שיטה יחסית, כישלון מוחלט

אמוץ עשהאל

רק שינוי שיטת הבחירות יבלום את השחתתה של הפוליטיקה הישראלית


תעוזתה וכישלונה של שיטת בחירות זו הציתו פולמוס בקרב אנשי מדע המדינה. מבין אלה שהיו עדים לעלייתה ולנפילתה של רפובליקת ויימאר, היה המלומד פרדיננד אלויס הרמנס המתנגד הבוטה ביותר לרעיון הבחירות היחסיות.12 בצטטו את אזהרתו של הסוציולוג קרל פרידריך נאומן (שבעצמו כיהן תקופה קצרה כמחוקק ברפובליקת ויימאר) שהשיטה היחסית תמנע כל יציבות מן הרפובליקה, מנה הרמנס את כל פגעיה: רדיקליזציה של המפלגות, הידרדרות האליטות הפוליטיות, דעיכת הדמוקרטיה הפנים־מפלגתית, חסימת דרכם של צעירים לעמדות מנהיגות, ולבסוף, התנוונותה של המערכת הציבורית בכללותה.
הרמנס הסיק שיומרתה של השיטה היחסית לייצג מגוון אידיאולוגי רחב ככל האפשר, בשמו של העיקרון הדמוקרטי, מנמיכה את סף הכניסה לחיים הפוליטיים ומאפשרת לגורמים רדיקליים ולשלל מפלגות שאינן נמנות עם השדרה הפוליטית המרכזית לבוא בשערי הפרלמנט. המערכת, מצדה, מגלה סובלנות כלפי פעילותם של גורמים אלו במחיר יציבותה, תוך שהיא מממנת את נציגיהם, מעניקה להם במה לרטוריקה מתלהמת, ואף מספקת להם הגנה משפטית, בעת הצורך, באמצעות החסינות הפרלמנטרית. כך יכולות מפלגות רדיקליות קטנות לשקוע ב"חיים מדומיינים" ולהתפנק בטיפוח השקפות שלעולם לא תעמודנה למבחן "העובדות העקשניות של הניסיון האמיתי".13 הפוליטיקאים שיצמחו בחממה כזאת יתבעו לעצמם סמכות שאין בצדה אחריות, קבע הרמנס.
השיטה הרובנית, לעומת זאת, מכבידה על הקיצונים. הברירות המוצבות בפני הבוחרים מאפשרות התמקדות בהעדפות מעשיות ובצרכים מקומיים, ומייתרות את ההתנצחות ההרסנית סביב רעיונות מופשטים. בנסיבות כאלה, מעדיפות המפלגות להריץ מועמדים שנטיותיהם ימינה או שמאלה שומרות על מרחק סביר מן המרכז הפרגמטי. אם לא תעשינה כן, לא יעלה בידן להשיג את הקונצנזוס היציב שהוא תנאי התחלתי לניצחון אלקטורלי בשיטה הרובנית. יתרה מזו, הואיל והשיטה היחסית פוטרת את הפוליטיקאים מן הצורך לחזר אחר הרוב, היא ממילא מצמיחה מפלגות סקטוריאליות שהמחוקקים מטעמן מחויבים לעניין אחד בלבד.14 כתוצאה מהתמקדותה של המערכת הפוליטית בקידום האינטרסים של קהלים מצומצמים יחסית, היא נוטה להזניח עניינים בעלי חשיבות לאומית מכרעת ולדחוק אותם אל מחוץ לסדר היום. לחלק מן המפלגות המגזריות אין כלל תכניות מגירה לניהול כולל ברמה הלאומית; תחת זאת, מעייניהן נתונים לטיפוח תת־תרבות מתבדלת ולהקמת רשת של מוסדות חברתיים - ממועדוני ספורט ועד גני ילדים - המחזקים את הזדהותם הרגשית של הבוחרים עם המפלגה. חמור מכך, המפלגות הגדולות משתעבדות בהדרגה למפלגות הסקטוריאליות, תחילה על ידי הכללת נציגים מגזריים ברשימותיהן, ולאחר מכן על ידי הפקרת עצמן לדרישות ולצרכים של מפלגות השוליים. בסופו של דבר, מאבדות המפלגות הגדולות את אחדותן, וממילא את כושרן להנהיג. באופן זה, הסביר הרמנס, השיטה היחסית מחלישה ומשחיתה את האליטה הפוליטית. בעוד שבשיטה הרובנית "הכל תלוי בדעתו של המצביע באשר לכישוריו של המועמד", הרי שבשיטה היחסית "מועמד לא חייב להיות אדם המקובל על דעתם של רוב האזרחים".15 די שיזכה בתמיכת קבוצת המיעוט שהוא מייצג. כך "נמנע מן המדינה חומר המנהיגות המובחר ביותר שלה".16
