הדפסההמלחמה הקרה הבאה
לעורכים,
לנוכח מלחמתה השנויה במחלוקת של של ארצות־הברית בעיראק, התסכולים שהיו מנת חלקה של ישראל בעימותיה עם חיזבאללה וחמאס, וגישתה הלוחמנית הבוטה של איראן, טוב עשה דוד חזוני ("המלחמה הקרה הבאה", תכלת 28, קיץ התשס"ז/2007) בהשמיעו קול זעקה ובקראו למדינות המערב להמשיך ולנקוט עמדה תקיפה במאבקן נגד האיסלאם הקיצוני. עם זאת, ניתוחו לוקה בהפרזה מסוכנת הגורמת לו לנהוג בסתירה לרוח דרישתו מן המערב לגבש בהירות קונספטואלית אסטרטגית, הנחוצה, לדבריו, יותר מכל.
מאמרו של חזוני, שבמוקדו הטענה כי "מלחמה קרה חדשה מתרגשת ובאה עלינו" וכי האיום הנשקף כיום מצד איראן שווה ערך לאיום הסובייטי, לוקה בארבע טעויות אינטלקטואליות. ראשית, הוא מגזים בהערכת הסכנה החומרית והאידיאולוגית של האיסלאם הפונדמנטליסטי. קיצוני האיסלאם נהנים אמנם ממימון רחב ומגישה נוחה לכלי הנשק ולחומרי הנפץ הנחוצים למלאכתם, אך אין הם נתמכים בידי מדינה מתועשת גדולה והם חסרים את היכולות הקונבנציונליות או הגרעיניות העצומות שעמדו לרשותה של ברית ורשה. אדרבה, הם ניזונים מחולשה ומניכור; הם מצליחים להכות שורש בעיקר במדינות נחשלות שאינן מסוגלות לשלוט ביעילות בשטחן. זאת ועוד, כמות הלוחמים העומדת לרשותם וטביעת הרגל הגיאו־פוליטית שלהם מתגמדות בהשוואה לגוש הקומוניסטי, שהשתרע ממרכז אירופה ועד מזרח אסיה ואשר לרשותו עמדו שלוחים ובעלי ברית כמעט בכל קצווי תבל. ייתכן כי תאים איסלאמיים קיצוניים פרושים בעולם כולו, אך להעמידם כשווים אל מול עוצמתה של ברית־המועצות פירושו של דבר להעניק להם את המעמד המוגזם שהם אולי מבקשים לעצמם אך כלל אינם ראויים לו.
שנית, חזוני טועה כאשר הוא קובע כי הגורמים השונים החותרים להגשמת מטרותיו של האיסלאם הקיצוני "החלו זה מכבר לפעול יחד בתיאום ובנחישות המזכירים את האיום הסובייטי". טענה זו שגויה לחלוטין. התנועה האיסלאמיסטית אינה נהנית מתיאום ריכוזי וּודאי שאין בה אחדות אידיאולוגית. התהום הפעורה בין השיעים לסונים, הניזונה מן האלימות הכיתתית בעיראק ומניסיונותיה של איראן להשיג הגמוניה באזור, רק הולכת ומעמיקה. אנשי הקו הנוקשה בטהרן ומנהיגי אל־קאעידה הנם יריבים ולא שותפים לדרך. המחלוקות אינן מתמצות בפערים בין הסיעות הדתיות: במחוז אל־אנבאר שבעיראק יוצאים כיום אנשי שבטים סונים למלחמה נגד אחיהם הסונים מאל־קאעידה.
הצגת האיסלאמיסטים כחזית מאוחדת היא יותר מטעות אקדמית גרידא. אחד הכלים החשובים העומדים לרשות המערב הוא זריעת מחלוקות בשורות הקיצונים וניצולן של אי־ההסכמות הקיימות זה מכבר. כאשר יוצאים מנקודת הנחה שהאויב הוא גוף מונוליתי, הרי שיש בכך התעלמות מנשק רב־חשיבות העומד לרשות המערב.
