האתיקה של ממלכת הפיות

ג"ק צ'סטרטון

אגדות מלמדות אותנו על העולם יותר מן המדע המודרני


כאן מתגלות מידת הדיוק באגדות ילדותנו והאמת שהן טומנות בחובן. איש המדע אומר "חִתכו את הענף, והתפוח ייפול"; אך הוא אומר זאת בשאננות, כאילו האירוע האחד אמנם גורר את האחר. המכשפה באגדה אומרת "תִקעו בקרן, וטירתם של הענקים תיפול"; אך היא אינה אומרת זאת כאילו הסיבה והתוצאה נכרכו יחדיו כעניין ברור מאליו. אין ספק שהזדמן לה להשיא עצה זו לגיבורים רבים ולראות בנפילתן של טירות לרוב, ובכל זאת היא אינה מאבדת את הפליאה כשם שאינה מאבדת את ההיגיון. היא אינה בוחשת בראשה עד שהוא מדמיין זיקה הכרחית בין תקיעה בקרן למגדל קורס. אבל אנשי המדע בוחשים גם בוחשים בראשיהם עד שהם מדמים זיקה הכרחית בין תפוח הנושר מן העץ ובין תפוח הנוחת על האדמה. הם מדברים כאילו לא זו בלבד שנקרתה בדרכם שלשלת עובדות מפליאות, אלא שאף עלה בידם לגלות את האמת הקושרת עובדות אלו זו לזו. הם מדברים כאילו זיווגם הפיזיקלי של שני מאורעות זרים מחבר ביניהם גם באופן פילוסופי. הם סבורים שאם דבר סתום אחד נאחז דרך קבע בעקביו של דבר סתום אחר, ניתן איכשהו למזג את השניים לכדי דבר־מה נהיר לעילא. שתי חידות שחורות מולידות פתרון לבן.
בארץ האגדות אנו נמנעים מן השימוש במילה "חוק"; אבל בארץ המדעים רוחשים לה חיבה יתרה. משום כך הם מזכים בתואר "חוק גְרִים" איזו סברה מעניינת באשר לדרך שבה הגו עמים שעברו מן העולם את אותיות האלף־בית.7 אבל חוק גרים אינטלקטואלי פחות ממעשיות האחים גרים. מעשיות האחים גרים הן לכל הפחות מעשיות; בשעה שחוק גרים אינו חוק. חוק מחייב התמצאות בטבעה של ההכללה ובדרכים שבהן היא מתגלמת במקרים פרטיים; לא די בכך שהשגחנו בכמה מתולָדותיו המשוערות של אותו חוק. אם קיים חוק המצווה על כליאתם של כייסים, הרי שהוא מורה על זיקה מנטלית בין מושג הכלא למושג הכייסות. ואנו יודעים אל נכון מהי הזיקה הזאת. אנו יכולים לומר מדוע אנו נוטלים את חירותו של אדם שנטל לעצמו חירויות. אבל איננו יכולים לומר מדוע ואיך זה הופכת הביצה לתרנגולת כשם שאין בידנו לומר מדוע ואיך זה הופך הדב לנסיך.8 בתור מושגים, הביצה והתרנגולת זרות זו לזו אף יותר מן הדב והנסיך; שהרי שום ביצה אין בה כדי לרמוז על תרנגולת, בשעה שנסיכים מסוימים יש בהם כדי לרמוז על דובים. אין לכחד שגלגולי צורה ממין זה אמנם מתרחשים לפעמים, ולפיכך ראוי להשקיף עליהם מנקודת המבט הפילוסופית של האגדות ולא מנקודת המבט של המדע ו"חוקי הטבע". כאשר אנו נשאלים מדוע הופכות ביצים לציפורים או מדוע נושרים הפירות בסתיו, עלינו להשיב כדרך שהייתה משיבה הפֵיָה הטובה לו שאלה אותה סינדרלה מדוע הופכים עכברים לסוסים או מדוע נושרות המחלצות מגופה בחצות הליל. עלינו להשיב כי זהו קסם. אין זה "חוק", משום שנוסחת פעולתו אינה מחוּוֶרֶת