הרומנטיקה של ההכחדה הזוחלת

אסף שגיב




האם יהדות התפוצות בסכנה?למרבה הצער, השאלה הטעונה הזאת, המציתה ויכוחים סוערים ומחלוקות עזות בקרב יהודי אמריקה ואירופה, אינה טורדת במיוחד את מנוחתם של הישראלים. האדישות היחסית שמגלה הציבור הישראלי בעניין זה אולי אינה מפליאה, בהתחשב בסכנות המוחשיות והקטלניות מאוד שעמן הוא נאלץ להתמודד דרך קבע. מנקודת מבטו של מי שמאוים על ידי הטרור האיסלאמי ותכנית הגרעין האיראנית, נראות מועקותיהם של יהודי המערב, הנהנים מביטחון פיזי ומרווחה כלכלית יחסית, כ"צרות של עשירים". ועם זאת, טוב יעשו הישראלים אם יתנו את דעתם על המשבר הדמוגרפי החריף שבו נתונות הקהילות היהודיות הגדולות בתפוצות; ייתכן שהנזק הנגרם בגינו לעם ישראל גדול כבר כעת מכל מה שהחיזבאללה או החמאס מסוגלים לעולל.

ואמנם, הערכת המצב השנתית של 'המכון לתכנון מדיניות עם יהודי', שהונחה על שולחן הממשלה בתחילת חודש ינואר השנה, מציירת תמונה עוכרת שלווה. על פי הנתונים המובאים בדו"ח, מנתה האוכלוסייה היהודית בעולם בראשית שנת 2007 מעט יותר משלושה־עשר מיליון נפש. כ־5.4 מיליון מהם חיים בארץ ישראל, שהפכה, לראשונה מאז ימי בית שני, למרכז היהודי הגדול בעולם, הודות לגידול הטבעי של אוכלוסייתה. מחוץ לגבולות המדינה היהודית, לעומת זאת, המגמה הנה הפוכה. הקהילה היהודית־אמריקנית הולכת ומצטמצמת: מספר היהודים החיים בארצות־הברית פחת מ־5.5 מיליון נפש ב־1990 ל־5.27 מיליון נפש כיום. המצב באירופה אינו טוב יותר. לדברי מחברי הדו"ח, האוכלוסייה היהודית במדינות היבשת הולכת ומתמעטת מזה עשורים רבים: אם בשנת 1970 חיו באירופה 1.3 מיליון יהודים, הרי שכעת עומד מספרם על כמיליון בלבד.
במבט ראשון, הנתונים הללו אינם נראים דרמטיים יתר על המידה - מדאיגים, אולי, אך לא מעוררי חרדה. ואולם, בחינה דקדקנית יותר מראה כי המצב עגום יותר מכפי שהוא נראה בתחילה. ככלות הכל, הגורם העיקרי להתמעטות מספר היהודים בתפוצות אינו העלייה לישראל אלא נישואי תערובת - ואלה, כך מתברר, הפכו כבר לדבר שבשגרה.
המספרים המצוטטים בדו"ח המכון לתכנון מדיניות עם יהודי מדברים בעד עצמם. שיעור נישואי התערובת של זוגות צעירים עומד, נכון להיום, על שמונים אחוזים בקרב יהודי רוסיה ואוקראינה; על ארבעים אחוזים בקרב יהודי צרפת ובריטניה; על שישים אחוזים בקרב יהודי גרמניה; על שלושים וחמישה אחוזים בקרב יהודי קנדה; ועל ארבעים וחמישה אחוזים בקרב יהדות ארגנטינה וברזיל. היקף התופעה רחב במיוחד - במספרים מוחלטים - בקרב יהדות ארצות־הברית, הקהילה הגדולה ביותר מחוץ לישראל, הנטמעת בסביבתה בקצב הולך וגובר: בתחילת המאה העשרים, שיעור הנישואין המעורבים של זוגות צעירים במדינה זו עמד על כשני אחוזים בלבד; כיום, לאחר מאה שנים של התבוללות אינטנסיבית, הוא עומד, לפי הדו"ח, על חמישים וארבעה אחוזים לערך (סקר האוכלוסייה היהודית הארצי [NJPS] שנערך בארצות־הברית בשנים 2001-2000 מצביע על שיעור נמוך מעט יותר - ארבעים ושבעה אחוזים). פירוש הדבר הוא שקרוב למחצית מן היהודים־האמריקנים אשר נכנסו לאחרונה בברית הנישואין בחרו להתחתן עם לא־יהודים. למעשה, על פי סקרים שונים, בניה ובנותיה של התפוצה היהודית הגדולה בעולם נוהגים כך מזה שלושה עשורים לפחות.
הממצאים אינם מותירים מקום לספק: תופעת נישואי התערובת כבר אינה בעיה המכרסמת בשוליים של העם היהודי, אלא בשדרה המרכזית שלו. מדי שנה היא מרחיקה אלפי אנשים - באופן בלתי הפיך, ברוב המקרים - מעמם וממורשתם, וגודעת אילנות יוחסין יהודיים בני מאות ואלפי שנים. בניגוד לאנטישמיות, התופעה הזאת אינה כרוכה באלימות או בגילויי שנאה, ועל כן אינה מעוררת תגובות של פחד וחלחלה. אדרבה, בעיני רבים יש בה משהו כמעט סימפטי - ובדיוק משום כך צריך להכיר בסכנה האמיתית הטמונה בה להמשך הקיום היהודי בתפוצות, ולטפל בה בנחישות ההולמת.
 