אין פלא שהבוחרים נותרים עם תחושת החמצה: בניגוד למקובל בשיטה הרובנית, בחירות יחסיות אינן מעמידות לבוחרים "אף מחוקק שבו הם יכולים לראות את המחוקק 'שלהם'".17 באותה המידה, מועמד ברשימה מפלגתית אינו יכול לראות בציבור כלשהו את קהל הבוחרים המובהק "שלו", משום שאלה שהצביעו עבורו בחרו באותה המידה גם באנשים אחרים. יתר על כן, פוליטיקאים יעדיפו לחזר אחרי ראשי המפלגות המרכיבים את רשימות הנציגים מטעמן, במקום אחרי הבוחרים.18 ריכוז הכוח בידי הפוליטיקאים הוותיקים והמנוסים, הממאנים, מטבע הדברים, לפנות את מקומם, ימנע הזרמת כוחות רעננים למערכת; המנהיגות הצעירה תצטרך לוותר על רוח הלחימה הטבעית שלה ולזכות בחסדיה של המנהיגות הוותיקה אם ברצונה להשתחל לעמדות של כוח בהירארכיה של המפלגה. באופן זה תתמלא הזירה המפלגתית בפוליטיקאים קונפורמיסטיים וחסרי עמוד שדרה ובסופו של דבר תתנוון.
הנזק המצטבר שגורמת השיטה היחסית למערכת הממשל קשה במיוחד משום שהיא מכווצת - ולאחר מכן הורסת - את הרוב הפרלמנטרי. הואיל ובחירות יחסיות מניבות תוצאות מגוונות למדיי, הבוחר אינו זוכה לשמוע אמירה ברורה לגבי הסוגיות הבוערות שעל סדר היום הציבורי. בבוקר שלמחרת הבחירות תטען כל מפלגה שמצעה מבטא את רצון העם, בעוד שבמציאות, הרצון הזה כלל לא הגיע לידי ביטוי. חמור מכך, השיטה היחסית מייצרת קואליציות "שאינן מתחברות לכדי יחידה אורגנית, וכל דבר המזכיר עבודת צוות הופך לבלתי אפשרי".19 השרים מנתחים את המציאות במונחים מפלגתיים במקום במונחים לאומיים. ראש הממשלה אינו יכול להנהיג, ועליו להסתפק במעמד של ראשון בין שווים: "יש לו השפעה מועטה בבחירת שרים, ולא מן הנמנע שמפלגה תכניס שר לממשלה מתוך כוונה מפורשת שישמש כבלם מול ראש הממשלה ולא יאפשר לו להפעיל כל סמכות אמיתית".20 כתוצאה מכך, נוטות ממשלות קואליציוניות להימנע מטיפול בבעיות מהותיות, ואלו רק מתרבות ומחריפות.
ביקורתו של הרמנס על שיטת הבחירות של רפובליקת ויימאר הייתה מעוגנת היטב במציאות הפוליטית הקונקרטית.21 בפרק הזמן שחלף בין אימוץ חוק הבחירות ב־1920 ובין עלייתו של היטלר לשלטון, שלוש־עשרה שנים מאוחר יותר, התקיימו בגרמניה שמונה מערכות בחירות כלליות. קלוּת הכניסה לבית המחוקקים הביאה לידי כך שמספר המפלגות עלה מעשר ב־1919 לחמש־עשרה ב־1928. כתוצרים טיפוסיים של השיטה היחסית, לא גילו מפלגות אלו עניין מיוחד בשיתוף פעולה הדדי, עובדה שהאיצה את תחלופת הממשלות הקואליציוניות (בארבע־עשרה שנותיה ידעה רפובליקת ויימאר לא פחות מעשרים ממשלות).22 בקואליציות אלו דרו בכפיפה אחת אויבים מושבעים, מתעשיינים ופופוליסטים ועד מונרכיסטים ורפובליקנים, שלעתים נדירות בלבד הגיעו להסכמה בעניין כלשהו. שיטה זו שיתקה למעשה את ממשלות ויימאר ואפשרה למפלגות קיצוניות - שזכו לייצוג מופרז הודות לשיטה היחסית - להגדיל עוד יותר את השפעתן על ידי התקפות על הסטטוס קוו. כך קרה שבבחירות של 1930 זינקה המפלגה הנאצית משנים־עשר למאה ושבעה מושבים, תוצאה שהייתה נראית אחרת לגמרי לו הונהגה אז בגרמניה שיטת רובנית.23
מדינות מערב אירופה הפנימו את לקחי ויימאר, ולאחר מלחמת העולם השנייה הקפידו להימנע מן הדגם הקיצוני של הבחירות היחסיות, שאִפשר את עליית הנאציזם לשלטון. גרמניה המערבית, ולאחריה גרמניה המאוחדת, אימצו שיטה מעורבת, שבמסגרתה נבחרים מחצית מן המחוקקים בבחירות ארציות ומחציתם בבחירות מקומיות. להוציא מספר דוגמאות אנקדוטליות - כגון זו של איסלנד, שאוכלוסייתה בת השלוש מאות ושלושה־עשר אלף התושבים היא כשל עיר לא־גדולה - מקיימות הדמוקרטיות הוותיקות בחירות מעורבות מסוג זה או בחירות רובניות במובהק, שבהן כל מחוקק, מראש הממשלה ומטה, נבחר אישית, אזורית, ובלעדית. בחירות יחסיות לחלוטין, המתנהלות אך ורק ברמה הארצית, לא התקיימו אפילו ברפובליקת ויימאר, ובוודאי אינן נוהגות כיום באף דמוקרטיה חשובה בעולם.
באף אחת, כמובן, חוץ מאשר בישראל.
 
