הדפסה
גרסת PDF
ספרו של ג'רמי רבקין (לשעבר פרופסור לממשל באוניברסיטת קורנל, וכיום פרופסור למשפטים באוניברסיטת ג'ורג' מייסון) מעלה טיעונים מרעננים נגד כמה מן המגמות אשר השחיתו בעשורים האחרונים את התחום של המשפט הבינלאומי. רבקין רותם את הידע הרחב שלו בתחומי ההיסטוריה של המשפט, ההגות המדינית והיחסים הבינלאומיים, כדי לחשוף את הכשלים בטיעוניהם של חוקרים ופוליטיקאים הסולדים מן המושג "ריבונות" ומתלהבים באופן רפלקסיבי מרעיון "המִמשול הגלובלי" (global governance). הוא מהלל את הקונסטיטוציונאליזם, העצמאות והייחודיות של ארצות־הברית, ומבליט את הריקנות ואת הסכנות הגלומות במחויבות מופרזת לדיפלומטיה רב־צדדית. מחויבות־יתר כזאת רווחת היום, לדבריו, באירופה ובקרב אותם חוגים אמריקניים המושפעים מן הפרספקטיבה של היבשת הישנה. אם לפני זמן לא רב עוד יכול היה סמואל הנטינגטון להזהירנו מפני "התנגשות ציוויליזציות", כשהוא מציב את ארצות־הברית ואת אירופה באותו צד של המתרס התרבותי, הרי שכיום הולכים ומתרחבים הסדקים בתוך התרבות המערבית עצמה סביב שאלת הריבונות. רבקין מתחקה במיומנות אחר כמה מקווי השבר המאיימים ביותר ועומד על אופיים, שורשיהם והשלכותיהם. הוא מטיל, במרומז, את עיקר האחריות לאיחוי הפער הטרנס־אטלנטי הזה על כתפיהם של האירופים ושל חסידיהם האירוצנטריים התועים. ואמנם, טוב יעשו אלה השואפים לקרב בין גישת ארצות־הברית ובין התפיסה האירופית אם יטו אוזן לשפע ההוכחות שמביא רבקין בדבר חוסר הסבירות של המושגים הרומנטיים הקשורים ברעיונות הרב־צדדיוּת והעל־לאומיוּת.
אפילו הלקסיקון הפוליטי העכשווי, מציין רבקין, טעון משמעות פוליטית מבשרת רע. את מקומם של רעיונות כמו "ממשלה עולמית" או "פדרליזם עולמי", שהיו אפנתיים בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה אך התיישנו זה מכבר, תפסו כיום מושגים דוגמת "ממשול גלובלי" ו"סובסידיאריות" (ביזור סמכויות). המושג "ממשול", שלא כמו "ממשלה", קוסם יותר עקב ערפולו; הוא גם מגדיל את הסמכויות החקיקתיות של שופטים ואינו מחייב שימוש בכוח. ובאשר ל"סובסידיאריות" - לדעת רבקין היא אינה אלא "תחליף עלוב ביותר לריבונות". המונח, שמקורותיו נעוצים במסורת הקתולית, מורה על תהליך שבמסגרתו הרשויות המקומיות שהיו כפופות לאפיפיור הורשו לעתים, בחסדו ובחסותו, לקבל החלטות בענייניהן הן.
ביסוד הלקסיקון הזה עומדים עקרונות אשר זוכים בעיני חסידיהם למעמד מעין־דתי. לעקרונות אלו נודעת השפעה מכרעת על מגוון של סוגיות: מלחמה ושלום, זכויות האדם, ובמידה גוברת והולכת גם יחסי סחר ואיכות הסביבה. דוגמאות הממחישות את גישתו הביקורתית של המחבר לעיקרים הבולטים והמזיקים ביותר של התורה החדשה מצויות למכביר בספרו, וכמה מהן תובאנה להלן.
