שלח
הדפסה
גרסת PDF
הוסף תגובהבחודש יולי האחרון התפרסם בוול סטריט ג'ורנל מאמר על אודות פרויקט 'תלפיות', התכנית היוקרתית שבמסגרתה מכשיר צה"ל מדי שנה כחמישים תלמידים מצטיינים בתחומי המדעים, כדי שהללו יקדישו את שנות שירותם במדים לפיתוח טכנולוגיות צבאיות חדשניות ופורצות דרך. ברוח "המטרה הנעלה של תרומה למען המדינה", כפי שניסח זאת אחד הבוגרים, עוסקים חניכי הפרויקט בפיתוחים דוגמת האצה חשמלית של קליעים וייצור מושבי מסוקים מופחתי רעד. היום, במלאות שני עשורים לפריחה הגלובלית של תעשיית ההיי־טק, צפויים רוב הבוגרים להפוך ליזמים במקום למהנדסים. רבים מהם כבר הקימו מגוון חברות המתמחות בטכנולוגיות אבטחה, בתוכנות קידוד, בתקשורת ובחומרה מתקדמת לאינטרנט. אריק צ'רניאק, איש תלפיות לשעבר, הוא דוגמה בולטת: הוא נמנה עם מייסדי 'מטהקפה', האתר העצמאי הגדול בעולם לאחסון ולשיתוף קובצי וידיאו. ומשהו נוסף השתנה בעשרים השנים האחרונות: צ'רניאק, כרבים מחבריו בוגרי התכנית, גילה כי החממה האידיאלית לניצול כישוריו מצויה מעבר לים, בעמק הסיליקון של קליפורניה.
זה זמן מה שישראל סובלת מ"בריחת מוחות" בהיקף מעורר השתאות. הנתונים המספריים מלמדים על חומרת הבעיה. במאמר שפורסם בשנה שעברה בכתב העת Israel Economic Review ניתחו הכלכלנים עומר מואב ואריק גולד נתונים מן השנים 2004-1995 ומצאו כי הסבירות שישראלים משכילים (בעלי תואר ראשון ומעלה) יהגרו מן הארץ גבוהה פי שניים וחצי מן הסבירות שישראלים חסרי השכלה אקדמית יעשו כן. שלא בטובתה, הפכה ישראל לאחת המדינות המפותחות היחידות שבהן מגיעה תופעת בריחת המוחות לממדים מבהילים; תופעה זו מאפיינת בדרך כלל מדינות עניות יותר, שאינן מסוגלות להציע לאזרחיהן המוכשרים ביותר הזדמנויות מקצועיות וכלכליות נאותות. למעשה, יחסית לגודל אוכלוסייתה, ישראל מדורגת במקום השני בעולם בייצוא עובדים משכילים - אחרי ארצות־הברית אך לפני הודו, פקיסטאן, קנדה והאיחוד האירופי.
נטישת הסגל האקדמי את האוניברסיטאות בישראל ראויה לתשומת לב מיוחדת בהקשר הזה. בדו"ח שפרסם בחודש פברואר האחרון קובע ד"ר דן בן־דוד, מן החוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב, כי "להגירה האקדמית מישראל לארצות־הברית אין אח ורע בעולם המערבי". הנתונים שמציג בן־דוד מדהימים ממש. בעוד ששיעור המרצים האירופים החיים בארצות־הברית נע בין אחוז ושליש (ספרד) לארבעה אחוזים ושליש (הולנד) משיעורם של אלה הנותרים בארצותיהם, מספר המרצים הישראלים בארצות־הברית עומד על כרבע ממספרם של אנשי הסגל הבכיר המלמדים במוסדות האקדמיים בישראל. אם ממדי בריחת המוחות הם מקור לדאגה באיחוד האירופי, מסכם בן־דוד, הרי שבישראל הם אמורים לעורר חרדה של ממש.
הבעיה ניכרת במיוחד בתחומי הטכנולוגיה והמדע: הנתונים מורים כי אחד מכל עשרה פיזיקאים ואחד מכל שמונה כימאים ישראלים מועסקים באוניברסיטאות אמריקניות. במחלקות אמריקניות יוקרתיות למדעי המחשב אפשר למצוא לעתים לא פחות מחמישה או שישה חוקרים ישראלים. המצב בתחום מדעי הרוח אינו טוב בהרבה: הדו"ח של בן־דוד מלמד כי מספר המרצים הישראלים לפילוסופיה באוניברסיטאות האמריקניות מגיע לחמישה־עשר אחוזים בערך ממספרם של עמיתיהם המלמדים בישראל. זאת ועוד, הסטטיסטיקה מלמדת שתשעים ושישה אחוזים מכל המהגרים המשכילים שעזבו את ישראל מאז 1995 בחרו להשתקע במדינה המארחת; נראה, אם כן, שמיטב המוחות הישראליים בדור הנוכחי עוזבים את ארצם - ואינם עתידים לחזור.
קשה להפריז בהשלכות החמורות של מצב עניינים זה. לרשותה של ישראל, מדינה קטנה ששני שלישים ממנה הם שממה, עומד משאב אמיתי אחד ויחיד -הון אנושי. משאב זה מבטיח את עליונותה הצבאית על פני אויביה במזרח התיכון, ומעניק לה יתרון תחרותי בשוק ההיי־טק הגלובלי. אך הישגים אלו אינם מובנים מאליהם. נטישתם של הכשרונות המובילים בתחום המדע והטכנולוגיה מותירה את ישראל במצב פגיע ביותר, ואף מסוכן.