הידרדרותה המתמדת של הפוליטיקה הישראלית מהווה אישוש עגום לביקורת שמתח הרמנס על שיטת הבחירות היחסית. הסימפטומים של תחלואי הפוליטיקה הישראלית ברורים וידועים לכל: פיצול כרוני בכנסת; חילופי ממשלות מדי שנתיים בממוצע; תחלופת שרים בקצב מסחרר;24 שחיתות, מריבות פנימיות ונפוטיזם; תכניות ארוכות־טווח (דוגמת תכנית ויסקונסין לשוק העבודה, תכנית דברת למערכת החינוך, או התכנית לפיצול והפרטה של חברת החשמל) עוברות שינויים פתאומיים, מוכשלות ולעתים אף מסוכלות בידי שרים חדשים עם היכנסם לתפקידיהם. לעתים קרובות השרים הישראלים חסרי ניסיון ניהולי, נוקטים ריכוזיות־יתר ומשקיעים חלק ניכר מזמנם במינויים ובהקצאות משאבים הנגזרים מאינטרס פוליטי (ואף אישי) צר. אין זה מפתיע אפוא ששיעור ההצבעה צנח בבחירות האחרונות לשפל היסטורי של כשישים ושלושה אחוזים, כולל מספר לא־מבוטל של קולות מחאה שניתנו למפלגות שוליים שהמצביעים כלל לא ידעו את זהות מועמדיהן, דוגמת מפלגת הגמלאים ומפלגת עלה ירוק.
על רקע זה, אפשר להבין מדוע מעדיפים ישראלים מוכשרים בתחילת דרכם המקצועית להדיר את רגליהם מן הפוליטיקה ולבנות את עתידם בעולם הטכנולוגיה, העסקים, המדע או המקצועות החופשיים.






התיאולוגיה של הדבקות

יוסף יצחק ליפשיץ

המצוות כגשר בין האדם לאל

ספר איוב כמדריך להארה

איתן דור־שב

פרשנות חדשה לחיבור החידתי ביותר במקרא

החיים היפים על פי הנרי ג'יימס

ראסל רנו

מאחורי הפרוזה התובענית של הסופר המודרני הגדול מסתתר מסר ערכי צלול ואקטואלי להפליא

המשט לעזה והאי-סדר העולמי החדש

הראל בן-ארי

מי מנסה לשכתב את כללי המשחק של הזירה הבינלאומית?

מבצע "עופרת יצוקה" ותורת המלחמה הצודקת

אסא כשר

האם נהגה ישראל באורח מוסרי בפעולתה נגד ארגוני הטרור ברצועת עזה?


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017