הקהילות היהודיות בעולם, ובעיקר בצפון אמריקה, מכירות, כמובן, בחומרת המשבר שבו הן מצויות, ונוקטות מאמצים של ממש על מנת להתמודד עמו. מאמצים אלו מתמקדים בדרך כלל בתחום החינוכי, בניסיון לחזק את הזדהותם של צעירים יהודים עם עמם ועם מורשתו הדתית והתרבותית. ועם זאת, נדמה שהמנהיגות היהודית בתפוצות (להוציא, כמובן, את הזרמים האורתודוקסיים) נתקפת חולשה מסוימת כאשר היא נדרשת לנקוט עמדה נחרצת ביחס ללב הבעיה - דהיינו, נישואי התערובת. בהקשר הספציפי הזה היא מסתפקת לרוב בהשמעת הצהרות כלליות, מלאות רצון טוב, ונזהרת זהירות יתרה שלא לדרוך על בהונותיו של איש.
הזהירות הזאת מובנת בהחלט. האתוס הליברלי, הדומיננטי באמריקה ובמערב אירופה, אינו עולה בקנה אחד עם סגירות דתית ואתנית. רוח הסובלנות והפלורליזם אפשרה ליהודים להשתלב ביתר הצלחה בחברות המערביות, אך גם הקשתה עליהם לשמר את המחיצות המפרידות בין קהילותיהם לסביבתן הלא־יהודית. רבים מהם הפנימו היטב את הערכים הליברליים וחשים אי־נוחות ואף סלידה נוכח הדרישה להעדפת בני או בנות־זוג מאותה קבוצת התייחסות דתית או אתנית. בסקר שערך 'הוועד היהודי־אמריקני' (AJC) בקרב יהודי ארצות־הברית בשנת 2000 הסכימו חמישים אחוזים מן הנשאלים עם הטענה כי ההתנגדות לנישואי תערובת היא "גזענית". בגישה דומה מחזיקים גם כמה מנהיגים יהודים בולטים. בריאיון שהעניק לג'ואיש כרוניקל באוקטובר 2004 הכריז, למשל, נשיא הקונגרס היהודי העולמי דאז, אדגר ברונפמן, כי הקו המסורתי השולל זיווגים בין יהודים ללא־יהודים "מתחיל להישמע קצת כמו נאציזם".
עמדות אלו אינן רק ביטוי להזדהות עמוקה עם ערכי הסובלנות והפלורליזם; הן מעוגנות גם בתפיסה הרווחת של הנישואין כקשר אינטימי בין אינדיבידואלים, שלשיקולים חברתיים וקהילתיים אין - ולא צריכה להיות - כל השפעה עליו. מנקודת המבט הזאת, האהבה הרומנטית היא הצידוק היחיד שלו נזקק כל קשר זוגי, תהא זהותם הדתית או האתנית של המעורבים בו אשר תהא. כל המעז לערער על מוסכמה כה דומיננטית מבחינה תרבותית מסתכן בתיוגו כקנאי חשוך. "כיום קשה להאמין שעד לפני מאה שנה, משפחות שבניהן ובנותיהן נישאו בנישואי תערובת קיימו את מנהגי האבל היהודיים וישבו עליהם 'שבעה'", מציינים מחברי דו"ח המכון לתכנון מדיניות עם יהודי. "מחקרים עדכניים מעידים כי רוב ההורים היהודים באמריקה מרגישים שאושר ילדיהם חשוב יותר מן השאלה אם בן או בת הזוג שלהם יהודיים". השינוי הזה משתקף גם בתרבות הפופולארית: בסרט המדבר הראשון, נגן הג'אז, שיצא אל האקרנים ב־1927, מגיב אביו החזן של הגיבור, ג'קי רבינוביץ', בזעזוע עמוק על התחברותו של בנו ל"שיקסע" ומתכחש לו. כיום, לעומת זאת, מציגים סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה כמו חברים וסיינפלד דמויות יהודיות המעורבות במערכות יחסים רומנטיות ומיניות עם לא־יהודים - מבלי שמשפחותיהן תגלנה התנגדות כלשהי לקשרים הללו.