לנו. אין זה הכרח, משום שאף על פי שאנו נסמכים על הישנותה של התופעה בחיי המעשה, אין אנו רשאים לומר כי מן ההכרח שתישָנֶה לעד. העובדה שאנו נסמכים על מהלכם השגור של הדברים אין בה כדי לרומם מהלך זה למעלת חוק קבוע. למעשה, אין כאן הסתמכות כלל, אלא הימור. אנו מסתכנים באפשרות הקלושה של התרחשות נס, כשם שאנו מסתכנים באפשרותן של לביבה מורעלת או התנגשות הרת חורבן בכוכב שביט. איננו מביאים תרחיש כזה בחשבון - לא משום שהנס עושה אותו לבלתי אפשרי, אלא משום שהוא עושה אותו ליוצא מן הכלל. כל המונחים השגורים בחיבורים המדעיים - "חוק", "הכרח", "סדר", "נטייה" וכן הלאה - משוללים לאמיתו של דבר כל תוקף אינטלקטואלי, משום שהם מבליעים הנחה בדבר קיומה של סינתזה פנימית אשר עודנה למעלה מהשגתנו. המילים היחידות שמצאתיהן הולמות לתיאור הטבע לקוחות מספרי האגדות - "קסם", "כישוף", "פלא". הן מבטאות את טבעה השרירותי של העובדה ואת המסתורין האצור בה. עץ מניב פרי משום שהוא פלאי. המים זורמים במורד משום שהם קסומים. השמש זורחת משום שהוטל בה כישוף.
אין בכך דבר מן הפנטזיה, אין בכך אפילו שמץ של מיסטיקה. עוד נדון במיסטיקה; אך לשון האגדות היא רציונלית ואגנוסטית בתכלית. רק באמצעותה יש ביכולתי לבטא את הכרתי הצלולה והחותכת כי כל דבר נבדל מרעהו; שאין שום קשר הכרחי בין תעופה להטלת ביצים. האיש המדבר על "חוק" שעיניו שלא שזפו מעולם הוא המיסטיקן. בעצם, איש המדע המצוי הוא סנטימנטליסט, מאחר שהוא נסחף אחר אסוציאציות אקראיות. הוא חזה פעמים רבות כל כך בציפורים מעופפות ומטילות ביצים, עד שהוא מדמה בדעתו כי יש איזה קשר טמיר ודק בין שני המושגים, בשעה שלאמיתו של דבר אין ביניהם ולא כלום. כשם שקשה לשכנע רומנטיקן נכזב כי אין קשר בין הירח ובין אהבה אבודה, כך קשה לשכנע את המטריאליסט כי אין קשר בין הירח ובין גאות. בשני המקרים, הדבר היחיד הקושר את התופעות יחדיו הוא שמישהו חזה בהן בצוותא. הסנטימנטליסט עשוי להזיל דמעות לניחוח פריחת התפוח, משום שעל דרך אסוציאציה מפותלת כלשהי הריח הזה מעלה בו את זכר נעוריו. המדען המטריאליסטי מסתיר את דמעותיו, ובכל זאת הוא סנטימנטליסט למהדרין, משום שעל דרך אסוציאציה מפותלת כלשהי פריחת התפוח מעלה בו זכרם של תפוחים. אבל הרציונליסט הצונן מממלכת הפיות אינו רואה מדוע לא יצמיח עץ התפוחים צבעונים ארגמניים; יש והוא עושה כן בארצו.
בעולם האגדות, הפליאה אינה קפריזה גרידא; אדרבה, היא שמעניקה למעשיות את אש הלהבה שבה הן לוהטות. כשם שכולנו נהנים מסיפורי אהבה משום שהם פורטים על האינסטינקט המיני, כך כולנו מתענגים על סיפורים מפליאים משום שהם נוגעים באינסטינקט העתיק של ההתפלאות. ולראיה, בעודנו רכים מאוד בשנים אין לנו צורך בסיפורי אגדה: די לנו בסיפורים. החיים עצמם מעניינים דיים. ילד בן שבע מתרגש כאשר מספרים לו שטומי פתח