האמנם נכונה הדעה המקובלת, הרווחת בעיקר באירופה, כי הדרך הטובה ביותר להבטיח שלום המבוסס על כיבוד החוק היא מסירת הריבונות לידי סמכות על־לאומית? על כך משיב רבקין ב"לאו" רבתי. על פי תפיסתו, האירופים אבחנו באופן שגוי את הגורמים למלחמות העקובות מדם שהיו נחלת היבשת בעבר, והסיקו מסקנות בלתי מבוססות מהניסוי המתמשך שלהם ב"על־לאומיות" וב"סובסידיאריות". על בסיס רעוע זה הם מציעים תרופות לא־יעילות ואף מזיקות לתחלואי העולם. הסכנה, לדעת רבקין, אינה טמונה בסמכות הריבונית עצמה, אלא בניצולה לרעה בידי כוחות הדוגלים באידיאולוגיות זדוניות. הנאציזם בגרמניה והקומוניזם הסובייטי, הוא מזכיר לנו, שמו להם למטרה לחסל את הריבונות של שאר המדינות ולהחליפה בצורה חדשה של שלטון "על־לאומי" אימפריאלי. המפתח לסיכול המזימות הללו היה טמון דווקא בהפעלה הלגיטימית של ה"ריבונות" - ושל הזכות הטבעית להגנה עצמית אינדיבידואלית וקיבוצית. מאז השתנתה זהותם של השחקנים והאידיאולוגיות הבינלאומיים המאיימים על שלום העולם, אולם המפתח לסיכול המזימות ההרסניות נותר בעינו.
לפיכך, המוסד "ריבונות", בפני עצמו, אינו שורש הרע ביחסים הבינלאומיים, ובידיים הנכונות הוא יכול להיות דווקא מקור לישועה. מאידך גיסא, המוסדות הרב־צדדים והעל־לאומיים אינם בהכרח מבשרי הגאולה, וכשהם נתונים בידיים הלא־נכונות, הם עלולים להחריף את הבעיות שהם אמונים על פתרונן. מוסדות בינלאומיים רבים - כל אחד על פי הרכבו, סדר יומו ותפיסת העולם המנחה אותו - מתגלים לא פעם כחסרי אונים, ולעתים תכופות מדיי - כגורמים המחבלים בסיכויים להשכין שלום וצדק עולמי. אין צורך להכביר מילים על חשיבות הרכבם וסדר יומם של גופים כגון העצרת הכללית של האו"ם או המועצה לזכויות האדם של הארגון (Human Rights Council), שהתגלתה כגרועה עוד יותר מקודמתה, הוועדה לזכויות האדם (Human Rights Commission), אשר גוועה ללא מספידים. העצרת הכללית, כותב רבקין באירוניה, "אינה יכולה לשמש טיעון חזק בזכות התבונה והנדיבות של 'הקהילייה הבינלאומית'". כידוע, גוף זה, וכמוהו גם מוסדות האו"ם העוסקים בזכויות האדם, בחרו להקדיש חלק גדול מפעילותם לגינוי מדיניות ההגנה העצמית של ישראל ולהתעלם מהפרות בוטות של זכויות האדם במדינות דוגמת סין, לוב, ערב הסעודית וברית־המועצות לשעבר.
גם רשימת הישגיה של מועצת הביטחון אינה מעודדת. היא נכשלה כישלון חרוץ במניעת שפיכות דמים ביוגוסלביה־לשעבר; שמונת אלפים אזרחים נטבחו בסרברניצה שעה שהיחידה ההולנדית של כוח השלום של האו"ם ניצבה מנגד בחיבוק ידיים. המחדל הטרגי מכולם היה חוסר האונים שהפגין האו"ם - וכוח השלום מטעמו - נוכח רצח העם ברואנדה. "במקום לפרוש את כוחותיה", כותב רבקין, "הסתפקה מועצת הביטחון של האו"ם בשיגור משפטנים לאותם מקומות מיוסרים". המועצה הקימה בשנת 1993 את בית הדין הבינלאומי הפלילי לענייני יוגוסלביה־לשעבר, ובשנת 1994 כוננה בית דין מקביל לטיפול בענייני רואנדה. שני בתי הדין הללו, מסכם רבקין, לא היו רק תגובה מאוחרת מדיי, אלא "תחליף לפעולה של ממש. למרות זאת, שניהם עוררו התרגשות רבה בקרב שוחרי זכויות האדם". להתרגשות זו, בעיניו, לא היה על מה להסתמך.
ואמנם, לדעת רבקין, כל "מסע הצלב למען זכויות האדם" - נושאו של אחד הפרקים המרכזיים בספר, שיש לו חשיבות מיוחדת לגבי ישראל - נוטה לעורר התלהבות בלתי מוצדקת. הבעיות שעליהן מצביע רבקין בהקשר הזה הן רבות. אחת מהן היא ההרחבה המופרזת של המונח "זכויות", מבלי שתילווה אליה קביעת סדר עדיפויות כלשהו: "איסורים וסייגים מוסריים שבעבר הוחלו רק על מקרים שערורייתיים נחשבים כיום למשהו שניתן להחילו על מגוון עצום של פעולות ממשלתיות שגרתיות". הילה של אדיקות אופפת היום את האידיאולוגיה של ההגנה הבינלאומית על זכויות האדם, מעין דת חילונית חדשה, שתוכנה ואופני יישומה בעייתיים ביותר.