שלישית, חזוני מפריז בעוצמתה ובהשפעתה של איראן כאשר הוא טוען כי ארץ זו ממלאת "תפקיד דומה לזה שמילאה ברית־המועצות במלחמה הקרה הקודמת". יכולתה החומרית של איראן והשפעתה הפוליטית אפילו אינן מתקרבות לאלה שהיו ברשות ברית־המועצות. השלטון בטהרן הוא שלטון נתעב, ללא ספק, וזוהי אכן אחת הסיבות העיקריות לכך שאיראן מוצאת עצמה מבודדת כל כך בזירה הדיפלומטית. חזוני מצביע בצדק על כך שהמשטר האיראני ניצב על קרקע רעועה. שלטון האיאתוללות עומד בפני "קיפאון כלכלי וניכור אידיאולוגי", שתי חולשות "העשויות בסופו של דבר להביא למפלתו מבפנים". אך חזוני בוחר לעוות דווקא את ההערכה המדויקת הזאת בטענה הבלתי הגיונית ש"המערב מתקשה להבחין בקווי הדמיון בין הסכנה הטמונה במשטר האיראני ובין זו שנשקפה מהגוש הסובייטי בזמנו". המערב מתקשה להבחין בקווי הדמיון הללו משום שהם אינם קיימים במציאות.
ולבסוף, בלהיטותו לשכנע את המערב לעלות על בריקדות ולהפעיל "לחץ בלתי מתפשר על המשטר האיראני", מצייר חזוני תמונה חלקית בלבד ביחס לאופייה של האסטרטגיה שאיפשרה את ניצחונו של המערב במלחמה הקרה. ודאי שלחץ ואמצעי כפייה - הסלמת מירוץ החימוש, אכיפת סנקציות על הסחר, יצירת רשת של בריתות צבאיות - מילאו תפקיד חיוני בהתמוטטותה של ברית־המועצות - אבל תפקיד דומה מילאה גם ההידברות. השיחות על הגבלת הנשק ועל נושאים אחרים, חילופי תרבות וחינוך, זרימת מידע - כל אלה תרמו לערעור התשתית האידיאולוגית שעליה התבסס המשטר הסובייטי. תפקיד חיוני היה גם לניצול השסעים הפנימיים בעולם הקומוניסטי, ונקודת מפנה מרכזית במסלול המלחמה הקרה הייתה נכונותו של הנשיא האמריקני ריצ'רד ניקסון להיפתח כלפי סין.
באופן דומה, צריך המערב להפגין נחישות בלתי מתפשרת בעימות עם כוחות האיסלאם הקיצוני. בדיוק כמו בימי המלחמה הקרה, גם כאן נחוצה מזיגה של לחץ וכפייה יחד עם הידברות נבונה, ולא הפרזה אידיאולוגית ואסטרטגית. חזוני צודק בקריאתו לבהירות קונספטואלית; אולם בהירות כזאת מצריכה איזון ודקות הבחנה, לא טענות מרחיקות לכת שלפיהן המערב מצוי כיום בעיצומה של מלחמה קרה חדשה. המלחמה הנוראה של ממשל בוש בעיראק הבהירה מעל לכל ספק את התוצאות ואת המחיר של ניפוח איומים ומיתוסים אסטרטגיים.