דלת וראה דרקון. אבל ילד בן שלוש מתרגש כאשר מספרים לו שטומי פתח דלת. לבם של נערים נמשך אחר סיפורים רומנטיים; אך לבם של פעוטות נמשך אחר סיפורים ריאליסטיים. בעיניהם הרכות בשנים, אלו סיפורים רומנטיים. לאמיתו של דבר, יש רגליים לסברה כי הפעוט הוא הברייה היחידה שאפשר לקרוא באוזניה רומן ריאליסטי מודרני מבלי להלך עליה שעמום. הדבר מוכיח כי אפילו מעשיות גן הילדים הן רק הד לתחושות הפליאה וההשתאות הפוקדות אותנו כמעט מיד עם בואנו לעולם. האגדות הללו מספרות לנו על תפוחים זהובים רק על מנת להזכיר לנו את הרגע שבו גילינו כי התפוחים הם ירוקים. הן מתארות נהרות של יין רק על מנת שנזכור, ולו לרגע פראי אחד, את המים הזורמים בערוצים אלו. כבר אמרתי כי כל זה רציונלי ואגנוסטי בתכלית. ואמנם בנקודה זו אני מצדד באגנוסטיות במעלתה הגבוהה ביותר - או, בשמה האחר, בערות. כולנו קראנו בספרי מדע ובעלילות ההרפתקה אודות האיש ששכח את שמו. אדם זה הולך ברחובות ורואה מראות וסופגם אל קרבו; אלא שאינו יכול לזכור מי הוא. ובכן, זהו סיפורו של כל אדם. כל אדם שכח מי הוא. יכול אדם להבין את היקום, אך לעולם לא יבין את עצמו; העצמי מרוחק יותר מכל כוכב. ואהבת את ה' אלוהיך; ואת עצמך לא ידעת. כולנו נפגענו באותו אסון של הנפש; כולנו שכחנו את שמותינו. כולנו שכחנו מה אנו באמת. וכל הקרוי בפינו שכל ישר ורציונליות וחכמת מעשה והיגיון בריא אין משמעו אלא זאת, שבשכבות מתות מסוימות של חיינו אנו שוכחים כי שכחנו. כל הקרוי בפינו רוח ואמנות ורוממות הלב אין משמעו אלא זאת, שלמשך רגע נורא אחד אנו זוכרים כי אנו שוכחים.
ועם זאת, אף שאנו (כמו האיש שאיבד את זיכרונו ברומן) הולכים ברחובות וסופגים אל קרבנו את המראות במעין השתאות טמומה, ההשתאות עודנה השתאות היא; השתאות בלשון האנגלית ולא רק בלשון הלטינית.9 בפליאה יש משום הלל. זוהי אבן הדרך הבאה במסענו בארץ האגדות. בפרק הבא אייחד את הדיבור לפן האינטלקטואלי של האופטימיסטים והפסימיסטים, אם יש להם פן כזה. כאן איני מבקש אלא לתאר התפעמויות שאין לתארן. והעצומה שבהתפעמויות האלה צריכה לפקוד אותנו לנוכח הפלא הכמוס בחיים עצמם - החיים אשר עוררו בנו התרוממות רוח משום שהיו לנו כהרפתקה; והם היו לנו כהרפתקה משום שהיו לנו להזדמנות. הטוב הצפון באגדה אינו מתעמעם כהוא זה גם אם יש בה יותר דרקונים מנסיכות; כך או כך, השהות בארץ האגדות טובה היא. מבחנו של האושר הוא הכרת התודה; ואני הכרתי תודה, אף שלא ידעתי למי. הילדים מכירים תודה כאשר סנטה קלאוס טומן בגרביהם צעצועים או ממתקים. כיצד זה לא אכיר אני תודה לסנטה קלאוס כאשר הוא טומן בגרביי - ראה זה פלא - שתי רגליים? אנו מודים לחברינו כאשר הם מביאים לנו מתנות יום הולדת כדוגמת סיגרים ונעלי בית. כיצד זה לא אכיר תודה על מתנת יום ההולדת הראשונה שזכיתי בה מעודי - ההולדת?