רבקין אינו חושך את שבטו ממצג השווא של האו"ם בסוגיה של זכויות האדם הבינלאומיות, מן הברברת הבלתי פוסקת סביב הנושא ומן האמנות חסרות השיניים, המתיימרות להחליף את פעולות המדינה ומשרות בכך אשליה מסוכנת של קדמה. ב"עולם הפלאות" של האו"ם, מציין רבקין, "ערב הסעודית מוכרת כצד לאמנה נגד אפליה מגדרית" (ובשמה המלא - האמנה בדבר ביטול האפליה נגד נשים לצורותיה), ו"סין טוענת שהיא ממלאת אחר הוראות האמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות במלואן". אולם בפועל, כפי שמראה מחקר המצוטט על ידי רבקין, מדינות אלו ואחרות דוגמתן לא הפגינו נכונות מוגברת לאכוף את הסטנדרטים המקובלים בתחום זכויות האדם לאחר שאשררו את האמנות הבינלאומיות העוסקות בנושא; אדרבה, מידת הציות שלהן לסטנדרטים הנדרשים אפילו פחתה ברוב המקרים. תהליך האשרור אִפשר לאותן מדינות "להדוף ביקורת על התנהגותן האמיתית". וכך, "במקום שהאו"ם יטבע אות קין על המדינות המפרות (את הזכויות) בצורה הבוטה ביותר… הוא עוד סייע לזַכות אותן מאשמה ואף לשפר את הדימוי שלהן בעולם".
חשיבה שגויה והזויה כזאת, טוען רבקין, קשורה בטבורה להלך הרוח הפציפיסטי, הלגאליסטי והמוסרני השולט היום באירופה. לדבריו,
סדרי העדיפויות של שוחרי זכויות האדם… משקפים את להיטותם לברוח לעולם שבו הרוע אינו מהווה סכנה של ממש. אם ממקמים את השגיאות והמעידות של ממשלות המערב על אותו רצף מוסרי כמו מעשי הטבח ההמוניים שמבצעים הרודנים הגרועים ביותר, אזיי קל להניח שטיעונים משפטיים, מחאות מוסריות ופרסום שלילי יועילו באותה מידה בכל המקרים. במצב עניינים כזה לא יהיה צורך בתגובות צבאיות, שממילא אינן אפשרות בת־קיימא עבור ארגוני זכויות האדם.נקודת מבט זו קורצת מאוד לאירופים רבים - ובדיוק מאותה סיבה. שכן, כאשר פעולות צבאיות עומדות על הפרק, אירופה מסוגלת לתרום אך מעט… ואולם, אם אכן ניתן לתקן את העולם באמצעות צעדים משפטיים ודרישות מוסריות, כי אז - כך מדמיינים האירופים - בוודאי יש להם מיומנות העולה על זו של עמים אחרים, ובוודאי על זו של פקידי ממשל בארצות־הברית.
ההשקפה הרווחת היום באו"ם ובאירופה ניזונה מהנחות יסוד מוטעות אחרות, ובכללן האמונה ש"כמעט כל בני האדם הם שוחרי טוב, אפילו כלפי זרים"; שהם "משתפים פעולה בנקל ובאופן טבעי בלי אילוצים מיוחדים"; ו"שאין ביניהם מחלוקות חמורות במיוחד בעניינים מהותיים". ברי כיצד עלולה הישענות על אקסיומות מסוג זה להכות בעיוורון את עיני אלה האמונים על השכנת שלום, שעה שהם נדרשים לפעול לסיומם של סכסוכים אזוריים.
הנחות יסוד שונות בתכלית ניצבות בבסיס מושג ה"ריבונות", כפי שזה בא לידי ביטוי במערכת החוקתית האמריקנית ובעקרונות הפילוסופיה הליברלית הקלאסית שהזינו אותה. המשמעות העיקרית של המונח "ריבונות" מבחינה היסטורית, קובע רבקין, היא "הסמכות לחוקק חוקים ולאכוף אותם". זוהי גם העמדה המובעת בפדרליסט. תפיסה זו אינה כרוכה בציפייה שקבוצות שונות - אפילו בתוך המדינה גופא - תגענה, באופן אוטומטי, לפשרה ולהסכמה; אולם ההנחה היא שהמדינה תזכה בנאמנות הבסיסית של אזרחיה ותצליח להגן על זכויות היסוד שלהם, אם תתווך בין תביעותיהן של הקבוצות היריבות על פי הליכים מוסכמים, ותצמצם עד למינימום את התערבותה בעניינים הנחשבים פרטיים.
