הדפסה
גרסת PDFועם זאת, מדינות אירופיות מסוימות הפגינו יעילות רבה יותר בכל הנוגע לטיפול בתחלואים המבניים של שוק עבודה קשיח; הבולטת שבהן היא דנמרק. בדומה למדינות רווחה אחרות ביבשת ידעה גם דנמרק תקופה ארוכה של קשיים כלכליים, אולם היא נחלצה מהם בהצלחה מעוררת השתאות. עדותו של האדם האחראי במידה רבה לשינוי, ראש הממשלה לשעבר פול נירוּפ ראסמוּסֶן, מלמדת על גודל ההישג:
כשהתמניתי לראשות ממשלת דנמרק בשנת 1993, שיעור האבטלה הגיע לשיא של שלושה־עשר אחוזים, שכמותו לא ידענו זה עשרים וחמש שנים, נוסף על צמיחה כלכלית נמוכה וגירעון ציבורי גבוה. כאשר עזבתי את התפקיד בשנת 2001, שיעור התעסוקה עמד על 76.6 אחוזים - הגבוה ביותר באירופה, ושיעור האבטלה ירד אל מתחת לארבעה אחוזים… אף על פי שלדנמרק אין משאבים טבעיים או חברה עסקית דומיננטית אחת, היא נמנית כיום עם הכלכלות התחרותיות ביותר בעולם.38
כיצד הצליחה דנמרק במקום שמשקים סוציאל־דמוקרטיים אחרים נכשלו? התשובה נעוצה בדגם התעסוקתי הייחודי שמדינה זו אימצה במסגרת הרפורמות הכלכליות של שנות התשעים. הדגם הדני, המכונה "פלקסיקיוריטי" (Flexicurity), משלב בין גמישות בתעסוקה מן הצד האחד, ובין ביטחון סוציאלי מן הצד האחר. השילוב הזה, שאינו מובן מאליו, מושג הודות לתיאום ולשיתוף הפעולה בין השחקנים הפעילים במשק הדני - שחקנים שבמקומות אחרים מנהלים התכתשות נרגזת זה עם זה.
שוק העבודה של דנמרק, חשוב להדגיש, הוא אחד המאורגנים בעולם. כשמונים אחוזים מן השכירים הדנים מאוגדים בארגוני עובדים. הסכמים קיבוציים מסדירים את תנאי העבודה של כל עובדי המגזר הציבורי ושל קרוב לשמונים אחוזים מעובדי המגזר הפרטי. ברם, חקיקת העבודה היא מינימלית; המדינה נמנעת מהפקעת חופש ההתקשרות בין המעסיקים למועסקים. בתנאים מעין אלה, עלול היה המשא ומתן על ההסכמים הקיבוציים להפוך בנקל לשדה מערכה בין אינטרסים מתחרים. ואולם המציאות בדנמרק שונה: הדיאלוג בין המעסיקים לארגוני העובדים מבוסס על הכרה הדדית ועל תחושה של אחריות משותפת למצב המשק, שממנה נגזרת מחויבותם להימנע מצעדים חד־צדדיים, דוגמת השבתות.39 שיתוף הפעולה הזה, שעליו נשענת הכלכלה הדנית, מאפשר תכנון לטווח ארוך ושמירה על מסגרת התקציב, יעד האינפלציה ותנאי ההעסקה.40
בכפוף להבנות השוררות בינם ובין האיגודים המקצועיים, יכולים המעסיקים הדנים לפטר עובדים בהליך מהיר וללא עלויות חריגות. מבחינה זו, שוק העבודה הדני - המאורגן כל כך - הוא גם הגמיש ביותר ביבשת. ממוצע הוותק של העובד הדני אצל מעסיק אחד הוא מן הנמוכים באירופה; הנתון המקביל בשבדיה, לשם השוואה, גבוה בחמישים אחוזים. התחלופה המהירה מביאה, מדי שנה, לפיטורי מספר גדול יחסית של מועסקים, אך הקלוּת היחסית של התהליך מאפשרת יצירת מקומות עבודה חדשים ומעלה את שיעור העובדים החוזרים למעגל התעסוקה. למעשה, בין עשרים וחמישה לשלושים וחמישה אחוזים מכוח העבודה הדני מחליפים את מקום העבודה מדי שנה.41