 

 
בראשית קיננו בי אפוא שתי תחושות אלו, שאינן ניתנות לאישוש או להפרכה: העולם היה בגדר זעזוע, אבל הוא לא היה מזעזע; הקיום היה בגדר הפתעה, אך הייתה זו הפתעה נעימה. למעשה, כל תחושותיי הראשונות באו לידי ביטוי קולע בחידה המלווה אותי מנעוריי. החידה הייתה, "מה אמרה הצפרדע הראשונה?" והפתרון היה, "אלוהים, איך הקפצת אותי!" הרי לכם תמצית כל דבריי. אלוהים הקפיץ את הצפרדע; אבל גם הצפרדע מצדה רוצה לקפוץ. משעה שיישבנו עניין זה עלינו לתת את הדעת על העיקרון הגדול השני במשנת הפיות.
עיקרון זה גלוי לעיני כל מי שקורא להנאתו באגדות האחים גרים או באסופות הנאות שהתקין אנדרו לאנג.10 לצורך הדיוק אכתיר עיקרון זה בשם "תורת האושר המותנה". טאצ'סטון11 אמר כי "הרבה מעלות טובות לה, לתיבה אִם"; האתיקה של השדונים גורסת שכל המעלות הטובות טמונות בתיבה "אִם". לשון האגדות נוקטת תמיד נוסח מעין זה: "אתה עתיד להתגורר בארמון של זהב וספיר, אם לא תעלה על דל שפתיך את המילה 'פרה'"; או "אתה עתיד לחיות באושר ועושר עם בתו של המלך, אם לא תראה לה בָּצָל". החזון תלוי תמיד על בלימתו של סייג. הרים וגבעות ניצבים על תלוליתו של איסור קטן אחד. ויליאם באטלר ייטס מתאר בשירתו המעולה ודקת האבחנה את השדונים כפורעי חוק; הם מזנקים בעזוז משולח רסן על סוסיו הבלתי רתומים של האוויר –
רוכבים על רעמתה המקציפה של הגאות12
רוקדים על ההרים כשלהבות.
לומר כי ייטס אינו מבין את אורחה ורבעה של ארץ האגדות, הרי זה חילול הקודש ממש. ובכל זאת אני אומר זאת. ייטס הוא אירי עתיר אירוניה, מבוצר מאחורי מתרסים אינטלקטואליים. הוא אינו טיפש דיו על מנת להבין את ארץ האגדות. הפיות מעדיפות טיפוסים כפריים נעדרי תחכום כמוני; אנשים שלוטשים עיניים, שמגחכים בטיפשות ושעושים מה שאומרים להם לעשות. ייטס מעמיס על ממלכת הפיות את כל המרדנות של בני־עמו. אבל פריעת החוק באירלנד היא נוצרית למהדרין ומיוסדת על התבונה ועל הצדק. איש המחתרת הפֵנִית13 מתקומם נגד משהו שמובן לו היטב; אבל האזרח של ארץ האגדות מציית למשהו שאותו אינו מבין כלל. האגדה מעגנת אושר בלתי מובן בתנאי בלתי מובן. תיבה נפתחת, וכל צרות העולם משולחות לחופשי. מילה נשכחת, וערים נחרבות. מנורה מודלקת, והאהבה מתפוגגת. פרח נקטף, וחיי אדם נקטפים עמו. תפוח נאכל, ותקוות האל נאכֶּלת עמו.  