צ'רלס א’ קופצ'אן
המועצה ליחסי חוץ
וושינגטון
המועצה ליחסי חוץ
וושינגטון
דוד חזוני משיב:
צ'רלס קופצ'אן מונה "ארבע טעויות אינטלקטואליות" שהביאו אותי ל"הפרזה מסוכנת", הבאה לידי ביטוי בטענתי כי ניתן למצוא הקבלות בין הסכנה הנשקפת כיום למערב מצד האיסלאם הקיצוני, הן באופייה והן בדרך פתרונה, ובין המלחמה הקרה. עם זאת, בטיעון הראשון ובטיעון השלישי שהוא מעלה, שלפיהם האיסלאם הקיצוני ואיראן עצמה חלשות הרבה יותר מכפי שהייתה ברית־המועצות בשעתה, הוא נופל למלכודת הקלאסית של סירוב לטפל באיומים קטנים בטרם יהפכו לאיומים גדולים. במילים אחרות, הוא סובר שעלינו לצאת להילחם במלחמה הקרה הבאה רק כשהסכנה תשתווה בעוצמתה לסכנתה של ברית־המועצות. מעולם לא טענתי שאיראן אפילו קרובה לעוצמה כזאת; אבל ההיגיון המדריך את המשטר בטהרן והמאמצים העצומים שהוא משקיע ברכישת בעלי ברית בכל רחבי העולם, בייצור נשק גרעיני, בהקמת כוח צבאי גדול, בהפעלת עושי דברו ושותפים אידיאולוגיים הלוחמים במערב בחזיתות רבות, וכל זאת בשמה של אידיאולוגיה טוטליטרית ובמחיר עצום לכלכלתו - כל אלה מעידים כי איראן נחושה בדעתה להמשיך בהתעצמותה הצבאית ובמאבקה בארצות־הברית ובבעלות בריתה, עד שתיתקל בהתנגדות נחושה מצד המערב. לכך אין לקופצ'אן תשובה.
טיעונו השני הוא שהעולם האיסלאמי מפולג ומשוסע בין סונים לשיעים הנאבקים זה בזה. שוב, גם אילו היה ממש בטיעון זה, הוא עלול להוביל למסקנה הבעייתית שבגין חולשתם של אויבינו והפיצול הפנימי שלהם אין לראות בהם איום של ממש. אבל טעותו של קופצ'אן יסודית יותר. מובן שהעולם האיסלאמי מפולג על ידי יריבויות דתיות ואתניות; אך תמיד מסוכן להניח שבמלחמה מול אויבי המערב אפשר לתמרן אותם זה נגד זה לטובת שנואי נפשם. היגיון דומה עמד מאחורי הסכמי אוסלו, שהניחו כי התמריצים הנכונים יניעו את יאסר ערפאת להילחם בחמאס ובג'יהאד האיסלאמי, במקום בישראל. אלא שבפועל היו התוצאות הפוכות: ערפאת אִפשר לאותן קבוצות לשגשג ולהתעצם מפני שבסיס התמיכה האמיתי שלו לא היה מוכן להניח לו לבגוד בקבוצה פלסטינית לטובת הכופרים. לכן איננו צריכים להיות מופתעים, למשל, שאיראן, בעלת הזהות הפרסית והשיעית, הפכה לפטרוניתם של המורדים הערבים הסונים בעיראק וברצועה - מפני שהן אלה והן אלה שותפים לחזון של מלחמת קודש נגד הכוחות המערביים. וכאשר משטר ערבי נתפס כמערבי מדיי - כפי שקרה בלבנון, למשל - מעדיפים הערבים השיעים החיים בדרום המדינה את הנאמנות לאיראן הלא־ערבית, הנלחמת במערב, על פני הנאמנות לאחיהם הלבנונים החיים מצפון להם, שאינם נלחמים בו. בכל המקרים הללו המערב נתפס כאויב האמיתי והעוינות כלפיו גוברת על כל האיבות הפנימיות.
ולבסוף, קופצ'אן טוען כי המלחמה הקרה הוכרעה לא רק בזכות הבהירות האסטרטגית והמוסרית אלא גם באמצעות "איזון ודקות הבחנה". אבל ראוי לזכור שה"הידברות" שבה דגל רונלד רייגן, דוגמת ועידת הפסגה ברייקייוויק בשנת 1986, נשאה אופי שונה מאוד מן הוועידות שבהן השתתפו קודמיו בתפקיד. שיחות אלו התאפיינו בבהירות מוחלטת; באמצעותן החלה סוף־סוף ההנהגה הסובייטית להבין את מידת נחישותם של האמריקנים. אותה נחישות היא שהעמידה לבסוף את ברית־המועצות בפני שוקת שבורה. האם ניתן לומר דברים דומים גם על מאמצי "ההידברות" האחרונים עם איראן?