לכאורה, הדינמיות של התעסוקה הדנית מזכירה את המצב השורר בתחום זה בארצות־הברית - אבל בכך נגמר הדמיון בין שתי הכלכלות. דנמרק לא ויתרה על צביונה כמדינת רווחה אירופית: היא ליוותה את הגמשת שוק העבודה בעיבויה של רשת מגן סוציאלית המבטיחה דמי אבטלה נדיבים למי שמצא את עצמו מחוץ למעגל התעסוקה, והקימה מערך הכשרה המאפשר לאזרחים חסרי מיומנות - או לאלו החפצים בהסבה מקצועית - לזכות בכלים שיסייעו להם למצוא עבודה במהירות. כדי למנוע פגיעה בתמריצים לעבודה - בעיה כרונית שממנה סובלות רוב מדינות הרווחה - קיצרה דנמרק את משך הזכאות לדמי אבטלה, מבלי להפחית את התשלומים הגבוהים. קיומה של רשת מגן זו כרוך אמנם בהוצאות ציבוריות ניכרות וברמת מיסוי גבוהה, אולם המעסיקים הדנים נושאים בנטל ברצון, מאחר שהוא מחזק את שיתוף הפעולה שלהם עם האיגודים המקצועיים, מעניק להם חופש פעולה נרחב בפיטורי עובדים ומקנה להם את היכולת לקדם את יזמותיהם ביעילות.42
בחשבון האחרון, דגם ה"פלקסיקיוריטי" הדני משרת את טובת הכלל ואינו מקפח את מעוטי האמצעים. הוא תומך באלה אשר איבדו את פרנסתם או אינם מסוגלים להתפרנס, ומאפשר לקבוצות החלשות יחסית בשוק העבודה - נשים, צעירים ועובדים בלתי מיומנים - להשתלב בו ביתר קלות. מדיניות זו נושאת פרי גם במישור הפסיכולוגי. הסקרים מראים כי העובדים הדנים חשים מידה רבה יותר של ביטחון בהשוואה לעמיתיהם ביבשת: מחקר שנערך בשנת 1997 מצא כי שיעור המועסקים החרדים לפרנסתם עומד על שבעים אחוזים בממוצע באירופה כולה; בדנמרק, לעומת זאת, דיווחו רק ארבעים וארבעה אחוזים מן הנשאלים כי הם סובלים מחששות כאלה.43 סקר שנערך בדנמרק עשר שנים מאוחר יותר גילה כי רק חמישה אחוזים מן העובדים הדנים חשים חוסר ביטחון לגבי מקומם בשוק העבודה.44
הדוגמה הדנית היא עדות לכך ש"גמישות ניהולית" ו"ביטחון תעסוקתי" אינם בהכרח מושגים מנוגדים: משק תחרותי יכול לאמץ הסדרים תעסוקתיים דינמיים, המאפשרים תחלופת עובדים גבוהה, ובכל זאת לשמור על צביונו האנושי ועל מחויבותה הבסיסית של המדינה לרווחת אזרחיה. יש, ללא ספק, משהו בריא מאוד בממלכת דנמרק - ולא נותר אלא לתהות: מדוע לא לנסות את המרשם הזה גם על הגוף החולה של שוק העבודה הישראלי?
אין חולק כי החתירה לביטחון תעסוקתי היא מטרה ראויה. העבודה עונה על צרכים חומריים ונפשיים כאחד: היא נותנת בידי האדם אמצעי מחיה ומרוממת את קומתו. יכולתו של העובד להתפרנס בכבוד אינה בגדר מותרות, אלא זכות אנושית יסודית. כל חברה מתוקנת צריכה להכיר באמת הזאת ולתרגם אותה לשפת המעשה.
אבל ביטחון אין פירושו נוקשות: שוק עבודה שהתאבן בשל הסדרי קביעות, ועדי עובדים חזקים ועלויות פיטורין גבוהות יוצר לכל היותר אשליה של יציבות. בפועל הוא מעכב צמיחה כלכלית, פוגע ברמת החיים הכללית ומחבל בסיכוייהן של השכבות החלשות להשתלב במעגל העבודה. חמור לא פחות, הוא מניע את המעבידים לתור אחר דפוסי העסקה חלופיים, המושתתים על ניצול מצוקתם של המובטלים. במציאות של תחרות גלובלית עזה ושל שינויים טכנולוגיים מואצים, העדר גמישות ניהולית עלול להניב אפוא תוצאות הרות אסון - הן מן הבחינה הכלכלית והן מן הבחינה החברתית־מוסרית.