זהו מזגן של האגדות, ובוודאי שאין לייחס לו רוח של פריעת חוק או אפילו של חופש, אף שהנאנקים תחת עולה של עריצות מודרנית עלולים לחשוב אותו לחופשי על דרך ההשוואה. האסירים בכלא פורטלנד עלולים לחשוב כי רחוב פְליט14 הנו חופשי; אבל מבט נוסף יגלה שהפיות והעיתונאים גם יחד הם עבדיה של החובה. הפיות הסנדקיות15 אינן מחמירות פחות מסנדקיות אחרות. סינדרלה קיבלה מרכבה מארץ הפלאות ורָכַּב משום־מקום, אבל נוסף על אלה היא קיבלה פקודה: לחזור הביתה עד חצות. כזכור, הייתה לה גם נעל זכוכית; ובוודאי ששכיחותה של הזכוכית בתחומי הפולקלור אינה בגדר צירוף מקרים בלבד. נסיכה אחת מתגוררת בטירת זכוכית, האחרת דרה על ראש גבעת זכוכית; ושלישית שואלת חדשות לבקרים בעצתה של מראה; וכולן כאחת מוזמנות לגור בבית זכוכית, ובלבד שלא תיידינה אבנים. נצנוץ דק זה של זכוכית מזכיר לנו כי האושר זוהר ועם זאת שברירי, בדיוק כמו אותו חומר שדי בתנועה אקראית של עוזרת הבית או של החתול כדי לנפצו לרסיסים. והתחושה הזאת, העוברת כחוט השני באגדות כולן, שקעה בקרבי והפכה לתחושתי ביחס לעולם כולו. חשתי אז ועודני חש היום, כי החיים זוהרים כיהלום ובה בעת שבירים כזגוגית החלון; כאשר נמשלו השמים לחופה של בדולח עבר בי רעד. פחדתי שמא ישמוט אלוהים את אחיזתו והיקום יתנפץ תחתיו.
אבל להיות שביר אין פירושו להיות בן־חלוף. הכו בזכוכית, והיא לא תעמוד אפילו רגע אחד נוסף; אל תכו בה, והיא תעמוד אלף שנים. וכך הוא הדבר גם בכל הנוגע לאושרו של האדם, אם בארץ האגדות ואם עלי אדמות; האושר תלוי בכך שלא תעשה דבר מה אשר אתה מסוגל לעשותו בכל רגע, ותכופות אינך מבין מדוע אסור לך לעשותו. אני עצמי איני מוצא כל דופי בהסדר זה. לו קם בנו השלישי של הטוחן ותבע מן הפיה, "הסבירי לי מדוע זה נאסר עליי לעמוד על ראשי בארמון הפיות", היה זה אך הוגן מצדה לו החזירה לו, "אם בהסברים עסקינן, הסבר לי אתה מה טבעו של ארמון פיות". לו שאלה סינדרלה, "מדוע זה נגזר עליי להסתלק מן הנשף בחצות הליל?" כי אז הפיה הטובה הייתה עשויה להשיב לה, "מדוע זה נתאפשר לך לבלות בו עד חצות הליל?" אם אני מוריש לפלוני בצוואתי עשרה פילים מדברים ומאה סוסים מכונפים, אל לו להלין אם שמץ ממוזרותה הקלה של המתנה ידבק גם בתנאֵי הגשתה; אם קיבלת במתנה סוס מכונף, אל לך לבדוק את שיניו. ונדמה לי שהקיום עצמו הוא מורשת כה משונה, עד שאיני רשאי להלין על כך שאיני מבין את ההגבלות הנלוות אליו, שעה שאיני מבין את הדבר שאותו הן מגבילות. המסגרת אינה מוזרה יותר מן התמונה. האיסור עשוי להיות פרוע בדיוק כמו החזון; הוא עשוי להיות לוהט כמו השמש, חמקמק כמים, נפלא ונורא כמו העצים המתנשאים אל השמים.
מן הטעם הזה (שנוכל לכנותו הפילוסופיה של הפיה הסנדקית) מעולם לא חלקתי עם בני־דורי הצעירים אותה רוח של מרי. צריך הייתי להתנגד - כך אני מקווה - לחוקים רעים, אשר בעניינם עוד ארחיב בפרק אחר. אך לא חשתי בצורך להתנגד לכל חוק רק משום שדבק בו רבב של מסתורין. קניינן של נחלות נקבע לעתים על ידי טקסים מטופשים - שבירת מקל או תשלום גרגרי פלפל16 - ואני נכון שיכריזו