ספק אם יהדות התפוצות הייתה נוקטת גישה מרוככת כל כך אל נישואי התערובת לו נתפסו עדיין בעיניה כהפרה מכוונת ובלתי הפיכה של טאבו. יש לזכור שעד אמצע המאה הקודמת נישואין כאלה - בדומה להמרת דת - נחשבו לגילוי דעת חד־משמעי בדבר רצונו של המתבולל להתנתק לחלוטין ממורשת עמו ולהשתלב בחברה הכללית. מי שהעז לנקוט צעד זה ידע היטב מה הוא משליך מאחוריו. כיום, לעומת זאת, המצב שונה. כפי שמסביר הסוציולוג שמואל נח אייזנשטדט בספרו הציוויליזציה היהודית, שראה אור ב־2002:
התבוללות כזאת נעשתה פחות ופחות עניין של חציית גבולות עקרונית, בתחום הדתי או האתני. הרכיב האידיאולוגי של ההתבוללות… נעדר כמעט כליל. היא לבשה יותר את הצורה של היסחפות; היסחפות אשר למרבה הפרדוקס הואצה בזכות ההיראות הגבוהה מאוד של הפעילויות הקהילתיות היהודיות, על יסוד ההנחה שלכאורה תמיד יהיה מקום לחזור אליו.
ואמנם, בחלק מן המקרים, יהודים שנישאו ללא־יהודים מבקשים לשמר היבטים מסוימים של זהותם התרבותית: הם מוסיפים לחגוג חגים כמו פסח וחנוכה, להדליק נרות שבת ולעתים אף ללכת לבית כנסת. בין ראשי הקהילות הלא־אורתודוקסיות יש לא־מעטים המתייחסים בחיוב לתופעה, ומנסים לשלב משפחות מעורבות בפעילויות החברתיות והחינוכיות שהם מארגנים, מתוך תקווה שבאופן זה ניתן יהיה לקלוט אותן מחדש בחיק היהדות - ואולי אפילו להרחיב את שורותיה. ברוח זו קבע מאמר המערכת של העיתון היהודי־אמריקני פורווארד ב־8 ביולי 2005 כי "היהדות תוסיף לשגשג רק אם תעודד אינדיבידואלים לאמץ אותה ותקדם אותם בברכה אם הם בוחרים לעשות כן. השאלה כבר איננה כיצד למנוע מיהודים להתנתק מן הקהילה, אם על ידי נישואים 'עם החוץ' אם על ידי התבוללות פשוטה. אלה השאלות של אתמול. השאלה הבוערת כיום היא: האם יכולה הקהילה היהודית לפנות מקום לסוגים חדשים של יהודים המעוניינים להצטרף אליה?"






קהלת, החולף והנצחי

איתן דור־שב

המפגש של המלך שלמה עם המוות

האתיקה של ממלכת הפיות

ג"ק צ'סטרטון

אגדות מלמדות אותנו על העולם יותר מן המדע המודרני

המשט לעזה והאי-סדר העולמי החדש

הראל בן-ארי

מי מנסה לשכתב את כללי המשחק של הזירה הבינלאומית?

פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות

מרלה ברוורמן

החיים היפים על פי הנרי ג'יימס

ראסל רנו

מאחורי הפרוזה התובענית של הסופר המודרני הגדול מסתתר מסר ערכי צלול ואקטואלי להפליא


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017