב ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת, התולה את האשמה בבריחת המוחות ב"תפיסת העולם הקפיטליסטית". מלכיאור שכח, כנראה, שהעדרם של תמריצים מתאימים ושל תנאים תחרותיים הוא המניע העיקרי להחלטתם של אקדמאים ומדענים מוכשרים לעזוב את הארץ ולהגר למדינות שכלכלת השוק שלהן מבטיחה להם גמול נאות יותר.
אם ברצונם של מנהיגי המדינה לשנות מגמה מסוכנת זו, עליהם להתחיל בבחינה רצינית מחדש של מבנה מערכת ההשכלה הגבוהה במדינה - ושל מבנה המשק בכללותו - ולשקול עריכת שינויים מרחיקי לכת אשר יקלו על ישראלים מבריקים לבנות את עתידם בישראל, ובכך לבנות גם את עתידה של המדינה.
מובן שאפילו רפורמות כאלה לא תפתורנה לחלוטין את הבעיה. קיימות סיבות נוספות לבריחת המוחות מישראל, שאותן קשה מאוד לשנות. החיים בצלו המתמיד של הטרור, למשל, עלולים להיות קשים ומתישים הן מבחינה פיזית והן מבחינה פסיכולוגית. גם חובת השירות הצבאי אינה מקלה על אזרחי המדינה, אף שאין ספק בחיוניותה. לנוכח התנאים הללו, מעודד במיוחד לשמוע את הדברים שאמר פרופ' ישראל אומן, חוקר תורת המשחקים שעלה לארץ מארצות־הברית, במסיבת עיתונאים שנערכה לכבוד זכייתו בפרס נובל באוקטובר 2005: "אם מדען בוחר לעבוד באמריקה, שתבוא עליו הברכה. הארץ הזאת היא רק בשביל מי שרוצה לעבוד בה ויש לו נחישות, מסירות נפש ורגישות. אני רציתי לבוא לחיות פה". באותה רוח כתב גם ישראלי אחר, זוכה פרס נובל פרופ' אהרן צ'חנובר, במכתב לתכלת 30 (חורף התשס"ח/2008):
מדע וטכנולוגיה הם אוניברסליים באופיים, נטולי שייכות לאומית, וניתן ללמדם ולהתקדם בהם בכל מקום. מדינת ישראל דווקא איננה המקום הטוב ביותר שבו ניתן ללמוד מקצועות אלו או לפתח בהם קריירה. מי שרוצה ללמדם וליישמם אחר כך בישראל, מתוך תחושת אחריות לאומית וידיעה כי הוא תורם לביסוסה של מדינתו, צריך לגדול באווירה שבה ברור לו מדוע עליו לעשות זאת כאן ולא בכל מקום אחר…
אין ספק כי ישראלים צעירים זקוקים לסיבה טובה כדי להקריב לא־מעט למען המפעל התובעני (ולעתים קרובות גם כפוי הטובה) של המדינה היהודית. לרוע המזל, החברה הישראלית כיום נשלטת על ידי הלכי רוח ציניים ואינדיבידואליסטיים; אידיאלים כמו מסירות למדינה ומחויבות לכלל אינם עוד צו האפנה. יתר על כן, אם האתוס הציוני, המקדש את השתתפותו של הפרט במאמץ הלאומי הקיבוצי, נמצא במצב קריטי, הרי שדומה כי בעולם האקדמי הישראלי - האמון על טיפוחם של מיטב המוחות במדינה - הדופק שלו כמעט נדם. כדי לשנות כל זאת אין די ברפורמות כלכליות ומבניות במוסדות להשכלה גבוהה: ישראל זקוקה, ובדחיפות, לשידוד מערכות מקיף בתחום החינוך, מן המסד עד הטפחות. עליה לטפל בנחישות בכישלונם - ואולי אף באי־נכונותם - של המוסדות המופקדים על טיפוח ילדיה וצעיריה להטמיע בדורות הבאים את הערכים המחזקים את הקשר בין הפרט לעמו ולמדינתו.
מן הראוי שהחשש הקיים כיום מפני בריחת המוחות, הן בתוך האקדמיה והן מחוצה לה, לא יהיה נחלתם של ישראלים בלבד. למען האמת, כל מי שמייחס חשיבות לשגשוגה של המדינה היהודית צריך להיות מוטרד מתופעה זו ולפעול לצמצומה. ואין די במהלך של בלימה; יש להפוך את המגמה על פיה. עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי להבטיח כי המוחות היהודיים המבריקים ביותר, שטופחו לא רק בארץ אלא גם במערכות החינוך הטובות ביותר בעולם, יימשכו אל ישראל ולא ייפלטו ממנה. לשם כך נחוצה השקעת אנרגיה ומשאבים, שיעדה הוא הפיכתה של מדינת ישראל למרכז של לימוד ושל מחקר, של ידע ושל מחשבה חופשית ויצירתית - בקצרה, הצבתה בחזית מעצמות־העל האינטלקטואליות בעולם כולו.
מרלה ברוורמן,
בשם העורכים