עליי כדייר החוקי בנחלת השמים והארץ באמצעות הפנטזיות הפיאודליות האלה. הן לעולם לא תהיינה מוזרות יותר מעצם העובדה שהותר לי להשתכן בנחלה מלכתחילה. לעת עתה, אסתפק בהצגת מקרה יחיד מתחום המוסר לשם הבהרת כוונתי: לבי לא נמשך מעולם אחר אותו להג רווח שמשמיעים הצעירים בגנות המונוגמיה, מאחר ששום הגבלה שהוּשתה על המין אין בה כדי להתחרות בטבעו המשונה והגחמני של המין עצמו. לתנות אהבים עם הלבנה כמו אנדימיון,17 ואז לקבול על כך שזאוס מחזיק בהרמונו לבנות לרוב - בעינַי (כמי שהתחנך על אגדות כמו זו אודות אנדימיון) הרי זה אנטי־קליימקס וולגרי. ההסתפקות באישה אחת היא מחיר זעום בעבור ההזדמנות לפגוש באישה אחת. לו התלוננתי על שניתן לי להינשא פעם אחת בלבד הייתי כמי שמלין על שניתן לו להיוולד פעם אחת בלבד. תלונה שכזאת אינה מתיישבת עם הריגוש המסעיר שאת עלבונו היא תובעת: היא אינה מסגירה תיאבון מיני מוגבר כי אם שיממון מיני מוזר. אדם המלין על כך שאינו רשאי להיכנס לגן עדן מבעד לחמישה שערים בעת ובעונה אחת אינו אלא טיפש. הפוליגמיה היא היפוכו של המימוש המיני; היא משולה לאדם הקוטף בזה אחר זה חמישה אגסים באפס־דעת. האסתטיקנים נגעו בגבולות השפיות של הלשון בשיר ההלל שנשאו לדברים הנאווים. הם שפכו דמעות על ברקנים ודרדרים, וירדו על ברכיהם בפני שריונה הממורט של חיפושית. ובכל זאת, רגשנותם הגואה לא הרשימה אותי כמלוא הנימה, וזאת מאחר שמעולם לא העלו בדעתם כי עליהם להעלות קרבן סמלי כלשהו בעבור תענוגותיהם האנינים. בני אדם (כך אני סבור) צריכים לצום ארבעים יום בעבור הזכות לשמוע את זמרתו של קיכלי. בני אדם צריכים לעבור באש על מנת לחזות בפריחתו של בכור אביב. והנה אותם שוחרי יופי לא יכלו אפילו לשמור על פיכחונם עד לשעת זמרתו של הקיכלי. לא היה בדעתם לעבור אפילו טקס כלולות נוצרי שגרתי בעד פריחתו של בכור האביב. בעבור אושר בלתי מצוי ראוי לו לאדם לשלם במטבעות של מוסר מצוי. אוסקר ויילד אמר שהאדם אינו מעריך את שקיעת השמש משום שאין באפשרותו לשלם בעדה. אבל אוסקר ויילד טעה; יש באפשרותו של האדם לשלם בעד שקיעת השמש. יש באפשרותו לשלם בעדה בכך שלא יהיה אוסקר ויילד.






רוקד סולו בבוץ הלבנוני

אילן אבישר

'ואלס עם באשיר', סרטו של ארי פולמן

הומאניזם אמיתי יותר

ליאון קאס

המדע העניק לנו מתנות רבות, אבל הוא אינו יכול להבטיח שלא נאבד בגללן את נשמתנו

קיסר או קאטו

אסף שגיב

פחדים ישנים, איומים חדשים

אוריה שביט

חששם של האירופים מן האיסלאם אינו נטול הצדקה

להציל את הקופסה הכחולה

יואל גולובנסקי, אריאל גלבוע

מערכת המשפט הישראלית כבר אינה מאמינה בהתיישבות יהודית


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017