האנשים המופקדים כיום על הבטחת עתידה של ישראל אינם יכולים לעמוד מנגד ולחזות בעזיבה ההמונית של מיטב המוחות בלי לעשות מאומה בעניין. הגיעה השעה, אם כן, לבחינה כנה וגלויה של הגורמים העומדים ביסוד התופעה וליישום מהיר והחלטי של הצעדים הנחוצים להפיכת המגמה על פיה -ויפה שעה אחת קודם.
מדוע עוזבים צעירים מבריקים רבים כל כך את ישראל? התשובה המתבקשת היא: כסף.
אף שאנשי אקדמיה בכל רחבי העולם מתלוננים על שכרם הנמוך, המצב בישראל עגום במיוחד. במערכת הקיימת, שהשפעת הכלכלה הריכוזית של ימים עברו עדיין ניכרת בה, כפופות האוניברסיטאות להסכם שכר קיבוצי. הסדר זה מונע מהן להציע משכורות תחרותיות המבוססות על מצוינות או להשוות את התגמולים הכספיים שהן מעניקות להצעות קוסמות מאוניברסיטאות זרות. כתוצאה מכך, משתכר מרצה ישראלי בראשית דרכו סכום נטו של מעט יותר מאלפיים דולר לחודש, בשעה שבשוק האמריקני יכול היה שכרו החודשי להגיע בממוצע ליותר מששת אלפים דולר במחלקות לכלכלה וליותר מעשרת אלפים דולר בבתי הספר למינהל עסקים. ברי, אם כן, מדוע בוחרים מרצים ישראלים בכירים לעקור לאוניברסיטאות בחוץ לארץ על מנת להתפרנס כדי מחייתם, ואפילו לחיות ברווחה. כפי שהסביר פרופ' יהושע אנגריסט, מרצה ישראלי לכלכלה המלמד כיום ב־MIT, במאמר שפורסם בשנת 2006 בעיתון ג'רוזלם פוסט: "נמאס עליי המצב כאן. המערכת הישראלית אינה משקפת את המציאות של תשלום דיפרנציאלי על פי תחום. זוהי מערכת ציבורית והיא אינה גמישה במיוחד… אנשים מוכשרים המבקשים לעבוד בישראל צריכים להקריב לשם כך קרבן גדול מבחינה כספית". העדר הגמישות שעליה מדבר אנגריסט עמד גם ביסוד שביתת המרצים הבכירים שפרצה בשנת הלימודים האחרונה. המרצים טענו כי שכרם נשחק בחמישה־עשר אחוזים מאז 2001 וסירבו ללמד במשך קרוב לשלושה חודשים, עד שסכנת ביטול ריחפה על הסמסטר הראשון, ואתו על שנת הלימודים האקדמית כולה.
גם שיטת המיסוי הנהוגה בישראל תורמת את חלקה לבעיה, ומרחיקה אנשים צעירים ומוכשרים מן הארץ. לא קשה להבין מדוע: המסים המוטלים בישראל, הן על עבודה והן על מוצרים ושירותים, הם מן הגבוהים בעולם. ניטול, לדוגמה, שכיר בתחום ההיי־טק הנהנה ממשכורת חודשית נאה ביותר של עשרים אלף שקלים (כששת אלפים דולר); לאחר ניכוי מס הכנסה, ביטוח לאומי וביטוח בריאות נמצא כי הסכום הנותר בכיסו עומד רק על כמחצית משכורתו. וכאשר מוסיפים על הקיזוז הזה גם ניכויים כגון מס ערך מוסף, מסי קנייה, מסים מקומיים, אגרות רישוי ואפילו אגרת רשות השידור, הכנסתו של אותו שכיר מצטמצמת עד כדי כך שהוא עלול להתקשות לפרנס את משפחתו.
אם אין די בנטל הכלכלי, ישראל היא גם מדינה דלה מאוד בהזדמנויות תעסוקתיות. האקדמאים חווים היטב קושי זה על בשרם: על פי הנתונים שמביא בן־דוד, מספר אנשי הסגל הבכירים באוניברסיטאות הישראליות גדל בין השנים 2006-1973 בשנים־עשר אחוזים בלבד - מ־4,389 ל־4,937 - אף על פי שאוכלוסיית המדינה צמחה פי שניים בקירוב. במילים אחרות, מספר חברי הסגל הבכיר ביחס למספר התושבים יורד בהתמדה זה שלושה עשורים ברציפות. היקף הסגל האקדמי בשתי האוניברסיטאות הגדולות ביותר (מלבד האוניברסיטה הפתוחה) - האוניברסיטה העברית בירושלים ואוניברסיטת תל אביב - הצטמצם בתקופה זו בארבעה־עשר ובעשרים ואחד אחוזים בהתאמה. סגל ההוראה בטכניון בחיפה - מוסד יוקרתי שמשורותיו יצאו שניים מחתני פרס נובל בשנים האחרונות - גדל במהלך שלושים וחמש שנים בתקן אחד בלבד. אין זה כמובן מתפקידן של האוניברסיטאות ליצור מקומות עבודה לבוגריהן - מטרתן העיקרית היא לספק ידע, לא תעסוקה - אך אין ספק כי השיטה הקיימת, המאפשרת למרצים ותיקים להתחפר במשרותיהם ללא קשר לתרומתם למחקר ולהוראה, מעודדת התאבנות מוסדית וחוסר יעילות.
